המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
ליקוי מאורות / אמי 1
בביכורים מאז כ"ה תמוז ה´תש"פ

א.

אחרי שצורי הניח את הילקוט בתחנה הוא שאל מי שמע שיש היום ליקוי חמה.

אף אחד לא התייחס אליו, אז הוא שאל שוב: "שמעתם שיש היום ליקוי חמה?"

הפעם הוא זכה לקצת תשומת לב של כמה מהילדים. אלון ומיכאל מהכיתה שלו הפסיקו לדבר אחד עם השני בקולי קולות, ואלון קפץ מהגדר ונעמד ליד צורי. "מה זה ליקוי חמה? הדבר הזה שנהיה חושך באמצע היום?"

"כן", הנהן צורי בידענות. "זה קורה כשהירח עובר בין השמש לכדור הארץ. זה כבר התחיל, אבא שלי אמר שזה אמור להתחיל בשבע וחצי".

אלון הסתכל ימינה ושמאלה. "אני לא ממש רואה שחשוך עכשיו", הוא העיר וכולם פרצו בצחוק.

"לא באמת נהיה חשוך לגמרי", ניסה צורי להסביר. "אתה לא רואה שטיפה פחות מואר עכשיו מאשר ביום רגיל?"

"זה כי יש עננים בשמים", אמר מיכאל. "בטח כתוב על זה משהו באחד הספרים שאתה קורא". כולם צחקו שוב. צורי ניסה להסביר שאם מסתכלים על השמש דרך זכוכית מפוייחת אפשר לראות איך השמש נראית כאילו מישהו נתן לה ביס (כמו פקמן, אמר צורי אתמול בערב כשאבא הכין לו את הזכוכית, ואבא לא ידע מה זה אומר אז צורי צייר לו את הצורה על דף). אבל אף אחד כבר לא הקשיב, ואולי זה היה טוב שהם לא שמעו אותו אומר את המילה "מפוייחת".

קצת אחר כך הגיע האוטובוס, וכולם עלו אליו, מפטפטים וצוחקים. צורי התיישב כמו תמיד במושב שלפני הדלת האחורית, והניח את הילקוט על המושב שלידו. האכזבה מהאדישות שלהם עדיין צרבה בו. מה תגיד עכשיו אמא, שתמיד אומרת שגם אם הוא לא ממש טוב בכדורגל יש דרכים אחרות להיות מקובל בחברה, כמו למשל השכל שלו. מתי היא כבר תבין ששכל הוא לא מטבע עובר לסוחר אצל ילדים בכיתה ו' (הוא הזכיר לעצמו ש"מטבע עובר לסוחר" זה עוד אחד מהביטויים שלא כדאי לו להשתמש בהם בקול, כי מישהו שוב יעיר הערה על זה שהוא חי בספר וכולם יצחקו. אפילו לא ברוע לב, סתם כי זה מצחיק). שהוא היה שמח להתחיל לקבל ציונים נמוכים יותר אם זה היה נותן לו משהו בריצה, בהומור, או בדבר הזה הבלתי מוגדר, זה שיש לאלון ולמיכאל ולעוד כמה ילדים, ולצורי פשוט אין.

מבט קצר סביב העלה שאין חשש שמישהו מסתכל עליו, והוא פתח את הילקוט וחיפש את חתיכת הזכוכית העטופה בנייר עיתון. תיזהר שלא תיחתך מהצדדים, התריע אבא אתמול בערב, וצורי לקח אותה בזהירות, עצם את עין שמאל, הצמיד את הזכוכית לעין ימין והסתכל דרך החלון לעבר השמש.

כן. ממש כמו פקמן. הוא הסתכל שוב. אם אף אחד לא מקשיב זו בעיה שלהם. רק הוא יראה את זה. לבד.

"צורי, זה אמיתי?"

הוא קפץ בבהלה. זה היה שמעון מכיתה ב' שהתיישב מאחוריו בלי שהרגיש.

"מה אמיתי?"

"הדבר הזה שאמרת, הליקוי חמה. זה אמיתי, באמת יש כזה דבר?"

"בטח", אמר צורי. "בוא, שב ליד החלון ואני אתן לך לראות".

שמעון מיהר לציית, וצורי הראה לו איך להסתכל ואיך להזהר על האצבעות שלו. נו, הוא הרהר לעצמו בעגמומיות, לפחות את ליבו של ילד אחד שצעיר ממנו בארבע שנים הוא הצליח לקנות. למרות שזה לא היה מאוד קשה – עם המשקפיים הגדולים והדיבור המהוסס, צורי היה יכול לנחש ששמעון לא רוצה רק לראות את השמש הלוקה, אלא גם סתם מישהו שידבר אליו בגובה העיניים.

כשהאוטובוס הגיע אל התלמוד תורה, כמה מהילדים רצו החוצה אל המגרש, מנסים לחטוף כמה דקות של כדורגל לפני הצלצול. צורי החזיר את הזכוכית אל נייר העיתון, הניח אותה בתיק, השתרך מאחור והלך ישר אל הכיתה. הוא לא יעז לנסות להסתכל שוב אל השמים עם הזכוכית מול כולם, אבל לפחות את שיעורי הבית במשנה ליום שלישי הוא יכול להכין כבר עכשיו.

הוא הספיק כמעט שלוש שאלות עד הצלצול, והחזיר את המחברת לתיק כשכולם שעטו פנימה בהמולה גדולה. הרב חנן נכנס אחריהם, נעמד בקדמת הכיתה והניח את התיק על השולחן שלו. אבל במקום להתחיל לקרוא שמות הוא שאל: "מי יודע איזה דבר מיוחד קורה היום?"

מקהלה שלמה ומעורבבת התפרצה בתגובה: ראש חודש, לא, זה מחר, אולי ביקור של המפקח, עוד תרגיל, שיעור חופשי, ליקוי חמה.

הרב חנן הרים את ידו וכולם השתתקו. "מי אמר ליקוי חמה?" הוא שאל.

אלון הרים את האצבע.

"נכון מאוד. אז באמת יש היום ליקוי חמה. יהיה קצת קשה לראות את זה, כי זה לא ליקוי מלא, אבל אפשר לראות את זה. מי יודע איך, הרי אי אפשר להסתכל על השמש?"

שוב אלון הצביע ראשון. הרב חנן נראה קצת מופתע. "אם מסתכלים עליו דרך זכוכית... נו, מיוחדת כזאת". מפוייחת, רצה צורי להסביר, כזאת שיש עליה פיח. מעמידים אותה מעל נר לכמה שניות. אחרת זה שורף את העיניים. אבל הוא שתק, ונתן לאלון להמשיך לדבר, והרגיש כאילו כל מילה היא בעיטה ישירה בבטן שלו.

"יפה מאוד, יפה מאוד", שיבח הרב חנן. "מאיפה אתה יודע את כל זה?"

היה רגע של שתיקה ואז אלון אמר: "האמת שצורי הסביר לנו את זה כשחיכינו להסעה".

כולם הסתובבו וצורי הסמיק פתאום מול העיניים של כיתה שלמה. "זה נכון", הוא אמר חלושות. "אבא שלי לימד אותי את זה אתמול. הוא גם אמר שבהודו אפשר לראות את הליקוי כשהוא מלא".

"את זה דווקא לא ידעתי", הודה הרב חנן, "אבל אם אבא של צורי אומר זה בטח נכון. בכל מקרה, חשבתי שלפני שנתחיל לשנן את הפרק שלמדנו אתמול, נלך להסתכל קצת על השמש. מה דעתכם?"

הוא נענה בהסכמה נלהבת ורעש אדיר של גרירת כיסאות לאחור. כמה ילדים הספיקו להסתנוור עד דמעות על הדשא, לפני שצורי יצא עם הזכוכית שלו והראה למי שרצה להקשיב איך מסתכלים על השמש. לכמה רגעים הזכוכית שלו עברה מיד ליד וכל מי שהיא הגיעה אליו השמיע קריאות התפעלות קולניות, אבל אז אלון ומיכאל הגיעו מאחורי הכיתה עם ערמה של זכוכיות שבורות (מהחלון השבור שהרב עוד לא ידע על קיומו) שהם השחירו באמצעות גפרורים שהיו למיכאל בכיס (הרב בטח לא ניחש למה הם היו שם), והתחילו לחלק לכולם. הזכוכית של צורי כמעט חזרה אליו, אבל צביקי הפיל אותה בטעות והיא התנפצה להמון רסיסים קטנים.

"הנה, קח אחת חדשה", דחף לו אלון זכוכית ליד. היא אמנם הייתה קצת פחות מוצלחת מזו שאבא הכין (בכלל, כל דבר שמכינים בכמויות נראה אחרת מכזה שאבא מכין במיוחד בשבילך. גם הכריך המרוח בגבינה של אמא היה יותר טעים מהבגטים הקנויים שחצי מילדי הכיתה הביאו, ככה צורי אמר לעצמו תמיד), אבל עשתה את העבודה. וכשאלון נעמד לידו ושניהם הביטו יחד לשמים צורי הרגיש לרגע, רק לרגע, שאולי בזמן הזה של ליקוי מאורות גם הוא חלק מכולם.

 

ב.

"אתה אף פעם לא יודע לשתוק?" אמר אבא והוסיף: "אל תענה לי".

לאלון דווקא עמדו שתיים או שלוש תשובות מתחכמות על הלשון, אבל הוא בלע את כולן, לקח את הפתק מהשולחן והכניס אותו לתיק.

"ככה טוב יותר", אמר אבא. "יאללה, אתה כבר מאחר להסעה. אל תשכח את הבגט. מתי אמרת המבחן הבא?"

אלון ניסה להיזכר. "יום רביעי, נראה לי".

"נראה לך", חזר אבא. "נו, אז אני אשמח אם תביא ציון קצת יותר סביר. לא אמרתי מאה או תשעים, אבל שאני לפחות לא אצטרך לחתום על עוד פתק השבוע. בסדר?"

"בסדר, בסדר", רטן אלון. הוא הרים את הילקוט על כתפו ויצא במהירות לעבר התחנה. הוא בעט בכעס באיזו אבן בדרך, והיא עפה ופגעה בעץ. די מהר הוא זנח את המחשבות על הרב איציק והפתק האידיוטי שלו, והתחיל לפרוק את העצבים על האבנים ועל העצים שנקרו בדרכו הקצרה עד התחנה.

מיכאל כבר חיכה לו על הגדר הקטנה, ונופף בהתלהבות כשראה את אלון. "הבאתי גפרורים", הוא עדכן בשקט כשאלון התיישב לידו.

רק עכשיו אלון נזכר שאתמול בניה הבטיח שהוא יכול להביא שתיים או שלוש סיגריות, ושלושתם סיכמו שבהפסקת עשר הם ילכו לבדוק איך זה מאחורי הכיתה. אבל עכשיו הרעיון הזה כבר לא נראה לו מרגש כל כך. הוא הנהן בלהיטות מזויפת, ומיהר להעביר נושא למשחק של ברצלונה אתמול, נושא שמיכאל נכנס לתוכו בטבעיות.

מזווית העין הוא הבחין בצורי מתקרב. הנה לכם מישהו שלא מתרגש מהמבחן ביום רביעי, וכנראה גם לא היה צריך בשש השנים האחרונות להחתים את ההורים על אף פתק, חוץ מתעודה מלאה טוב מאודים. מיכאל המשיך לדבר על בארסה, אבל דעתו של אלון נדדה שוב. איזה כיף יכול להיות אם הוא היה קצת כמו צורי. מקבל מאיות בלי להתאמץ, נבחר למצטיין המחצית פעמיים בשנה באופן כמעט קבוע, אולי אפילו נהנה מקריאת ספרים. אלון אפילו לא הבין מה יש ליהנות מזה, אבל עובדה שצורי יודע כל מיני דברים מעניינים שאלון כנראה בחיים לא ידע.

נראה שצורי שאל משהו. אלון השתיק את מיכאל.

"שמעתם שיש היום ליקוי חמה?" שאל צורי בקול.

אלון קפץ מהגדר ונעמד ליד צורי. "מה זה ליקוי חמה? הדבר הזה שנהיה חושך באמצע היום?"

"כן", הנהן צורי בידענות. "זה קורה כשהירח עובר בין השמש לכדור הארץ. זה כבר התחיל, אבא שלי אמר שזה אמור להתחיל בשבע וחצי".

אלון הסתכל ימינה ושמאלה. "אני לא ממש רואה שחשוך עכשיו", הוא העיר. הוא התכוון לנסח את זה כשאלה, אבל כולם מסביב פרצו בצחוק והוא מיהר לעטות חיוך רחב כאילו מדובר בעקיצה מוצלחת.

צורי ניסה להסביר משהו על שעות ועל זכוכית מפוייחת או משהו כזה, אבל מיכאל קטע אותו בעוד הערה חותכת וקפץ בחזרה אל הגדר. אלון היסס לרגע – הוא דווקא רצה לשמוע עוד פרטים על העניין הזה עם הליקוי – אבל הוא לא העז לגשת אליו ולשאול, בטח אחרי שצורי משוכנע שהוא לעג לו עכשיו.

כשהאוטובוס הגיע שניהם עלו ראשונים ותפסו את המושב האחורי. עמיחי זרק כדור נייר על אודי השמן מכיתה ג', אבל לאלון לא היה מצב רוח לזה היום, אז הוא מיהר להמשיך את השיחה על מסי. אבל דעתו הייתה מוסחת, והעיניים שלו נדדו אל צורי, שהתעסק בילקוט שלו כמה ספסלים לפניו. בטח מחפש ספר, הניח אלון, אבל אז הוא ראה שזה משהו אחר: צורי הוציא משהו מהתיק והסתכל דרך החלון לכיוון השמש. אלון כיווץ את עיניו וניסה להסתכל גם הוא על השמש, אבל היא בהקה וסנוורה כרגיל, והוא הסיט את המבט מייד.

"הכול בסדר איתך?" שאל מיכאל.

"כן, אמא. הכול בסדר. ואצלךְ?" השיב אלון מייד. זה כנראה סיפק את מיכאל, שחזר לדבר על כדורגל עד שהגיעו לתלמוד תורה. שניהם ירדו ראשונים מהאוטובוס, השליכו את הילקוטים ושעטו אל המגרש. כשהצלצול נשמע צביקי רצה להמשיך כרגיל כמה דקות, אבל אלון נזכר בהבעה של אבא היום בבוקר, ואמר שהוא עולה לכיתה. הוא נכנס מיוזע ומתנשף כמה שניות לפני שהרב חנן נראה מעבר לפינה.

הרב חנן נעמד בקדמת הכיתה והניח את התיק על השולחן שלו. אבל במקום להתחיל לקרוא שמות הוא שאל: "מי יודע איזה דבר מיוחד קורה היום?"

מקהלה שלמה ומעורבבת התפרצה בתגובה: ראש חודש, לא, זה מחר, אולי ביקור של המפקח, עוד תרגיל, שיעור חופשי. הרב חנן חייך והניד בראשו לשלילה, ואז אלון הבין למה הוא כנראה מתכוון ואמר בלי לחשוב: "ליקוי חמה".

הרב חנן הרים את ידו וכולם השתתקו. "מי אמר ליקוי חמה?" הוא שאל.

אלון הרים את האצבע בהיסוס.

"נכון מאוד. אז באמת יש היום ליקוי חמה. יהיה קצת קשה לראות את זה, כי זה לא ליקוי מלא, אבל אפשר לראות את זה. מי יודע איך, הרי אי אפשר להסתכל על השמש?"

אלון הצביע שוב. הרב חנן נראה קצת מופתע, אבל נתן לו את רשות הדיבור. "אם מסתכלים עליו דרך זכוכית... נו, מיוחדת כזאת".

"יפה מאוד, יפה מאוד", הרב חנן אפילו לא התאמץ להסתיר את הטון המתפעל שלו. "מאיפה אתה יודע את כל זה?"

לרגע אחד הדבר היחיד שאלון רצה הוא לומר שהוא קרא את זה איפשהו, או שאבא שלו הסביר לו, או מי לא יודע שיש ליקוי חמה. מה קרה, שהרב חנן וכולם יראו שגם אלון יודע דברים מעניינים. אבל הוא נשך את הלשון והודה: "האמת שצורי הסביר לנו את זה כשחיכינו להסעה".

העיניים של הרב התבהרו, כאילו תעלומה נפתרה מול העיניים שלו. כמובן, צורי יודע דברים מעניינים וזה לא חדש, השיעור עולה על המסלול הרגיל, אלון יכול להישאר עם תשובות מתחכמות. כצפוי הוא עבר מייד לדבר עם צורי, סיכם שאם אבא של צורי אומר משהו זה בטח נכון, ואלון הרגיש כאילו כל מילה היא כמו דקירה קטנה בבטן שלו. אבל אז באופן בלתי צפוי, הרב חנן הציע להם לצאת החוצה לצפות בליקוי החמה. אלון היה כל כך מופתע שהוא היה אחד האחרונים שקמו מהמקום.

הוא עמד ביציאה מהכיתה. היום נראה רגיל לגמרי, אולי טיפה חשוך בלי סיבה ברורה. הוא הרים את עיניו אל השמש אבל שוב התחיל לדמוע. על הדשא צורי התחיל להעביר בין כולם את הזכוכית שלו. אלון רצה ללכת לעמוד בתור אבל מיכאל משך לו בשרוול: "זוכר את החלון השבור? בוא, אפשר להכין המון זכוכיות חדשות".

שניהם מיהרו לאחורי הכיתה. במקום כלשהו בירכתי הראש אלון חשב שהרב עלול לשאול מאיפה הגיעו כל הזכוכיות האלה, ואז מי שבר את החלון, ואז פתק חדש להורים. אבל הוא דחה את המחשבה הזו לזמן מאוחר יותר, והתחיל לפרק שברי זכוכית מהמסגרת הרעועה, שהתרועעה עוד יותר בעקבות הבעיטה הישירה שלו בשבוע שעבר.

מסתבר שזה עניין פשוט למדי: מדליקים גפרור, מעמידים מעליו שבר זכוכית לכמה שניות והוא משחיר. אלון ומיכאל הכינו תוך דקה וחצי בערך חמיש עשר יחידות, שאלו למיכאל בשריטה קטנה ולאלון בכוויה באגודל, וחזרו לדשא בידיים מלאות.

כשהתחילו לחלק את הזכוכיות, אלון הבחין בסיפוק קל שהזכוכית של צורי כבר לא עומדת במרכז תשומת הלב אלא חוזרת אליו. אבל רגע לפני שהיא הגיעה ליד של צורי מישהו הפיל אותה והיא התנפצה, ובאופן מפתיע הלב של אלון נחמץ.

נראה שגם צורי לקח את זה קצת קשה, אז אלון דחף לו את אחד מהשברים שהם הכינו ואמר: "הנה, קח אחת חדשה". צורי הנהן בתודה ואלון נעמד לידו ושניהם הביטו יחד לשמים. ולרגע, רק לרגע, אלון הרגיש שאולי בזמן הזה של ליקוי מאורות גם הוא יכול להיות קצת כמו צורי.

 

ג.

דקה לפני חצות חנן סגר בעייפות את המחשב.

כמו בכל שנה, רוב התעודות היו עניין פשוט יחסית – לאורך המחצית חנן נהג לערוך רישום מדוקדק של כל הפרמטרים, ועכשיו היה צריך רק לשקלל את הציונים במבחנים, ההתנהגות, ההשתתפות בשיעורים והכנת שיעורי בית, ולהוסיף כמה נקודות של חסד לכל תלמיד. אבל הוא פשוט לא הצליח להכריע את הציון הסופי של אלון ומיכאל.

הוא אף פעם לא הכשיל תלמיד עד היום. בכל שנה היו לו תלמידים שלא הכינו שיעורים, קיבלו ציונים נמוכים ולא התנהגו כמו שצריך, אבל הוא תמיד הצליח למצוא נקודות חוזק, לדבר עם התלמיד ולהגיע לאיזשהו איזון. ואילו השניים האלה פשוט סירבו ליצור איתו קשר עין, לא התשכנעו מהמילים הטובות וגם לא מהעונשים, והמשיכו להתרשל בכל תחום מלבד הערות באמצע השיעורים (לפעמים הוא נאלץ בכוח לבלום את הצחוק של עצמו). ומילא הציונים, אבל הוא ידע שכמה מהילדים האחרים, אלה שקצת פחות זריזים בתנועות או במענה לשון, סובלים מדי פעם מההצקות שלהם. חוץ מזה הרב איציק הבהיר לו ביום חמישי שאלון עבר הפעם את כל הגבולות, והוא מצפה שזה יבוא לידי ביטוי בתעודה. וגם אחרי חמש שנות לימוד בתלמוד התורה, חנן עוד לא ממש העז להתווכח עם הרב איציק.

לתעודה הזו אין באמת חשיבות מכרעת לשום דבר: מיכאל לא עומד להמשיך בתלמוד תורה בשנה הבאה, ההורים שלו שולחים אותו לחטיבה האזורית. אלון דווקא אמור להמשיך, ככה חנן הבין מאבא שלו באספת ההורים האחרונה. ואם כבר מדברים, גם אבא של אלון קצת הפחיד אותו משום מה. זה היה מוזר – הוא נראה ר"מ נחמד כזה, דיבר בנימוס, התעניין באמת בחומר הנלמד. אולי זו סתם התחושה הלא נעימה שמרגישים כשעומד מולך מישהו שיותר מתמצא ממך בתחום שאתה מתמחה בו. אבל איכשהו הייתה לו תחושה שיש שם משהו קצת עמוק. ואולי לא. כך או כך, הם הרי נפרדים בסוף השנה, והוא לא התלהב מהמחשבה שאקורד הסיום לקשר ביניהם יהיה הציון הזוועתי שמגיע להם. אבל הוא גם לא שש לכתוב ציון גבוה יותר, מזויף. איך ירגישו הילדים שבאמת עמלו כל השנה, אם הוא יחלק לכולם ציונים סבירים?

בסוף הוא בחר לדחות קצת את ההחלטה. יש עוד כמה ימים עד הגשת התעודות לרונית המזכירה, אולי השניים האלה יצליחו לעשות משהו שיצדיק עוד כמה נקודות, הוא הרהר לפני שנרדם.

רק בבוקר חנן נזכר שבעצם לא הכין את השיעור להיום. זו לא באמת בעיה: הוא כבר לימד את ספר ישעיהו כמה פעמים, הוא ישלים קצת בזמן שהם משננים את הפרק מאתמול, ומקסימום יש "מקראות גדולות" על השולחן שלו. ובכל זאת, הוא אוהב להגיע לשיעור כשהוא שוחה בחומר, לא כשהוא צריך לאלתר. הוא הספיק לעבור על כמה פסוקים בזמן חזרת הש"ץ של שחרית תוך רגשי אשם כבדים (הוא הרי תמיד אומר לתלמידים שבתפילה לא עושים שום דבר אחר, אפילו לא לומדים), חטף ארוחת בוקר תוך מבט נוסף על התנ"ך, ונכנס לרכב בלי הרבה אנרגיות.

"ובכן, ליקוי החמה כבר התחיל לפני כחצי שעה, ויגיע לשיאו באזור שמונה וחצי", ברבר הקריין ברדיו כשחנן התחיל לנסוע. "ואיתנו על הקו דוקטור איזנשטיין ממצפה הכוכבים בנגב, בוקר טוב".

"ראשית חשוב להזכיר למאזינים שאסור להביט בשמש בעין חשופה, אלא רק דרך זכוכית מפוייחת או משהו דומה", אמר דוקטור איזנשטיין. הוא המשיך להסביר משהו על השמש והירח, וחנן הסתכל קדימה. היום נראה בדיוק כמו כל יום, ללא זכר לליקוי. אולי טיפה חשוך מהרגיל, אבל זה גם יכול להיות קשור לעננים. הוא העביר תחנה בחוסר סבלנות.

כשנעצר בכיכר הוא החליט לרמוס בעין גסה את האזהרות ולכסן מבט לעבר השמש, אבל היא בהקה בעוצמה כתמיד וחנן התחיל למצמץ וחזר להסתכל על הכביש עד שהגיע לשערי התלמוד תורה.

מבט חטוף בשעון הראה שהוא בדיוק יספיק לשתות קפה בחדר מורים לפני השיעור. חנן לקח את התיק מהמושב שלידו ומיהר לשם, מקווה בכל ליבו שהרב איציק כבר התמקם במשרד סגן המנהל, שיש חלב במקרר ושנשאר קצת מהקפה המגורען.

הוא קיבל אחת וחצי מתוך שלוש – הרב איציק לא הסתובב שם, ולמעשה חדר המורים היה ריק כמעט לגמרי, מה שהתאים לו לחלוטין בשעה הזו. אבל על המדף נשאר רק קפה נמס זול, וכשחנן פתח את המקרר הוא מצא בו קרטון חלב שנותרו בו רק מעט יותר מכמה טיפות. אבל קפה הוא קפה, וכשחנן שטף את הספל בכיור הצלצול בדיוק נשמע, והוא הרגיש שיש לו קצת יותר כוח להתחיל את היום.

הוא הספיק לראות את העורף של כמה מהתלמידים שעלו מכיוון המגרש. גם מיכאל ואלון היו ביניהם. התחלה טובה, הם מגיעים בזמן הבוקר, הרהר הרב חנן כשנכנס אחריהם. הוא התייצב מאחורי השולחן, וראה בסיפוק שכעבור כמעט שנה שלמה המראה הזה מספיק כדי שכולם יתיישבו בשקט. הוא רצה להתחיל לקרוא שמות, אבל בהחלטה של רגע שינה כיוון ושאל: "מי יודע איזה דבר מיוחד קורה היום?"

מקהלה שלמה ומעורבבת התפרצה בתגובה: ראש חודש, לא, זה מחר, אולי ביקור של המפקח, עוד תרגיל, שיעור חופשי. הוא כבר חשב שיצטרך לגלות להם את התשובה בעצמו, ואז מישהו זרק: "ליקוי חמה".

הרב חנן הרים את ידו וכולם השתתקו. "מי אמר ליקוי חמה?" הוא שאל.

להפתעתו, מכולם דווקא אלון הרים את האצבע.

"נכון מאוד", הוא החמיא. פתיחה מצוינת לשבוע הזה. עוד שתיים-שלוש תשובות נכונות ועלינו על מסלול חיובי. "אז באמת יש היום ליקוי חמה. יהיה קצת קשה לראות את זה, כי זה לא ליקוי מלא, אבל אפשר לראות את זה. מי יודע איך, הרי אי אפשר להסתכל על השמש?" הוא ציפה שהידיים הרגילות יונפו באוויר, אבל להפתעתו שוב אלון הצביע ראשון. הוא נתן לו את זכות הדיבור.

"אם מסתכלים עליו דרך זכוכית... נו, מיוחדת כזאת", אמר אלון בהיסוס.

"יפה מאוד, יפה מאוד", שיבח הרב חנן. "מאיפה אתה יודע את כל זה?"

היה רגע של שתיקה ואז אלון אמר: "האמת שצורי הסביר לנו את זה כשחיכינו להסעה".

אי אפשר לומר שזה לא היה צפוי, הודה הרב חנן בינו לבין עצמו באכזבה קלה, אבל לפחות יפה מצד אלון שהוא אמר את האמת, ולא לקח קרדיט שלא מגיע לו. הוא הסתכל על צורי, שאמר בביטחון: "זה נכון, אבא שלי לימד אותי את זה אתמול. הוא גם אמר שבהודו אפשר לראות את הליקוי כשהוא מלא".

"את זה דווקא לא ידעתי, אבל אם אבא של צורי אומר זה בטח נכון", הודה הרב חנן. ואז צץ בראשו רעיון שידחה קצת את השיעור, והוא אמר בלי לחשוב: "בכל מקרה, חשבתי שלפני שנתחיל לשנן את הפרק שלמדנו אתמול, נלך להסתכל קצת על השמש. מה דעתכם?"

הוא נענה בהסכמה נלהבת ורעש אדיר של גרירת כיסאות לאחור. רק אחרי שחצי כיתה קמה, הרב חנן הבין שבעצם הוא שלח אותם לשווא. הרי אין שום דרך להסתכל על השמש בלי זכוכית... גם לו ברחה המילה שהדוקטור מהרדיו אמר. איך אמר אלון, מיוחדת כזאת.

למרבה המזל צורי התעכב במקום שלו, שלף מהילקוט חתיכת עיתון, הוציא מתוכה זכוכית צבועה בשחור ורץ החוצה. תמיד אפשר לסמוך על הילד הזה, הרהר הרב חנן ויצא אל הדשא. הזכוכית כבר התחילה לעבור מיד ליד, והילדים פלטו קריאות התפעלות כנות או מזויפות.

אבל זכוכית אחת לא באמת יכולה לספק כיתה שלמה. הוא התחיל להרגיש את התסכול מבעבע לאט-לאט בחבורה שהתרוצצה על הדשא. בעוד רגע יתחילו הקריאות והתלונות: הוא היה המון זמן, מתי כבר תורי, אני הייתי קודם, מה זה שווה הליקוי חמה הזה, זה סתם משעמם, ובמקום הפוגה קלילה מהלימודים הוא יקלע לשרשרת קיטורים שייקח לו לפחות רבע שעה להתיר. זה אמנם ייקח עוד קצת מהשיעור, עבר לו הרהור קצת נבזי בראש, אבל הוא דחה אותו: עדיף עשרים שיעורים מאולתרים ולא ויכוח קטנוני ארוך אחד.

ובדיוק אז הגיחו מאחורי הכיתה מיכאל ואלון, כשהידיים שלהם עמוסות זכוכיות מושחרות. מן הסתם פירקו אותן מהחלון השבור שבחדר האחורי, שהם חושבים שהוא לא יודע על קיומו, אבל כשהם חילקו את השברים בין הילדים הרב חנן החליט לא לשאול שאלות מיותרות.

"תביא גם לי אחת", הוא ביקש ממיכאל כשהוא עבר לידו.

"בטח, הרב", הושיט לו מיכאל שבר ארוך, וחנן הבחין פתאום שהוא מדמם מהאצבע.

"נחתכת", הוא אמר בדאגה. "בוא איתי רגע לכיתה, אני אשים לך פלסטר ותוכל לחזור לראות את הליקוי".

מיכאל הניח על הדשא את השברים שנשארו בידו, והלך אחריו בצייתנות כמעט לא אופיינית. חנן שלף פלסטר מהארון וחבש לו את האצבע, ולרגע, רק לרגע, הוא הרגיש שהנה באה לה הקרבה שניסה לטפח לאורך כל השנה בחוסר הצלחה.

 

ד.

אחרי שאלון יצא, שלמה קצת הצטער שהוא כעס עליו.

כן, זה מרגיז שהוא צריך לחתום על עוד פתק (בחייך אלון, להבריז מהתפילה ואז להתחצף לסגן המנהל שתופס אותך על הגג?). אף ילד שלו עד היום לא הביא פתקים מהמורים על בסיס קבוע, ובטח שלא סיים מבחנים עם ציון שנעו סביב 50-60. ואם כן, הוא לפחות היה מתבייש בזה. אבל הוא הרי כבר יודע שאלון קצת אחר. הוא לא מתעניין במה ששבעת האחים הגדולים שלו התעניינו, עדיין משחק מחוץ לבית הכנסת בזמן התפילות, לא מקשיב, לא משתף פעולה, לא רוצה, לא יודע אפילו לשאול. ודווקא יש לו שכל, שלמה די בטוח בזה. אבל הוא מרגיש שהוא לא מצליח להגיע אליו. אז מה יעזור לכעוס, זה רק ירחיק.

הוא ניער את הראש וסילק את המחשבות על אלון והפתק שלו. השנה כבר עוד מעט נגמרת בלאו הכי, התעודה שלו בטח תיראה קטסטרופה, אבל הוא ימשיך בתלמוד התורה בשנה הבאה ואולי כיתה ז' תעזור לו להתאפס על עצמו. וגם אם לא, זה לא הזמן לחשוב על זה. הם מתחילים סוגיה חדשה היום, והוא עוד לא הספיק להכין אותה.

הוא הכין לעצמו קפה, התיישב בראש השולחן בסלון ופתח את הסיכום שלו מלפני שש שנים. הכול חזר אליו מהר מאוד: המחלוקת של רא"ש ותוספות, הקושייה של הרב המגיד, שלוש הדרכים באחרונים ליישב אותה, למרות שהוא לא חושב שהם יגיעו אליהן בשיעור היום. לא, הוא ינסה להסביר רק את המחלוקת הבסיסית, גם ככה בשורה הראשונה יושבים מרדכי ויוסף חיים, שהולכים להתווכח איתו לאורך כל השיעור.

כמה דקות אחרי תשע הרב שלמה כבר התיישב במקום שלו, הניח את דף המקורות על הסטנדר לידו ופתח את הרשב"א. כמו בכל תחילת סוגיה התלמידים ניגשו אליו כמעט ללא הפסקה, והוא חזר שוב ושוב על אותם כיוונים ושאלות. היה משהו מספק בתמונה של שיעור ב', אחרי כמעט שנה של לימוד איתו, עמל ורוחש סביב הגמרא כמו קן נמלים.

גם השיעור היה מצוין. כפי שניחש, מרדכי הלך עם הרא"ש, יוסף חיים העדיף את התוספות, והרב שלמה היה צריך כמעט רק לנצח על הדיון שלהם. הוא כל כך נהנה מהסברות והעקשנות שלהם עד שכמעט התפתה להמשיך לענות להם כל השיעור, לראות את הגלגלים בראש שלהם זזים, מתהפכים, עומדים באתגר ומנסחים מחדש טיעון ועוד טיעון. אבל הוא הזכיר לעצמו שיש עוד כיתה שלמה שרוצה להבין את הסוגיה, שבאה לשמוע אותו ולא אותם. בזמן שהתפלל מנחה הוא חשב שרוב סדר בוקר מחר בטח יוקדש לשניים האלה.

שולחן הר"מים עמד ריק כשהרב שלמה נכנס לחדר האוכל. כשהתחיל לערום אורז על הצלחת הוא חזר לחשוב על אלון.

בעוד עשרה חודשים הילד כבר בר מצווה, למען השם. הוא לא ממש רוצה ללמוד את הפרשה שלו, ובינתיים גם לא התחיל להכין דרשה. האחים הגדולים שלו אמנם התחילו להתכונן רק חצי שנה מראש, אבל שלמה חשב שאלון יצטרך יותר זמן. ואולי הוא עושה לו עוול בזה? אולי הדרך הנכונה היא דווקא לשחרר, להתייחס אליו כמו אל האחים האחרים שלו, אפילו שהוא שונה מהם?

הלוואי שהייתי יודע, חשב שלמה וטעם מהסלט. הוא הרי ניסה הכול. להיות קשוח, לשחרר, להעניש, להעלים עין, לתת מרחב, להזמין לחברותא אבל בלי לחץ. גם הרב שלו ניסה כמה כיוונים. הוא נראה בחור די טוב, מה שמו, חנן. קצת לא שקט אמנם – הרגל שלו קפצה בעצבנות לאורך כל השיחה שלהם באספת ההורים – אבל שלמה התרשם ממנו לטובה. הוא ענה לשאלות שלו ביושר, ואמר שגם הוא אוהב את הילד אבל לא באמת מצליח למצוא את הדרך לראש או ללב שלו.

רבקה הציעה בזמנו לשלוח אותו לאבחון, הוא נזכר בזמן שחתך את השניצל, אבל הוא התנגד נחרצות. הוא אף פעם לא האמין בכל תעשיית האבחונים, הפטורים וההקלות, אמר לה בפעם היחידה שדיברו על זה, הם תמיד מוצאים משהו כדי שההורה יהיה מרוצה, והוא לא סובל את הרעיון הזה שבמקום לפתור בעיה עוקפים אותה עם מרשם לריטלין. זה הרי יתפוצץ מתישהו. אבל עכשיו נראה לשלמה שאולי בעצם יש משהו בדבריה. אולי יש לאלון איזה ליקוי למידה, ליקוי אמיתי, והידיעה עליו תוכל לעזור, למקד אותם...

"אפשר להפריע לרב רגע?"

הוא הרים את העיניים בבת אחת. אהוד ונועם משיעור ו' ניצבו מולו. החולצה של אהוד קצת יצאה מהמכנסיים ולנועם היה כתם רוטב קטן בזווית הפה, והרב שלמה נאבק ברצון להציע לו מפית.

"אפשר בשמחה", הוא אמר אוטומטית, וקיווה בכל מאודו שזו לא התייעצות בעניין חינוכי כזה או אחר.

"הרב יכול להסביר לנו משהו על הליקוי?"

"אני... מה?" התבלבל הרב שלמה.

"הליקוי, הליקוי", חזר נועם. "הרב לא שמע שהיה ליקוי חמה היום?"

"אה. כן, ברור. ליקוי חמה", הוא נאנח בהקלה מסוימת. "האמת שקצת פספסתי אותו, נדמה לי שהשיא היה באזור שמונה וחצי ואני עוד הייתי בבית. מה אתם רוצים לדעת?"

"סתם. להבין איך זה עובד בדיוק. זה תמיד קורה בראש חודש, נכון?"

"בהחלט. אז כדור הארץ מסתובב ממערב למזרח..." התחיל הרב שלמה להסביר. הוא אהב שהתלמידים באים לשאול אותו שאלות שלא קשורות בהכרח ללימוד, ועכשיו נזכר שכשהם היו בשיעור ב' היה ליקוי די מרשים, והוא נאם להם קצת על גרמי השמים. קהל קטן הצטבר בזמן שהסביר כמה זמן לוקח לירח להשלים סיבוב ואיך אפשר לחשב מולדות. "...פעם בחודש הוא זורח בדיוק עם השמש ואז יכול להיווצר ליקוי חמה".

"אבל למה בעצם אין ליקוי בכל ראש חודש?" הקשה מאחור יונתן משיעור ד', שהרב נועם התייעץ פעם עם הרב שלמה על שידוך בשבילו.

"זה קשור לזווית", התחיל הרב שלמה לבאר, אבל ההסבר המדויק חמק מזכרונו. הוא ניסה לחפות על כך בכמה פרטים טכניים נוספים, עד שנראה שהם לא לגמרי עוקבים, אבל בסוף הכריח את עצמו להודות: "למען האמת זה לא לגמרי יושב לי בראש. אבל אני מכיר מישהו ששולט בדברים האלה, אני אשאל אותו ותחזרו אלי בארוחת צהריים מחר?"

"בשמחה, הרב".

תודה על ההשקעה, הרב".

הם נסוגו לאחור והשאירו את שלמה לבדו. הוא סיים לאכול במהירות וחזר לבית המדרש, קודם כדי להכין את השיעור בדף היומי לבית הכנסת של השכונה, ואחר כך כדי ללמוד קצת. כמו תמיד הוא הספיק פחות ממה שהוא רצה, כי תלמידים המשיכו לגשת אליו למרות שבצהריים הוא לא נושא בתפקיד רשמי בישיבה, אבל כשהשיב את הספרים למקומם הוא הרגיש שהתקדם יפה.

כשהגיע בשש בערב לבית הכנסת, הרב שלמה התמלא חיבה עזה לשמונת האנשים שישבו במקומותיהם הקבועים סביב השולחן. לפעמים חשב שהוא הרבה יותר מעריך את האנשים האלה, שמסיימים יום עבודה ומקפידים לקבוע גם עיתים לתורה, מאשר את החבורה הסוערת שלו בישיבה, למרות שיש שם כמה חבר'ה שעוד יצמחו להיות רבנים לא קטנים.

"רֶבּ אסף, אתה יכול לחכות רגע?" הוא ביקש אחרי השיעור.

אסף הסתובב בהפתעה. הוא עוד היה היום עם החולצה האפורה של חברת השמירה.

"הכול בסדר, מיהר הרב שלמה לומר. "רק חשבתי שתוכל לעזור לי באיזה עניין". הוא זכר היטב את ההסברים המפורטים של אסף כשעסקו בסוגיות הרלוונטיות לאסטרונומיה, מזלות ומולדות, והסביר מה בדיוק הוא שכח היום בזמן השיחה עם התלמידים. אסף לא אכזב גם הפעם, וביאר במבטא הרוסי העדין שלו את הסוגיה בצורה פשוטה ובהירה.

"תודה. יישר כוח", אמר הרב שלמה. בראשו הוא חשב שוב שאסף מתבזבז כאן, והיה צריך ללמד באיזה מקום. אולי פערי השפה או התרבות מונעים את זה. "אגב, מה עם צורי? הבנתי שהוא ממשיך שנה הבאה בתלמוד תורה?"

"בעזרת ה'", אמר אסף. "מה עם הבן שלכם, אלון, גם הוא ממשיך?"

"כן. זה התכנון לפחות".

אבל בדרך הביתה הוא חשב פתאום שאולי זה הפיתרון – מה אם המשך במסגרת הזו לא יעשה טוב לאלון? אף אחד מהאחים הגדולים שלו אמנם לא למד בחטיבה ביישוב, אבל כבר סיכמנו שהילד הזה קצת שונה. ומצד שלישי, אם יש לו בעיה, בין אם יש לה שם לועזי או לא, למה שהיא תתאדה פתאום אם הוא יחליף מסגרת? ואולי אפשר פשוט לשאול את הילד?

עכשיו הוא קצת הופתע שהמחשבה הזו טרם עלתה על דעתו.

אלון ישב בחדר שלו מול המחשב כששלמה עבר במסדרון. בהחלטה של רגע הוא נכנס פנימה, הניח את היד על הכתף של אלון, כמו שהוא עושה לתלמידים שלו, ושאל: "מה קורה, ילד? איך היה היום?"



סיפור בהמשכים תלמוד תורה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאמי 1
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ב´ אב ה´תש"פ  
נדמה לי, מלהיב לראות את התמונה שלמה פתאום.
יופי, יופי, יופי. לא מבינה הרבה בפרוזה, אבל נהניתי מאוד מההגשה הזו. (מדהים איך שבכל חיכוך אנושי יש כמה סיפורים, אף פעם אי אפשר לספר סיפור באובייקטיביות)

עבר לי הרהור שיש משהו קצת קלאסי בקונפליקטים ובדמויות, אבל אני גם עונה לו שאלה בעצם החיים.. כלומר: תוהה איפה עובר הגבול. מתי הקלאסיות רדודה וקלישאתית וצריך לפתוח שם, להרחיב ולהעמיק, ומתי זה המצב, מתי זה פשוט אנושי. אולי משהו באנושיות הפשוטה מרגיש לי "רגיל" וזו סתם שריטה שלי..
אני מובנת כאן?
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד