ואני העני בדלות אביוני,

בשולי מבטכם הינני.

וגופי היושב, עלי רוח נושב,

על חמלת לבבכם, דייני.

ולילי ויומי הם מנת קיומי,

ודממה מדומה וסער.

וחלקת אדמה, היא לי כל עולמי,

ושמש מעל וסהר.

והולך ערירי, רק חברת צערי,

מלווה את דמותי ממעל.

ובתוך עמלי, כך יאה לי גמולי,

שלמונים, רמיה ומעל.

ובסוף כל דרכי, מי יתן לי שקי,

לעטוף את גופי בשער.

וחרב חדה, מתהפכת עודה,

אל הגן הנכסף, כתער.

ובשכבי ובקומי, ובשובי למקומי,

רק יגון בליבי וצער.

ולעת זקנתי גם חיי ומותי,

נהפכו,

לו אשוב והייתי נער.