להיות נמוך,
זה די סיבוך.
לא להגיע לכלום,
להזדקק לעזרה כל הזמן.
בתמונות תמיד להדחף קדימה,
כדי לגרום קצת שמחה ואושר לאמא.
להראות תמיד צעיר בשנתיים,
ולצאת הקטן כשהולכים בשניים.
למתקנים בפארק אסור לעלות,
למרות שבנות גילך כולן יכולות.
להגיע לדלפק לייעוץ או עזרה,
ולהרגיש נחות כמו עציץ בפינה.
להרגיש תמיד קרוב יותר לאדמה,
"כי מעפר באתי ולשם אשוב".
|
רק חברים בכיפה יכולים לכתוב תגובה
|
|
|
|
י"ט תשרי ה´תש"פ  | |
הרעיון חמוד מאוד, מחייך אותי באהדה. הבחירה לכתוב אותו בחרוזים מתאימה מאוד, בעיניי, ותורמת לאווירה (מה שמאפיין ספרות ילדים- כתיבה על התמודדויות עצובות או טראגיות [לחלק מהאנשים הנמוכים הגובה הוא עניין רגיש מאוד, אבל כמובן שזו הכללה] בדרך שמנגישה את הקושי בצורה יצירתית, נעימה ומשעשעת.) שתי הארות טכניות - זיגזגת קצת בין המשלבים. חלק מהמילים במשלב גבוה יותר ("להסב"), לעומת רוב השיר שנשאר במשלב של דיבור יומיומי. זה משהו שיכול לקטוע את הקריאה וללהוריד מאיכות היצירה. ובגדול תמיד עדיף להישאר באותו איזור משלבי (המצאתי ביוטי?) של מילים, בעיני. עוד משהו קטן, כל השיר כתוב בחרוזים חוץ משלושת השורות הראשונות. זו לא בעיה, ואין חוקים, אבל זה כן צורם לי קצת. כי השאר זורם יפה מאוד, החרוזים מתחרזים וכמו שכבר כתבתי תורמים הרבה, אז אני תוהה למה לא להקפיד עליהם מההתחלה.
סליחה אם יצא לי תוקפני, מקווה שברור שהכל מעיניים לא מקצועיות ולב פתוח . סחתיין! |
 |
י"ט תשרי ה´תש"פ  | |
|
 |
י"ט תשרי ה´תש"פ  | |
תודה, צודק/ת. האמת שהשורות הראשונות היו הקו המנחה שלי שעליו בניתי את השיר. הן מתארות את הדבר שהכי מפריע לי וכואב לי ומשם התחלתי לכתוב. |
 |