רק חברים בכיפה יכולים לכתוב תגובה

רק חברים בכיפה יכולים לדרג יצירות

דרוג היצירה

ביום השואה הזה חשבתי הרבה על שתיקה מול מילים, על שתיהן כדרכי עיבוד והתמודדות (שתי דרכים טובות בעיני וצריך לתת מקום לכל אחת מהן).
לכאורה יש פה הרבה "מילים" שמדברות על משהו שבשבילי ראויה לו שתיקה (כלומר, השואה היא לא כמו כלום. והנאצים הם לא כמו כלום. אלה דברים לא ברי השוואה, לא ברי דימוי והשגה, ומולם יש רק שתיקה קורעת וכאב ממשי. מילים לפעמים פשוט לא שייכות), אבל, למרות שבאינסטינקט זו התחושה, כן הרגשתי פה מהשתיקה.
אני עוד מנסה להבין את האמירה שלך בשיר, ההנגדה של מושגים כמו שואה ונאצים אל מולנו, היהודים. מה זה אומר שאנחנו כמו יהודים וזה כך. למה שואה היא לא כמו טבח ונאצים הם לא פראים שטופי מוח, אבל אנחנו, אנחנו כמו יהודים.
מעניין ומהרהר.