בנושא
בכרם
חדשות
 
זהב / dntpls
בביכורים מאז כ"ג ניסן ה´תש"פ

לאופיר

הזיעה שלו יורדת לאט לאט על המצח, מבריקה אותו כשהיא ניגרת בנחלים קטנים שממשיכים ללחיים, ומשם למערבולת הזיפים. גם כשהיה ילד היה מזיע ובעיקר מובך מיכולות הזיעה המבורכות שלו, זכרון רחוק ומתוק שעכשיו מעלה בו גיחוך על איזה ילד היה. וגם אז הוא חיפש זהב שלא ידע איך נראה, רק דמיין אותו נוצץ, וכל פעם שהיה רואה משהו נוצץ ידע שהוא לא זהב. כי זהב נוצץ אחרת. גם עכשיו, כשהמכופתרת סופגת הזיעה ונלחצת עוד יותר לתוך המכנסיים, הוא מהרהר שוב בזהב ומתגעגע בכמיהה אליו, למרות שמעולם לא מצא אותו.

העיניים נעצמות והוא מתמקד בעיניים שלו, חומות רגילות בלי ייחוד, בוהה בהן עד שיקפא הזמן והוא יוכל שוב לצלול. רק ככה הוא יכול לראות שוב את הזהב בוהק, או בכלל לראות את הזהב הזה, שמעולם לא ידע איך נראה ובעצם גם מעולם לא ראה אותו. אבל אז תוקף אותו הגעגוע לאותו רגש אבוד כשהיה ילד והאמין שהוא יודע שיש זהב, והוא יודע איך נראה הזהב ואיפה הוא נמצא. וכל מה שיש לו היא המתנה למתנה שאף אחד לא יביא לו.

והזהב באמת לא הגיע אליו. השנים עברו וגם הצבא הגיע וכשהיה מתפלא מהיופי של הבריאה, של הטבע או אפילו מהיופי שמצא בגוף כזה או אחר, היה מהרהר שוב בזהב שגדל עליו וזנח אותו קצת. ואז שוב היה מתחמק מהמציאות עוצם עיניים ומדמיין בכח את הזהב, רק כדי לברוח ולהתייסר בנעימים מהמחשבות של המרדף של פעם. ככה השמירות היו עוברות מהר יותר, ובכלל כל שלוש השנים הללו עם הסוד הנעים על הזהב האבוד שמעולם לא היה שלו. לעיתים היה משתהה ומהרהר במחשבה, אולי לחתום עוד כדי שיוכל לעשות עוד פנאי לשקוע בו במצולות של עצמו ולחפש את הגעגוע שבו לזהב, געגוע שהלך ודהה ככל שעבר הזמן שנחרץ בו.

וכשתאריך השחרור קרה, אז התחיל מרדף אחר שהחליף את המרדף של אז. פסיכומטרי, לימודים, עבודה, קריירה, ציונים, ראיונות, וכאבים בחזה אבל לא שמטרידים רופא. והכאבים האלה התגברו ככל שהזמן חלף, והוא נזכר בערגה באותו מרדף אבל אז נתלש ממנו המרדף והוא נזרק חזרה, מרגיש שלקחו ממנו גם את הגעגוע למרדף לזהב שמעולם לא ראה. והוא רצה רק להחזיר את הראש לתוך המים, להיזרק שוב לים המחשבות שצלל בו רק לפני רגע, אבל הים כבר התייבש והוא צנח לקרקעית וזה כאב. אבל לא כאב שמעניין רופא. רק כאב של דמעות להיבלע בהן, מרטיבות את הקרקעית היבשה משרטטות חוף עם קצף לבן שהזכיר לו ים שהזכיר לו את הכאב שהרגיש ממש עכשיו שהזכיר לו שרצה להרגיש כמו אז אבל רק כאב לו עוד יותר, אז הדמעות רק המשיכו לבוא ורק הביאו עוד קצף שהביא עוד כאב.

ויום אחד פגש את אופיר. והוא לא ידע שמצא זהב, אבל הרגיש משונה ולא ציפה לכלום כי ציפיות מביאות אכזבות או מתחלפות לכאלו. וכל הזמן של אופיר הוא לא הרהר בערגה בזהב או לחיפוש אחריו. עד שהתחיל להתפזר בו שוב הערפל המוזר של הכמיהה לגעגוע ולכאב ולהחמצה, ולדיוק של החסרון של העדר הזהב. וככל שעבר הזמן, הערפל התחיל למלא אותו עוד ועוד מבפנים ומבחוץ עד שהתכסה בתוכו לגמרי, כדי ללכת לאיבוד שוב אחרי הזהב שהיה לו ושהיה שלו. וכשחזר לחפש את ההחמצה והגעגוע לא מצא כלום, גם הם לא היו שם. ופתאום הים נראה כל כך קרוב והחוף רחוק, והדמעות לא ציירו חוף רק נבלעו בים ביחד איתו.



זהב

© כל הזכויות ליצירה שמורות לdntpls
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד