בנושא
בכרם
חדשות
 
עצב נבו / תמונה ישנה
בביכורים מאז כ´ תמוז ה´תש"פ

פרוש כפיים. ראה מנגד.

שמה – אין בא.

איש ונבו לו

על ארץ רבה.

//רחל

 

1947

"תכף אנחנו מגיעים", הוא מתנשף, "ממש תכף. תראי הנה החופים, הנה חיפה, אני –" הוא משתנק פתאום. היא מביטה בו, העיניים של שניהם רטובות עד אין סוף. "אנחנו נתחתן בארץ ישראל, נכון?" היא לוחשת לו בקול צרוד, קטוע, "אנחנו באמת באמת נתחתן בארץ ישראל?" הוא מחבק אותה, מהנהן. "לא רק בארץ ישראל," הוא לוחש לה, "במדינת ישראל." "מדינת ישראל?" היא מחייכת בדמעות ובמעט חוסר אמון. "כן, את תראי. עוד תהיה לנו מדינה".

***

כבר שלושה חודשים הוא בחזית. היא חולה מדאגה, חיה ממכתב קטוע אחד למשנהו. "ישנים באוהלים, פה ושם יש קצת אוכל, הצלחנו לעלות ללטרון. מאיר נפל, אין למי לספר. מבטיח לך שנקים כאן מדינה".

זה לא שהמצב אצלה יותר טוב, כן? לשבת בבית הקטן הזה לבד בלי משפחה ובלי פרנסה ועם אלף דאגה וגעגוע, היי מישהו דופק בדלת!! אולי זה הוא??

***

מת. מת הוא אומר לי, האיש הזה. מת? אבל הוא הבטיח לי שנתחתן בארץ ישראל! הוא הבטיח לי!!! ומי יעזור לי, אני פה לבד. ולא נשאר אחריו כלום, כלום! רק אני, היא צועקת על המבשר העומד בפתח. רק אני נשארתי אחריו, אני הייתי אמורה להיות ההמשך, אבל מה אתה יודע, אחרי כל המוות הזה, מי אמר שגם אני אישאר בחיים?

והוא לא יידע, הוא לא יכול היה לדעת, שרק יומיים אחר כך הודיעו ברדיו שקמה מדינה.

 

1967

"הכל בסדר, יש לך הכל?" היא שואלת ודאגה אימהית בעיניה, מביטה בו בקצת-דאגה-קצת-גאווה. איזה יפה הוא עם המדים, התינוק הזה שלה. "אתה בטוח שיהיה בסדר?"

"בטח שיהיה בסדר, אמא", הוא עונה, מפגין יכולת התעלמות מרשימה מכל הבדיחות השחורות הנזרקות לחלל האוויר על האחרון שנשאר שיכבה את האור, "בטח שיהיה בסדר. את זוכרת פעם שהיה לא בסדר?"

ובכן, היא די זוכרת, לא נעים להגיד, דברים שהילדון הזה לא זוכר. כמו למשל הפעם ההיא שהיא ירדה עם אבא לכותל, ואחר כך הודיעו בחדשות שהרובע נפל בידי הירדנים. או למשל הפעם ההיא שבאו להודיע לשכנה החדשה שלהם שבעלה נפל. או רשימות ההרוגים הארוכות שמילאו את העיתון באותיות שחורות בכל בוקר לאורך המלחמה ההיא.

הוא לא יכול היה לזכור את כל אלו, הוא מעולם לא היה בכותל ומישש את אבניו. הוא היה מנסה לראות אותו מרחוק פעם בשנה כשהם היו עולים לירושלים בתשעה באב, מסתכל על הברושים האלו שהמבוגרים הצביעו עליהם בדמעות כעל "הכותל המערבי" ולא מבין למה אמרו לו שהוא עשוי מאבנים אם יש שם עצים.

"את שומעת אמא," היא פתאום חוזרת לשמוע אותו, "אני יוצא לקרב ומביא לך את ירושלים, מבטיח." "מה אתה מקשקש," היא עונה לו, "מדברים על עשרות אלפי הרוגים ועל מלחמה לחיים או למוות. מה ירושלים, מי נראה לך חושב בכלל לשחרר את ירושלים?" "חותם לך, אמא", הוא מתעקש כמו שרק הוא יודע. "אביא לך את ירושלים על מגש של כסף".

***

הוא לא היה שם כשהם דפקו בדלת. כמו שלא ראה את השכנה ההיא. כמו שלא ראה את הבכיות שלה, את הלבד שלה, את הייאוש שלה. הוא לא ראה את אמא שלו נופלת, הוא לא ראה את אבא מזנק אליה, מייבב, מתחנן שתחזיק מעמד ואנחנו חייבים להיות חזקים ולחיות, בשבילו. הוא לא בא לנחם אותה בשבעה, לזרוק לה איזה משפט חצי ציני חצי אמיתי ולהבטיח לה שהוא יבוא, שהכל יהיה בסדר, מבטיח לך אמא.

הוא לא בא להביא לה את ירושלים על מגש של כסף. הוא לא בא.

הוא לא ידע, הוא לא יכול היה לדעת, שמגש הכסף היה הוא עצמו.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לתמונה ישנה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ב תמוז ה´תש"פ  
אהבתי מאוד את הקישור לרחל, מרגיש שיכל להתפתח טיפה יותר.
אני לא יודע אם הדילוגים בכוונה , לי אישית זה קצת הפריע.
אבל חוץ מזה מצוין!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד