המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
Manhood / זכרונות כנרת
בביכורים מאז י´ ניסן ה´תש"פ

לגל, וגם

לאייזן

באשר הוא שם

 

הגשם הראשון תופס את עדן בערב, בדרך מהמכללה. הוא לא מחפש מסתור ולא מתחיל לרוץ: שתי האפשרויות נראות לו חסרות טעם, וגם, איכשהו, למטה מכבודו. הטלפון מצפצף, והוא מוציא אותו מהכיס ומוצא הודעה מאחינעם.

בגשם ראשון תביע משאלה.

הלוואי שתישארי איתי לתמיד, הוא חושב במהירות.

אחינעם חושבת שהחורף מתחיל בלילה שאחרי הגשם הראשון (עדן: בלילה של הפסקת החשמל הראשונה). הוא כותב לה, "הלוואי שהייתי יבש."

באמת הלוואי שהיה. הטיפות הופכות את זגוגיות המשקפיים שלו למסך מטושטש, והעולם הופך למסך כהה, שפנסי הרחוב מבליחים ממנו בכתמי אור דמויי כוכב. הוא הולך מהר, וחם לו מתחת לבגדים הרטובים.

אין תקווה לטרמפ ביום כזה, ויש איזו נעימות בהליכה בגשם בשולי הכביש הריק. הוא כבר ספוג מכדי לחוש בטיפות, אבל קצב התיפוף החרישי על עלי האבוקדו במטע האפל שלצד הכביש מעיד שהגשם גובר. שביל המטעים ודאי כבר בוצי לגמרי, ועדן ממשיך ללכת בשוליים, גם כשמכונית חולפת גוערת בו בצפירה ארוכה.

כשהוא מתקרב לשער הוא רואה את האורות בבוטקה דולקים, אבל איש לא מעכב אותו כשהוא דוחף את שער הולכי הרגל הרטוב ונכנס פנימה. בכיכר עומדים שלטים עם חיצים ושמות שאמורים לפתות לקוחות: נופש גלילי, אירוח בעמק, בקתות בצל המכנף. חיזבאללה יושב ארבע מאות מטר מכאן, אבל אסור לחשוב על זה. אם הם יגיעו אף אחד לא יעכב אותם בשער, אבל הי, לפחות הם ימצאו בקלות את הצימרים.

כשהוא מתקרב לקראוון הוא רואה שהאורות דולקים, ויודע שאייזן בבית. אייזן בדרך כלל בבית. עכשיו לא רק האור מעיד על זה אלא גם הרעש: מכות קצובות, מהירות, שמתגברות כשהוא מתקרב לדלת.

עדן פותח אותה וגל של אור וחום מציף אותו. אייזן, רכון מעל השיש, מזדקף ומסתובב אליו, ועדן כמעט נסוג חזרה אל הגשם דרך הדלת הפתוחה: אייזן נראה די מאיים ככה, שרירי ומזיע בגופייה, ועם יד חצי מורמת מהודקת סביב חצי לבנה. עדן מתעשת, ממצמץ ומתיישב על הכסא ליד הדלת. קשה להוריד את הנעליים הרטובות, והוא נאבק בהן. אייזן חוזר להכות עם הלבנה שלו.

"מה אתה עושה לעזאזל?" עדן צועק.

"דופק זיתים!" אייזן צועק בחזרה. "מסקתי היום מהעצים במזרחי! חבל על זה, לא הולך לשום מקום!"

"תהנה! אני נכנס להתקלח! יש מים חמים?"

אייזן אומר שכן. עדן יודע שבעצם אין לו מושג: אייזן מתקלח במים קרים בכל מזג אוויר. בהר דוב, בינואר שעבר, הוא היה היחיד בפלוגה שהתקלח בכלל.

עדן משאיר את הנעליים הרטובות על שק החצץ הריק שמתחת לכסא, ליד הנעליים היבשות של אייזן. הוא מקלף מעליו את הבגדים הרטובים, שהופכים לחבילה מהבילה של מסכנות על הרצפה במסדרון, ונכנס למקלחת. הוא אוסף בזהירות בלהב המגב ארבע חשופיות מהקיר המזרחי ומטיח את המגב במסגרת החלון בתנועה מורגלת, שהוא יודע שתזרוק את החשופיות למרחק כמה מטרים אל הבוץ שבחצר; כעת נכון להן מסע של כמה שעות חזרה אל הסדק שבין הרצפה והקיר, ומשם שוב אל הקיר המזרחי של המקלחת. אייזן טוען שבחורף החשופיות עושות החלפת קו עם חלזונות אמיתיים, שיש להם בית משלהם ולא נכנסים למקלחות, אבל עדן מכיר את אייזן מספיק טוב כדי לא להאמין לזה.

מסתבר שלפחות בנושא אחד אייזן דיבר אמת: יש מים חמים, ועדן מרפה את גופו תחת הזרם כשנופל החושך.

המכות בחוץ נפסקות. החושך מוחלט. עדן קורא, "אתה הולך לבדוק את הארון חשמל?" ואייזן מהמהם משהו ואחרי רגע מחזיר צעקה, "הכל למעלה אחי, כלום לא נפל. לא יודע מה קרה."

עדן שומע את אייזן יוצא החוצה לגשם. הוא מגשש ומוצא את הסבון, ומסיים להתקלח בלי לראות. כשהוא מתנגב הוא חושב, חמישים אחוז שזו המגבת שלי.

הוא ציפה שמחוץ למקלחת יהיה סוג כלשהו של אור, ולכן החושך הגמור במסדרון נדמה לו חשוך עוד יותר. הוא שומע את הדלת נפתחת ונסגרת, ואת קולו של אייזן, "זה בכל המושב נראה לי. חכה, יש לי נרות."

מגירה נפתחת בחושך. עדן שומע חיכוך של גפרור, ואייזן מניח על השולחן להבה קטנה, רועדת. העולם מתייצב ומצטמצם לחוג הקטן של אור, ועדן מפעיל את כירת הגז. אייזן מדליק עוד כמה נרות, ומתיישב. בעיניו מרצדת הלהבה הכחולה של הכירה. עדן מעמיד עליה סיר: שתי כוסות אורז, חצי כוס עדשים, ארבע וחצי מים.

"אתה לא שם מלח?" אייזן שואל.

"תשים לך בצלחת." עדן מתיישב ליד השולחן הקטן. "הלכת לאיתן ויפית קודם?"

"כן. גם אצלם חושך. איתן חושב שנפל עץ על הקו-מתח. הוא אמר שזה ככה כל שנה."

"ככה איך?"

"שעצים שמתו בקיץ נופלים בסופות הראשונות של החורף. ואז הכאבלים נקרעים והחשמל נופל." עדן מעכל את זה, ואייזן נזכר, "הוא שואל אם אנחנו רוצים לקחת מחר את המסור-שרשרת וללכת לחפש את העץ."

"הוא משלם?"

"הוא ייקח שני קוב בשלוש מאות לקוב. ואם יש שם יותר אנחנו יכולים לעשות עם זה מה שאנחנו רוצים."

עדן עושה חשבון ומחליט לוותר על ההרצאה הראשונה של הבוקר. "נצא בשבע?" הוא אומר-שואל, ואייזן קם מהכיסא ומאשר, "שבע." הוא ניגש לכירה ופותח את הסיר.

"יופי, גאון, הוצאת את כל האדים."

"לא נורא. הכנסתי מלח במקום."

 

מכה פתאומית של אור על העיניים העצומות מעירה את עדן. הוא מסתכל בשעון; השעה אחרי אחת בלילה. הוא זורק נעל ספורט על המתג, מחטיא, וקם לכבות את האור בצעדים לא יציבים. איזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ... ואיזה מסכנים הטכנאים של חברת חשמל, שמתקנים קו מתח באחת בלילה, הוא חושב, מנומנם.

בשש וחצי הוא מתעורר שוב. את הרחש העדין של הגשם החליף דלף איטי, לא סדיר, של טיפות שצונחות מהקצה המשונן של גג האזבסט של הקראוון שלהם. אייזן לא בקראוון, ועדן יוצא החוצה אל האין-גשם, וחוצה את הדשא הרטוב אל הטנדר של איתן. העגלה עומדת לידו, במקביל, נשענת על רגל ברזל. עדן שולף את הפין בחלק העליון שלה, מסובב את המנואלה ומקצר את הרגל, סנטימטר אחרי סנטימטר, כשמשקל העגלה נח על ברכו המורמת.

ברגע שהגובה מאפשר לו הוא מקפל את הרגל, גורר את העגלה – במאמץ מסוים – אחורה ושוב קדימה, ורותם אותה. התפוח מחליק בנקישה לשקע המתאים ביצול. אייזן יוצא מהבית הגדול עם מסור השרשרת הירוק של איתן ועם המפתחות לטנדר.

אייזן מתניע. עדן יושב לידו. הם עוברים בחלקת האטינגר של איתן, מעמיסים על העגלה שלושה מיכלים ריקים ואחר כך יוצאים אל כביש הגישה.

"אני נוסע לאט. תחפש את העץ שנפל," מורה אייזן. השמים בהירים וכמעט חם. יום טוב בשביל אחינעם; עדן חושב לקפוץ אליה אחרי הלימודים. אין סימן לעץ הנפול.

אייזן מפרסס בצומת. "לא ראית אותו?"

עדן מושך בכתפיו. "רוצה שניסע על ציר המטעים? אולי הוא בתעלה." גם ככה הלך הבוקר.

הם נוסעים על הציר הבוצי חזרה בכיוון המושב. המבט של אייזן עובר בין החלון הקדמי ומד המהירות: מספיק לאט כדי לא להחליק, מספיק מהר כדי לא לשקוע. של עדן נודד בין קו המתח, לחפש את הכבל הקרוע משתלשל לצד העמוד, לבין התעלה, שם הוא מבחין בסופו של דבר בעץ.

אייזן חונה לצד התעלה, והם יוצאים לבחון מקרוב את הגזע העצום. הברוש היה מת, כנראה, כבר הרבה זמן, והרבה מהענפים היבשים שנשארו לו נשברו בנפילה, או אחריה, כשהעובדים של חברת חשמל גילגלו אותו לתעלה. מה שנשאר ממנו לא היה הרבה יותר מתורן ארוך, עבה ויבש. אייזן צוחק. הוא תולה על עצמו את מסור השרשרת ואת הפאוץ' עם הסוללה, מוותר על משקפי המגן וניגש לעבודה.

הרעש נורא, ושבבי עץ דוקרניים מתעופפים לכל כיוון. עדן לוקח מארגז הטנדר את אטמי האוזניים, שנחים שם לצד משקפי המגן (גם בהם אייזן לא חושב להשתמש), אבל הם לא משפרים בהרבה את המצב. אייזן כבר ניסר שתי פרוסות עבות מבסיס הגזע, ועדן רוכן, מחבק בשתי ידיים את הקליפה הלחה, המחוספסת, ומזדקף. ההתנגדות מפתיעה אותו, והוא שומט את הבול. אייזן מסתובב אליו, ועדן מאותת לו – כף יד שמאלית קעורה עולה ויורדת על אגרוף ימין – שיכבה לרגע את המנוע. בשקט שמשתרר פתאום הוא אומר לאייזן, "שמע, זה כבד החרא הזה. תחתוך אותם יותר קצרים."

אייזן מהנהן, ועדן מרים שוב את הבול, מטפס החוצה מהתעלה ושומט אותו לתוך המיכל הראשון שעל העגלה. כשהוא יורד חזרה יש כבר ארבעה בולים מנוסרים שמחכים לו; הוא עובד מהר, אבל עוד לפני שהמיכל הראשון מלא אייזן מסיים לנסר את הגזע. הוא מדומם את המסור, מתיישב ומוחה את מצחו. עדן מחפש בטנדר, מוצא בקבוק מים ושותה במכה חצי ממנו. את החצי השני הוא מושיט לאייזן, שהופך אותו מעל הראש.

אייזן מניח את המסור על המושב האחורי של הטנדר, והם ממשיכים להעמיס יחד; הוא מעלה שלושה בולים על כל שניים שעדן מעלה, ומהר מאד יש להם שני מיכלים מלאים, וכמה בולים זרוקים בשלישי. אייזן מקלל בסיפוק.

הם נכנסים לטנדר, מיוזעים ומרוחים בבוץ. עם סיבוב המפתח נדלק גם הרדיו, ועדן מגלה בהפתעה שעוד לא עשר. אם הוא עכשיו רק מתקלח ויוצא, ואם יהיה לו טרמפ, הוא עוד יכול להגיע לשיעור השני כמעט בזמן.

הוא מתקלח ראשון, וכשהוא יוצא הוא מגלה שאייזן הספיק לעבור אצל איתן: כמה שטרות חדשים הצטרפו למטבעות העצובים שבצנצנת הזכוכית שעל המדף.

(בחורף שעבר, כשייסדו את הצנצנת אחרי שהתפטרו מהעבודה אצל בועז השחור, עדן הדביק על המכסה שלה פתק: "קופה קטנה". למחרת הוא נעלם מתחת לפתק חדש, שצעק בכתב ידו של אייזן "קופת שחיתות!!" הקופה שינתה את יעודה בהתאם.)

אייזן יוצא מחדרו עירום ונכנס למקלחת. עוברת פחות משנייה לפני שעדן שומע מבחוץ את קילוח המים הקרים, וכמה שניות נוספות לפני ששירתו של אייזן מחרישה את זרם המים.

 

על דרך עפר ספוגת גשמים

עולה כדי לקצר את המסלול

מכונית היא לפעמים כמו גונדולה

 

"אייזן," עדן קורא מבעד לדלת הסגורה.

 

חושב על כל המיואשים

שבסוף התאהבו והתחתנו

בשביל קפה איתך הייתי שם גם אלף דולר

 

"אייזן!"

השירה, תודה לאל, נפסקת.

"מה אומר?"

"אני זז."

"תהנה. ערב שחיתות הערב?"

"לא חושב. אולי אני אבוא הנה עם אחינעם."

"מה אתה אומר. הצעת לה כבר?"

"עוד לא..."

"כל המיואשים בסוף התאהבו והתחתנו, אה?" עדן מסמיק, מבין שאייזן לא מחכה לתשובה, ויוצא.

הנסיעה הולכת חלק הפעם, והוא מגיע לכיתה רענן; אבל כשהוא מנסה אחר כך להיזכר מה למד הוא לא מצליח. משהו על פקעי צמיחה רדומים, משהו על צבירת מנות קור... יגאל, ראש החוג, ניהל קרב על הקשב שלו נגד הודעות מאחינעם. ליגאל לא היה שום סיכוי.

אחרי הלימודים עדן תופס טרמפים לבית הלל. את אחינעם הוא מוצא בחצר, עומדת על הברכיים בין הערוגות ומעשבת. הוא רוצה להתגנב ולכרוע בשקט לצדה, אבל היא שומעת אותו ומזדקפת. לברכי הג'ינס שלה דבוקות צלחות מהודקות של בוץ ועשבים, בעיניים שלה מתחבא חיוך, ועדן יודע, כבר איזה זמן, שהיא הדבר הכי טוב שקרה לו.

בזמן שאחינעם מחליפה בגדים עדן מכין לעצמו כוס תה במטבח הקטן, הנקי. אי אפשר שלא לדעת תוך מבט אחד שהמטבח הזה, עם שורת התבלינים הארוכה-ארוכה בצנצנות זכוכית קטנות זהות על המדף ועם שלושת הסירים הסגולים – סט – שתלויים על ווים ייעודיים על הקיר, הוא מטבח של בנות, כמו שאי אפשר שלא לדעת תוך חצי מבט שהמטבח של אייזן ושלו, עם הבצל והבטטות בארגז קרטון לח בפינה, לצד שק אורז של עשרים וחמישה קילו עם כיתוב בתאילנדית, הוא מטבח של בנים. עדן שותה את התה שלו ומביט סביב בתערובת של עליונות וקנאה.

אחינעם יוצאת מהחדר בג'ינס חדש, זהה לחלוטין לקודם מלבד הבוץ. היא מצביעה על כוס התה הריקה-למחצה שעדן מחזיק ושואלת, "איפה שלי?"

"זאת היתה שלך. את שלי שתיתי כבר בבית." עדן מספיק להגן על פניו בזרוע שמאל מורמת באלכסון, א-לה קן נורטון, ובולם את הכרית שאחינעם זורקת עליו. הוא מניח על הרצפה בזהירות את חצי הכוס המתקררת, ומרגיש את המשקל של אחינעם נוחת על הגב שלו. הוא מזדקף, ואחינעם מהדקת את האחיזה בכתפיו בצווחה קלה. עדן מתקדם בכבדות לכיוון הדלת.

"לאן הולכים?" היא שואלת כשהוא לוקח אותה החוצה.

"לאן בא לך?"

"אליכם. דרך המטעים. אבל תוריד אותי."

עדן מניח אותה על האדמה בצייתנות, והיא רצה חזרה פנימה, חוטפת צעיף ויוצאת. הוא מסתכל עליה ושניהם שותקים, ביישנים לרגע כמו שני תיכוניסטים, וזה מצחיק ומשום מה גם נעים קצת אחרי ההשתוללות של קודם.

אחינעם עוברת את המרחק שביניהם. נדמה לו שהיא עומדת לתת לו יד שיחזיק, אבל היא מתחרטת וממשיכה את התנועה לסדר את הצעיף. תוך כדי סידור היא עוברת אותו, והוא מסתובב ומדביק אותה בצעד ארוך לפני שהוא מתאים את הצעדים שלו לשלה והם נכנסים יחד מתחת לעצי הפקאן הגבוהים, העירומים.

הסתיו עמוק כאן, ועל האדמה יש שטיח עמוק של עלי פקאן חומים-בהירים. פה ושם יש גושים שחורים חסרי צורה שהיו פעם הקליפה החיצונית של הפקאן, קליפת ארבע הכנפות הירוקה שהתפצלה ושמטה מתוכה את האגוז הבשל. את האגוזים עצמם אין טעם לחפש: את אלה שלא נאספו מצאו עורבי החורף המוזרים, המכוערים, שפרצופם לבן וקירח מנוצות. כמה מהם עדיין מחטטים כאן בין העלים היבשים, והם מתעופפים למרחק כמה צעדים כשעדן ואחינעם מתקרבים בשביל.

"קע," השתעל אחד העורבים. אחר כך קיבל ביטחון והוסיף, "קע, קע."

אחינעם הצטמררה. "אני שונאת אותם. יש להם פנים של מכשפות."

עדן רוכן להרים קליפת אגוז ריקה. הוא נותן אותה לאחינעם, שזורקת אותה; היא מנסה להחריד את העורבים, אבל הקליפה חסרת המשקל נופלת במרחק כמה צעדים. העורב שהשתעל קודם מפנה להם את גבו בבוז מופגן. "אני שונאת אותם," אחינעם אומרת שוב.

"יותר כמו נזירות מאשר מכשפות," עדן מנסה לרכך, אבל הוא יודע שהיא צודקת: לנזירות אין מקור מרושע כזה. אפילו בחלקת הפקאנים יש משהו מרושע בחורף, עם הענפים הקירחים שנעוצים בשמיים אפורים נמוכים.

מעבר לפקאנים נמתח הכביש הריק, ואחריו רובץ הגוש הירוק-כהה של הפרדסים. הוא ואייזן עבדו כאן שבועיים בחורף שעבר, ועכשיו הוא מוביל את אחינעם דרך הפרצה בגדר, ואחר כך הם נדחקים דרך שורת הברושים שמקיפה את החלקה, ומוצאים את עצמם במעבר בוצי בין שתי שורות של עצים. מבחוץ קשה לראות פרי, אבל עדן מושך את אחינעם אחריו אל פתח בעץ ופתאום העץ עמוס אשכוליות, ירוקות עדיין, ורק פה ושם מסמיק כתם ורוד על הקליפה.

הנעליים של עדן קשורות בשרוכים, שני סיבובים סביב הקרסול ושנץ דחוף לתוך פי הנעל, אבל המגף האוסטרלי של אחינעם לא מיועד להליכה בבוץ ולא רוצה להישאר על הרגל. עדן מציע, חצי ברצינות, לקחת אותה על הגב, אבל אחינעם מושיטה לו יד לשיווי משקל בזמן שהיא עומדת על רגל אחת וחולצת נעל. היא מחליפה רגל ויד, ובסופו של דבר היא עומדת יחפה, עם שתי הנעליים ביד אחת; את השניה עדן משאיר אצלו בינתיים.

המעבר ארוך-ארוך, ופרסות הבוץ הכבדות שמצטברות מתחת לעקבים של עדן מקשות עליו לעמוד בקצב של אחינעם; אבל בסופו של דבר הוא נגמר, והם מגיחים, יד ביד, מבין העצים, וכמעט נתקלים פנים אל פנים בבועז השחור.

בועז, החקלאי הזועף מהמושב שהעסיק אותם בשנה שעברה, עומד עם הגב אליהם מעבר לדרך הכורכר שחוצה את הפרדס. במעלה הדרך נוהג תאילנדי קטן על טרקטור קטן ופורק שלשות של מיכלים ריקים מעל משאית. עדן לא בטוח שבועז ראה אותם, אבל הוא לא רוצה להסתכן וגורר את אחינעם חזרה אל בין העצים.

"זה בועז השחור," הוא לוחש, למרות שאין שום סיכוי שבועז שומע אותם מעל לרעש הטרקטור; עכשיו הוא כועס על עצמו שלא שם לב לרעש קודם. "הוא לא ישמח לראות אותי."

אחינעם, שכבר גרה באזור מספיק זמן כדי לדעת שלפחות חצי מהמשפחות במושב הן הודיות ושכולם שם כהים, מי יותר ומי פחות, שואלת, "אתם קוראים לו בועז השחור בגלל הצבע שלו?"

"בגלל הלב שלו."

אחינעם צוחקת, עדן לא לגמרי. הוא כורע על ברכיו וצופה בבועז מבין הגזעים, ולא נרגע עד שהמשאית הריקה נוסעת משם, ובועז, על המיול הירוק שלו, נוסע לאט בעקבותיה. הטרקטור נשאר שם, נוסע קדימה ואחורה ומכניס מיכלים לשורות; אחינעם, האמיצה בין שניהם, יוצאת מבין העצים ראשונה, והטרקטוריסט – עכשיו עדן רואה שזה מנאט – מנופף לה לשלום ומחייך.

 

דרך הכורכר לוקחת אותם עד למושב. הצבע האפור בשמים הופך לכחול אפור, ואחר כך לכחול כהה, לפני שהם מגיעים לקראוון. כשעדן פותח את הדלת הוא ממצמץ נוכח החשיכה הפתאומית.

"שוב הפסקת חשמל?" הוא מתפלא; עוד לפני שעיניו מתרגלות לחושך הוא נהדף אחורה בכתף האדירים של אייזן, שטופח על כתפו ולוחץ את ידו בדרך החוצה.

"אני הולך לבדוק את הארון חשמל," הוא צועק מבחוץ. אחינעם סוגרת את הדלת אחריהם. עדן תוהה על המגע המשונה בידו הקפוצה.

הם נכנסים למטבח, ובו ברגע נדלק האור ומכאיב לאישונים המוגדלים. עיניו הדומעות של עדן נודדות מזר הפרחים שעל השולחן לשלט המעוטר שעל הקיר. הוא מודע במעומעם לשאיפת אוויר חדה לצדו, אבל העיניים שלו ממשיכות הלאה, אל הצנצנת הריקה שעל המדף, והוא יודע פתאום מה יש בשקיק הקטיפה הקטן שאייזן תקע בכף ידו לפני שיצא. מאוחר מדי לסגת והוא מוכרח לפתוח אותה עכשיו. עדן כורע על ברך אחת וחושב, אלוהים, אייזן, אני אהרוג אותך.



גבריות חורף חקלאות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזכרונות כנרת
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"א ניסן ה´תש"פ  
אני אחזור עם תגובה יותר אינטיליגנטית ומפורטת, אבל רק לומר שזו פרוזה נהדרת נהדרת
י"א ניסן ה´תש"פ  
אבל ממש צחקתי בסוף. ממש.
מעולה מעולה, איזה כיף שהומלץ. התחלתי לקרוא במחשבה שהגיוני שאתייאש באמצע, כמו שקורה לי עם הרבה פרוזה כאן, אבל הכתיבה שלך שואבת באופן מרשים וכיפי וזורם ועשיר. ופשוט.
הפרטים הקטנים האלה שמשכנעים שאתה יודע על מה אתה מדבר. מספיק קלילות ומספיק עומק איכותי, ואפילו בויזואליות, עיצוב נכון (כשאייזן שר פתאום השורות בהטייה ופסיחות, ממש כשיר, ויש שנייה של חוסר הבנה וזה מצוין).
הסיפור עצמו. בגדול קצת נמאס לי מקטעי זוגיות ודירות רווקים, אבל אתה כותב את זה ממש טוב. מרענן. לא יודעת לשים את האצבע אבל משהו שם לא גורם ללכת באמצע בתחושה שאני מכירה את הסיפור הזה.

איזה כיף לנוו
תודה
י"א ניסן ה´תש"פ  
ששכחתי. יפה מאוד
י"ב ניסן ה´תש"פ  
מוליך צעד אחר צעד בין שבילי הבוץ והעלים הרטובים.

תודה.
י"ב ניסן ה´תש"פ  
שהסיפור הזה מטורף בכמה שלבים, אבל יותר מכל זה נכון ביחס לסוף שלו. כמעט הייתי אומר שזה פיצוי על הקודם שלך ;)

ראוי לציין את מה שאמרתי על וביניהם האחרון שפרסמת כאן. יש לך חן ייחודי של תיאור. אתה יודע ללטף כל עלה בדרך, לתאר כל שריטה בייצול העגלה ובקול טפטוף הגשם, ולתעל את זה לטובת האווירה של הסיפור. והכי חשוב, יחד עם זאת זו לא הנקודה המרכזית שלך. אתה לא מתפייט על ניוטרל. בסיפור הזה, זה נשפך מכל שורה. כיף רצוף, באמת. קלאסי הכתיבה שלך שזה נהדר.

הדמויות שלך כנות ומעוררות אמפטיה. כל אחת בדרכה. מפרש אמרה יפה שכיף לשמוע על דירת רווקים מזווית שלא נחרשה כבר. מרובד התפאורה ועד רובד ההתרחשות. ובכלל, אייזן הזה זה וואו. חתיכת דמות שמת פה. לחצת בכל המדדים על מאה אחוז ועשית מזה דמות בערך. וזה איכשהו כנה ונהדר.

והסוף, יותר מהכל, פשוט מבריק. יפה בעיניי שהוא לא מנסה להציב אמירה במרכז השולחן. זה באמת סיפור. מה שיש כאן זה בעיקר שיעור באנשים. איזו סגירת עלילה גאונית.

וכמובן, תפאורת החקלאות הצפונית שאי אפשר לטעות בה.
י"ט ניסן ה´תש"פ  
מרגישים את אווירת הסטודנטים והמועדפת והגליל.
היטבת לתאר את הדמויות, אבל הדמות העגולה היחידה היא של עדן, ובועז ואחינועם נשארו דמויות משנה שטוחות. בסיפור של 2500 מילה זה קשה להכניס כמה קווי עלילה, במיוחד אם הוא מספר בעצם את קורותיו של יום אחד בלבד, ולכן זה נסלח.
תיאורי הטבע שלך מהממים. הם מעידים על כך שיש לך ידע נרחב בספרות כדי לדעת איך לעשות את זה עדין ורגיש ובעיקר לא-מַלְאֵה. כמו כן, חשים בכך שיש לך היכרות קרובה עם הסיטואציה והשטח, שבאה לידי ביטוי בדיוקים כמו נסיעת הטרקטור בדרכי הבוץ ונשירת עצי הפקאן.
וקדימה - עכשיו אני מחכה לצד של אחינועם לעניין.
י"ט אייר ה´תש"פ  
כיף שאתם.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד