כשאני נכנס לבית הכנסת, אני שם מסכה.
שתגן עלי ועל שאר המתפללים, שתפריד אותי מהם, שתייחד אותי בתפילת יחיד.
רק אני הוא והקורונה.
כמה הייתי רוצה להוריד אותה, ואת המסכות שעל ליבי, שמפרידות אותי מהחברה, להיות גלוי ולחייך עוד פעם אחת חיוך מלב.
אך מסוכן שם בחוץ ועל ליבך ועל פיך חייב להיות מסכה, מציקה ומעיקה, שאם לא תשים תידבק חלילה, בנגעי העולם שבחוץ.
בסוף אני מורדי אותה מהחום ומיד מחזיר, לא רוצה שיכנס קצת מהחוץ הזה לבפנים, אל הלב.
כך אני טוען שאני מגן עליו, סוגר עצמי לעולם ולו.
ואיפה הוא בכל הסיפור? האם כבר הוריד את מסכתו? או שעלינו להתפלל עוד קצת? שיוריד את המסכות שעל פנינו וליבנו.