רק חברים בכיפה יכולים לכתוב תגובה

רק חברים בכיפה יכולים לדרג יצירות

דרוג היצירה

המצב הזה מחלץ דברים חשובים. הבית של ההורים. נושא חשוב ואיזה יופי שהתגלגל לעסוק בו.
אבל לאן זה הולך?
לפני זה אני אגיד. אתה מדבר על חוויה מיוחדת ובלתי שגרתית של חזרה לבית של ההורים. ראוי לומר- בחרת בזווית מעניינת: אתה בוחר לספר על ההמתנה *שלה*, על החידוש שזה מהווה בשביל אמא שלך ולא בשבילך. וגם הרבה משחק עם קרוב-רחוק שרוקם אמירה יפה על היחסים המורכבים האלו שיכולים להחשף כאן במצב הזה. [ובכלל, האלמנטים הפשוטים של מבנה החדר והאוכל היומיומי שמתחלף ממחישים בעדינות נהדרת את תחושת הבידוד]
אבל הרגשתי שהתמונה הסתיימה עוד לפני שסיפרת עליה משהו. אני מרגיש שיש לזה בית שני שלא יצא לאור או משהו. מה זה עושה לך, המצב הזה? זה חדש? מיוחד? קשה? מבורך?
התפספס לי שהתמונה העדינה הזאת כאילו עצרה בשלב מוקדם.

ושיהיה בידוד קסום ותועלתי :)

אני מבין לחלוטין את הסצנה שמתוארת כאן, גם אני בבידוד, חזק מאוד.
"שוב מלטפת מבעד לדלת הסגורה"
ממש ממש חזק....

כן כן כן.

בקריאה ראשונה הרגשתי כמוך, אבל אחר כך שמתי לב במיוחד לשורה "סופרת את הימים" - וזה השלים לי את התמונה לחלוטין. כלומר, דווקא זה שהמצב הזה *אינו* חידוש בשביל האם: הבן כנראה לא היה מודע לזה, אבל כבר זמן רב היא כנראה "ספרה את הימים" עד שתוכל שוב לעמוד איתו בקשר קרוב, כפי שהיתה לפני שהתבגר ויצא לפעלו.

יודל'ה - השיר הזה הוא מופע מצוין של המינימליזם שלך. רוב בריאות, בעזרת ה'!

בשמחה רבה, ועכשיו אפשר להסתובב גם בסלון...

תודה לכם על התגובות

ציפור, אני מבין את מה שאתה אומר, אבל בעיקר יש כאן את התמונה עצמה. איזה לכידת רגע מן הצד. אם יהיה לשיר הזה בית שני הוא לא יהיה כתהליך אלא כהארה של עוד נקודה נוספת.

בארי, איזה כיף שזה פגש אותך בחדר שלך...
אלעזר, הקריאה שלך רגישה ונפלאה. והאירה לי דברים שכנראה הרגשתי בשעת הכתיבה , אבל הלב לא גילה לפה.
תודה רבה

העברת היטב את החוויה.
גם אני הייתי שמח לעוד בית. אני מרגיש שזה היה עוזר להדק.