מר דניס היה מת, לא היה בכך כל ספק, הוא זכר את רגע המוות כאילו היה אתמול, מה שהיה אמיתי.

הוא נהג ושמע חדשות כאשר חטף התקף לב שאותו יכול היה לשרוד, אך את התאונה הקטלנית שבה היה מעורב מספר רגעים אחר כך לא היה לו שום סיכוי לשרוד והוא מת במקום.

את הרגעים שאחרי המוות ואת בית הלוויות לא הצליח מר דניס לזכור, הוא זכר רק גירוד.

כעת היה כלוא בתוך ארון צר ממדים ומחניק, כל גופו גירד, או יותר נכון להגיד כל גופתו.

הוא בהחלט ציפה למשהו פחות מוחשי, משהו כגון אור גדול ולבן ולא לשכב בארון צר וחשוך עם זחל לא מזוהה שזוחל לך על הפנים.

"די משעמם" חשב לעצמו מר דניס, "אילו היה לי פה קלפים או משהו לשחק בו" חשב לעצמו, אך זה לא היה מועיל כי גופו לא זז ולא נע, גירד לו בגב.

מר דניס ניסה להזיז את ידו אל גבו אך ללא הצלחה.

"התקף לב טיפשי" חשב מר דניס לעצמו "מתתי דווקא שבוע לפני תחרות הגינות השכונתית!" 

השנה הוא היה בטוח בניצחונו! הוא שתל שיח ורדים ענק והדשא שלו בהחלט היה ירוק יותר משל השכן.

"אני רק מקווה שהיא תטפל בגינה"

אך גברת דניס העדיפה לצייר ולקרוא מאשר לעבוד בגינה ולהשקות פרחים כמו בעלה.

"עסק לא נוח כל המוות הזה" הרהר מר דניס "חבל שאף אחד מעולם לא הכין את האנושות למה באמת מצפה לה בארון המציק הזה! אולי הם היו מתחשבים יותר ושמים מעט יותר מקום!".

הזחל התחיל לנוע לכיוון ראשו.

"כנראה עלי לבלות בארון הקטן הזה לנצח!" חשב לעצמו מר דניס והתעורר במיטתו.

"יותר מדי פעמים אני חושב על המוות" אמר לעצמו וקם מן המיטה.

"אולי כדאי שלבנתיים אתרכז בלנצח בתחרות הגינות השכונתית ופחות באיך אני אמות".