בנושא
בכרם
חדשות
 
הברחה / בארי חיים
בביכורים מאז ח´ ניסן ה´תש"פ

כשאנשים היו שואלים על עבודתי הייתי עונה "מבריח" ורואה את החיוך מתפשט על פניהם כאשר אינם בטוחים אם קבעו פגישה בבית קפה עם צייר או פושע.
ואז גם אני הייתי מחייך ומסביר בנועם שאני מקבל תשלום על הברחת אנשים מעולמם לעולם אחר, עולם רחוק, דרך הציורים שלי.
כל עסקי הציור התחילו בטעות קטנה לפני שנתיים.
נרשמתי לקורס ציור בשעת לילה מאוחרת ובבוקר מצאתי את עצמי עומד מול בד קנבס ומנסה להבין מה אני אמור לעשות איתו.
בהתחלה הייתי פשוט מביט בקנבס שעות ובסוף הולך ומשאיר בד קנבס לבן וריק.
אך ככל שעברו המפגשים הייתי מוסיף מעט צבע למרחבי הקנבס הריקים.
נקודות קטנות אדומות פה ושם, מדי פעם ירוק.
ועוזב את הסטודיו עם חיוך קטן מרוח על פני מדמיין כיצד יגיב המורה הזקן כאשר יאסוף את בדי הקנבס וימצא בד ריק מלבד כמה נקודות ירוקות ואדומות מפוזרות על הבד.
הייתי חוזר אל הדירה הישנה שלי והנה כבר הייתי מתכנן את הנקודות של מחר, מיקומם צבעם ואיך המורה יגיב, כך הייתי שוקע בדמיונות על הספה הישנה עד שהשינה הייתה חוטפת אותי.
ולמחרת הייתי מתייצב ראשון בסטודיו והחברים היו צוחקים ואומרים "מי היה מאמין שאתה תצייר! אה מרשל?".
ואני הייתי מחייך ומציב את הנקודות שלי.
אף אני הופתעתי, מעולם לא נמשכתי לאומנות.
פסגותיה המושלגות של המתמטיקה אלה משכו אותי ולא ערבובי צבעים.
בזכות המתמטיקה קיבלתי את הכינוי 'מרשל' שדבק בי אחרי ציוני התשעים שלי בבגרות.והנה אני מוצא עצמי מושך במכחול ומציב פסים כשחיוך פרוס על פני.
אט אט הפסים הפכו לצורות שהשתלבו עם רקע ואני הייתי נשאר אחרון בסטודיו מחכה לתגובתו של המורה הזקן והוא היה מרים את משקפיו ואומר " נו נו מרשל שוב התעלת על עצמך" ובחיוך היה לוקח את הקנבס לאחורי הסטודיו.
ימים יפים אלה היו, כשמכחול והצבעים היו ידידי ורעי.
הייתי חוזר אל דירתי בדרך הישנה ורואה ברוחי את ציורי המחר, הבניין הישן עם השכנה שתולה כביסה או אולי המכונית השחוקה של אדון כהן.
ולפעמים היה זה דווקא החתול של שרה בן נעים שהיה מושך את מבטי.
ובבוקר היה מוצא עצמו צבוע על הקנבס.
שמועות היו מגיעות אל הסטודיו יום יום, אך העולם הציור הם אינן משמעותיות ואנו היינו בורחים אל בין בדי הקנבס אל הצבעים האוניות והקרבות.
אך כאשר היינו יוצאים מהסטודיו והחברים היו אומרים "לילה טוב מרשל!, נראה אותך מחר!" היו השמועות פוגעות בנו , הסינים בהסגר, אונייה חולה ליד חופי יפן.
"זה עוד רחוק!" אמר לנו יוסף שהיה המבין בחבורה "אלינו זה לא יגיע!" הכריז וחזר לציור שלו.
באותו ערב קיבלתי את הטלפון, המורה הזקן בקול רוטט מהתרגשות הודיע לי שהוא קיבל הצעה לקנייה של הציורים שלי.
הרגשה נפלאה מילאה את גופי ופתאום הרי המתמטיקה הצטמקו ופסגותיה המושלגות של האומנות היו קרובות יותר מאי פעם.
בבוקר פסעתי אל הסטודיו בתחושה נפלאה אך היא נגוזה כאשר שמעתי את הבשורה.
יוסף טעה, בסוף זה הגיע אלינו.
המורה הזקן שלח לנו את ההודעה, הוא לא מגיע היום, נמשיך לבד.
"חמישה אנשים בארץ" אמר סיוון בקלילות אך פיה רטט מדאגה.
"מה דעתך מרשל?" שאל אותי הראל מבעד לבד הקנבס שלו.
לא הגבתי, חזרתי לציור שלי.
את הלילה האחרון בסטודיו אני זוכר היטב, נשארנו כולנו עד מאוחר חגגנו את יום הולדתו של הראל, המורה הזקן לא היה.
מספר החולים בארץ עלה לחמישים.
ציירנו שתינו צחקנו.
על הקנבס צויר בקבוק, בקבוק יין ישן בתוך שדה פרחים.
בשעה מאוחרת חזרתי חצי שיכור אל הדירה, לא נפרדתי מהם.
אפילו בחלומי לא דמיינתי את המחר.
כאשר חדרו קרני השמש הראשונות אל הדירה מצאתי את עצמי חצי לבוש כוס קפה בידי, מנסנה לעכל את הבשורה.
המורה הזקן חולה, אין סטודיו.
באתי לצאת כאשר רטט הטלפון שנית, פתחתי את ההודעה בחשש וצעקה נקרעה מגרוני כאשר ראיתי את הכותרת.
"הוראות משרד הבריאות".
כעת אני לכוד, לכוד בין קירות ביתי.
בין המיטה לשולחן העמוס בדי קנבס.
אחרי שני כוסות קפה ושלושה טלפונים ("מטורף!" אמר יוסף "נורא" טענה סיוון "הזוי" סיכם הראל) התיישבתי לצייר.
המכחול עמד בהיכון, הצבעים היו מוכנים, הבד נשאר לבן.
שיפשפתי את עיני, לגמתי כוס מיץ תפוזים קר.
ניגשתי אל הקנבס ומחשבותי נדדו אל המורה הזקן, השברירי והדקיק אומר לי בקולו הצרוד "מעולם לא נתקלתי בצייר כמוך מרשל!".הסתובבתי בדירה, ניסיתי לצייר את המיטה, את השולחן ואפילו את עצמי.
לא הצלחתי.
ברגעים קשים במיוחד מצאתי את עצמי פותר משוואות, דבר שלא עשיתי מאז ראשית ימי הסטודיו.
לא הצלחתי להבריח את עצמי.
בחוסר חשק הרמתי את הטלפון והתקשרתי ליוסף.
"הוא בסדר" ענה כאשר שאלתי על המורה "לא בזמן הקרוב" שח על פתיחת הסטודיו "אני מתכוון להמשיך לצייר" הוסיף.
ניתקתי.
אילו רק יכולתי להיות בסטודיו! הסטודיו שעזבתי במהירות, בלי להביט לאחור.
וכעת, לכוד בדירתי , לכוד בעצמי.
באחד הימים הצלחתי לחטוף הצצה במראה.
פני היו אפורים מחוסר שמש, זיפים מרדניים צמחו על לחיי, שיערי הידלדל.
"מרשל, אתה נראה זוועה" אמרתי לעצמי בחיוך קטן ועצוב.
ומיד השלכתי את עצמי אל הקנבס, לפני שיאבד לנצח.
הפנים שהביטו אלי מהקנבס היו עייפות וזקנות, פני שלד.
את פני שלד הנחתי במטבח, שעון על קיר והוא חייך אלי בעצבות כל עת שהבטתי בו.
וכמו עין הרע שהשרה עלי פני שלד שום ציור לא בא אחריו.
כל פעם שהייתי פונה אל הקנבס היה פני שלד מחייך אלי ואני הייתי חוזר אל המיטה, מיואש.
לקראת הסוף כשיוסף הודיע שהמדינה הולכת להשתלט על העניין וסיוון הודיעה שהמורה מרגיש טוב יותר הסטתי את וילונות הדירה.
מראה עגום נראה אלי מחלוני, רחוב נטוש דממת מוות, ושוטר אחד שמנמן ועייף נשען על עמוד במרכז הרחוב.
החזרתי את ראשי אל הדירה, הבטתי בפני שלד בחיוך גדול והלכתי לצייר.



בריחה קורונה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לבארי חיים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ´ ניסן ה´תש"פ  
חייב לומר שיש כאן משהו הרבה יותר בשל מהקודמים שלך, ואם זאת עדיין הקול שלך
איזה כיף.
כ´ ניסן ה´תש"פ  
תודה רבה שימחת אותי מאוד מאוד
כ´ ניסן ה´תש"פ  
מסכים עם יודל'ה. נהניתי.
תמשיך, זה הולך ומקבל זהות מפעם לפעם.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד