בנושא
בכרם
חדשות
 
ליאורה / hhm
בביכורים מאז כ"ה ניסן ה´תש"פ

ליום הולדת עשרים ושמונה הביאו לה אבא ואמא מתנה עטופה בנייר וסרט. ליאורה פתחה אותה בסקרנות. בפנים הייתה קופסת משחק. 
"זה משחק ממש מיוחד," אמרה אמא שלה, מרים, בחיוך קפוא מעט, "הוא נועד לפתח הקשבה... לעזור בהיכרויות..." 
"מה את מנסה לומר?" שאלה ליאורה בחשדנות. העטיפה התכולה התגלגלה מהספה אל הרצפה, ואמא שלה התכופפה להרים אותה, מתחמקת ממבטה הנוקב של בתה.
"אמא?" 
היא מוללה את קצה העטיפה. "נו, ליאורי, את כבר בת עשרים ושמונה. רק רציתי לעזור, חשבתי שזה ישמח אותך!" מרים התגוננה. שמואל, אביה, הביט בהן במבט מבוהל ולא העז להוציא הגה מפיו.
"אמא!" ליאורה באמת השתדלה לא להרים את הקול. בכל זאת, שכנים. "אני בת עשרים ושמונה! אני לא צריכה משחק ילדים מטופש כדי להכיר אנשים! יש לי מספיק חברות, תודה!" 
"לא התכוונתי לחברות," אמרה מרים ולא העזה להרים את עיניה. "את יודעת למה התכוונתי. רק תסתכלי על יואב שלנו, את לא רוצה גם שני ילדים מתוקים כמוהו?" 
ליאורה האדימה והלבינה לסירוגין. "תודה רבה על המתנה," היא אמרה לבסוף בקול יבש לחלוטין, "אני חושבת שאתם צריכים ללכת." 
מרים ניסתה לחבק אותה, אך ליאורה נשארה נוקשה כקרש. רק כאשר נסגרה הדלת, היא הרשתה לעצמה לפרוץ בבכי.
***
בנסיעה חזור מעוד דייט כושל, ליאורה עצרה במכולת השכונתית כדי לקנות קצת פפריקה חריפה. לפחות משהו אחד מועיל יצא מהערב הזה, מחר יהיה אוכל טעים, היא ניחמה את עצמה במרירות מתוקה שכבר תפסה מקום של קבע בליבה.
היא עמדה בתור שקועה במחשבות, עד שלא הבחינה בעומדים מאחוריה: שלושה ילדים קופצניים שנתלים על העגלה, תינוקת עגלגלת לחיים שבוודאי הייתה מתוקה מאוד לולא צווחה בקולי קולות, ואם אחת מותשת - צביה?
"מה שלומך? כמה טוב לראות אותך!" היא חיבקה אותה בעודה מעמיסה מצרכים על המסוע ומחלקת הוראות לילדיה. 
"אני? חיים, את יודעת... ואת?" חייכה ליאורה.
"כמו שאת רואה," החוותה צביה בידה בלי יותר מדי רגישות על הרביעיה המתזזת, "עייפים אך מרוצים. איתן, תעזוב אותו בבקשה, לא צריך לריב, אתם בכל מקרה לא יכולים לקבל ממתק עכשיו. בארי, אולי תנסה להרגיע את עטרה? תודה רבה, אתה יכול גם לנסות לצאת איתה החוצה. אה, כן, איפה הייתי?" היא פנתה אל ליאורה, "ברוך ה', אצלי מצוין. תגידי, את עדיין עובדת במשרד ההוא? כי גיסתי בדיוק קיבלה מהם הצעה והיא..." 
ליאורה המשועשעת-קלות-וכואבת-קלות הקשיבה ללהג הבלתי פוסק של צביה, המוכר לה עוד מימי האולפנה הרחוקים, בזמן שניסתה לסייע לה בקניות. "תודה רבה, ליאורה, זו ממש הצלה, חנן במילואים ואני כמעט קורסת..." הודתה לה צביה ממושכות כשיצאו לבסוף מן המכולת, ליאורה עם קופסת הפפריקה שלה ועוד חבילת שוקולד מריר (השוקולד כדי לנסות להתעודד מהדייט, המריר בשביל הריאליות) וצביה עם חמש שקיות עמוסות, תינוקת על הידיים ועוד שלושה נמרצים מסביבה. 
"אז נדבר," חתמה צביה את הכמעט-מונולוג שלה, "ממש לאחרונה עברנו לפה, רחוב הלילך שלוש עשרה, איזה כיף לדעת שאת גרה קרוב!" 
ליאורה נופפה לה לשלום. באותו הערב, להפתעתה, היא לא בכתה.
***
"ליאורה?" קולה הצוהל של צביה נשמע ברחבי המטבח הקטן של הדירה. "תגידי, מה את עושה עכשיו? רוצה לקפוץ אלי לכמה דקות? משעמם, ואמרתי לך, חנן במילואים..." 
"עדיין?" תהתה ליאורה בקול. המחשב שלה היא פתוח על הדלפק, וסביבו התפזרו עשרות דפים, ספרים, כלי כתיבה ושאר חפצים שברמה העקרונית היו אמורים לעזור לה לסיים את המאמר המתיש הזה להנהלת העיתון (היא מזמן התפטרה ממשרד הפרסום שגיסתה של צביה קיבלה מהם הצעה, וכיום היא עיתונאית לא-כל-כך מפורסמת, אבל בהחלט בעלת שאיפות). "יודעת מה, כן. אני כבר באה. איפה אמרת? הלילך שבע עשרה?" 
"הלילך שלוש עשרה! איזה כיף! אז אני כבר מרתיחה מים, את לא מהאלה הבריאות שלא שותות קפה, נכון? כי יש גם עוגיות חמות, ואין בהן שמץ של שיבולת שועל, אל תגלי לילדים," צחקה צביה מהבדיחה של עצמה. 
אה, נכון, בלילך שבע עשרה גר פעם מתן, ההוא שיצאתי איתו לפני ארבע שנים. כיום הוא בכלל בציריך עם אשתו, בשליחות, מזל שלא התחתנתי איתו. אני שונאת ללמוד שפות. "אני בדרך, צביה, עוד עשר דקות אצלך." 
***
בבית של צביה היו ארגזים מפוזרים בכל מקום, ציורים משורבטים על המקרר, צעצועים שמסתתרים מתחת לספה - או ספה שמסתתרת מתחת לצעצועים - ערימת כלים בכיור, צבעי עיפרון מפוזרים על הרצפה, סוודר שכוח תלוי על קצה כיסא, וילד אחד בן חמש בפיג'מה שלא מצליח להירדם.
"דבירי, מתוק, תנסה לישון, טוב? באה חברה לאמא, אתה זוכר שפגשנו אותה במכולת ביום שני? מעולה, כל הכבוד צדיק שלי, לילה טוב." צביה נשקה לו על מצחו ושילחה אותו למסדרון המוחשך. 
"נו, ליאורה, שבי! כמה סוכר?" הייתה בצביה מן אנרגיה בלתי נדלית שגם שבוע שלם עם ארבעה ילדים בני פחות משבע לא גרמה לה לאזול. "מה את מספרת? תגידי, את פנויה?" 
"מה?" ליאורה הייתה בטוחה שהיא לא שומעת טוב. 
"פנויה, פנויה, לדייטים, נו, את בטח מבינה בזה יותר טוב ממני. שמעת פעם איך אני וחנן הכרנו? אבל לא משנה, תקשיבי, יש לי מישהו מדהים להציע לך..."
אין לה מעצורים, לצביה הזאת, חשבה ליאורה בהלם מעורב בסיפוק מוזר. אבל מה יקרה אם היא רק תקשיב? 
"בקיצור, קוראים לו יפתח, הוא בן שלושים, אחלה בחור, עובד במשרד החוץ, הוא חבר טוב של חנן מהמילואים, חשבתי עליו בדיוק לפני שנפגשנו במכולת... לדעתי אתם ממש מתאימים," ליאורה נזכרה בשעשוע מבוהל שהפעם האחרונה שצביה פגשה אותה הייתה בפגישת מחזור לפני שבע וחצי שנים, וקצת קשה לסמוך על זיכרון של אישה שהייתה אז בהיריון מתקדם, "והוא ממש תותח כזה, גם דוס, גם נראה טוב בלי עין הרע, הוא גר בנהריה, מה את אומרת?" הפסיקה צביה את שטף המילים. 
ליאורה נשמה עמוק. "תראי..." 
"מה תראי?" קטעה אותה צביה. "את בת עשרים ושמונה, לא צעירה בכלל, סליחה שאני ככה בוטה, ומה אכפת לך לנסות? בחור מצוין אני מציעה לך, אתם תפורים אחד לשני!" 
בשלב הזה ליאורה הייתה אמורה לקום ולצאת בבכי, אבל משהו בבלגן המשפחתי הזה ובנוכחות הפתוחה (קצת יותר מדי) של צביה הותיר אותה במקום. היא מכשפת אותי, היא חשבה, ותוך כדי - בלי להבין מה היא אומרת - הסכימה להצעה. 
"אז קחי מספר..." הכתיבה לה צביה, "מעולה, כל הכבוד, ליאורה, אני ממש גאה בך. בשעה טובה. ועכשיו, נו, מה את מספרת?" 
***
"אני לא יודעת, באמת שלא... הכל כל כך טוב... טוב מדי..."
שוב על הספות הישנות של צביה, שוב עם קפה רותח ועוגיות טריות, אבל הפעם עם פלוס ארבעה חודשים בפז"מ ולב מפרפר.
"מה את חושבת עליו?" 
אה, כן, ושוב הישירות הכמעט-כואבת של צביה. 
"הוא בן אדם טוב, חכם, מוצלח, מצליח, בוגר, מוכשר, עוד תשבחות? את יותר טובה ממני בהרעפת מחמאות. אני לא יודעת, צביה, לא יודעת!" 
"למה את לא רוצה אותו?" 
"אני לא יודעת." ליאורה הייתה על סף בכי. "זה לא מספיק מרגיש לי." 
"היית פעם נשואה, שאת יודעת איך זה מרגיש?" צביה אפילו לא מצמצה. 
"לכי לישון, ליאוריל'ה, מחר תקומי רעננה יותר. ותבואי לבקר, יש לי יום חופשי." 
***
בשעה שתיים לפנות בוקר ליאורה ויתרה סופית על השינה. היא קמה וגררה את השמיכה לסלון, מתכרבלת על הספה. היא בהתה דקה או שתיים בארון שמולה עד שעיניה היטשטשו, והיא שמה לב על מה היא מסתכלת: המתנה שאבא ואמא קנו לה לפני חצי שנה. 
כמעט מתוך טראנס היא פתחה את המשחק, מוציאה חבילת קלפים. 
לטוס לאירופה או לטייל בארץ? לטוס לאירופה, ברור. 
מה זיכרון הילדות הראשון שלך? כשיואב נולד, תינוק בכיין וצווחני שכמוהו היא לא ראתה בחיים.
אם היית יכול לשנות משהו במראה שלך, מה היית משנה? מטפחת!
לקנות ראשון או לחכות לסוף עונה? סוף עונה, תמיד. 
סרט שהשפיע עלייך? היא שונאת סרטים. הם עושים לה דמעות. 
הקלפים נפלו מידיה, והיא השיבה עליהם בראשה מבלי משים. 
איזו תכונה אין בך והיית רוצה? כל כך הרבה...
אם הכלב שלך היה מתחיל לדבר, מה הוא היה אומר? בטח מתחיל להאשים אותה על ההתנהגות הרשלנית שלה שבסוף גרמה לו להידרס, אי אז בגיל תשע. 
איזה שאלות טיפשיות...
מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה? עכשיו, עונה על הקלפים האלה. נחשפת לעצמי. 
היא הפכה כרטיס אדום שהתפרפר בין אצבעותיה. 
מה הדבר הראשון שעולה לך בראש כשאתה חושב על אהבה? 
***
"מקודשת, מקודשת!"
מרים התחילה לבכות, ומתחת להינומה, גם הכלה.


נישואים רווקות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לhhm
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ח ניסן ה´תש"פ  
סיפור נהדר, הבנייה של העלילה מצויינת. והאקדח שבמערכה הראשונה בהחלט יורה...

כ"ח ניסן ה´תש"פ  
סיפור נהדר, הבנייה של העלילה מצויינת. והאקדח שבמערכה הראשונה בהחלט יורה...

כ"ח ניסן ה´תש"פ  
טוב, זה קצת הפי אנד. אני מנסה לנסח מה מפריע לי בו, אולי זה זה שהסיפור כתוב ממש טוב (ההתייחסויות שלך לפרטים, ולא יודעת, היא שובה. ליאורה. מוצאים בה את עצמך), ואז הסוף הצפוי פשוט מגיע. כאילו, הם בקשר, היא לא בטוחה, בום חופה. בא לי עוד הרחבה, לקרוא על מה שקורה בין התמונות שזרקת אותי לתוכן.
אני גם מרגישה שיש משהו קצת סטראוטיפי בדמויות, אולי בגלל שלא הספקתי להכיר אותן יותר טוב (שזה בעצם הצמא לעוד).
אבל בהחלט יפה לספר סיפור דרך רצף של תמונות, ועשית את זה טוב.
תודה! איזה כיף לנו!
כ"ט ניסן ה´תש"פ  
היה לי מבנה מול העיניים, וזה פשוט הרבה יותר טוב. זה נהדר. נהניתי לקרוא את זה.
סיפרת כאן סיפור, הוא התקדם. תיעלת את הדמות שבנית לכיוון כלשהו.
מסכים עם מפרש, בגדול. גם על זה שחסר לי עוד שוט לפני השוט האחרון שיסביר קצת מי מה מו, וגם שזה יפה ככה, לעבוד בהבזקים כאלו. כתם עלילה אחרי כתם עלילה.

עוד כמה נקודות חזקות בעיניי שהייתי שמח לראות את כל הסיפורים שלך ככה:
א. התיאורים שלך אמינים. החל מהעייפות הממשית בקול של צביה כשהיא מדברת עם הילדים שלה ועד הדיאלוג שהיא מנהלת עם ליאורה. תיאורי הבית, המחשב, הסופר, זה הכל מדוד טוב. לא מלאה מדי ולא דל.
ב. פיזרת יפה את המשקל בין עלילה לתפאורה. חלק מהעושר של סיפור קצר זה גם היכולת לזרוק את הקורא לתוך העולם שעליו אתה מספר. לא משנה אפילו מה העלילה. עוד לפני זה, צריך להכניס אותו פנימה; וכמובן שלא יותר מדי כי זה כבר מעייף. עשית את זה טוב.
ג. לשתול אקדח במערכה הראשונה, כמו שיודל'ה אמר, ולירות בו באחרונה- זה קלאסי ויפה. אני אוהב כשהפתרון מגיע מתוך הנתונים הקיימים. מהמצב. [ראוי לסייג שזה היה אקדח קצת בולט מדי, אבל בסה"כ השימוש בו כאמצעי עובד טוב]

יאללה, כמה כיף שאת מפרסמת פה!
להמשיך בבקשה
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד