סֻכָּה מָה הִיא
מָשָׁל לְחִבּוּק.
שְׁתֵּי דְּפָנוֹת-אַמּוֹת וְעוֹד טֶפַח אֶחָד
לִסְגִירָה. וְשֶׁיִּהְיֶה חָזָק חָזָק,
הֲרֵי לְכָךְ נוֹעֲדוּ
אֲזִיקּוֹנִים
(להִדּוּק שְׁנֵי לוּחוֹת אוֹ אֲנָשִׁים נוֹשָׁנִים,
לְהָצִיף מֵחָדָשׁ רֵיחַ גֶּשֶׁם
שֶׁנִּשְׁכַּח)
|
רק חברים בכיפה יכולים לכתוב תגובה
|
|
|
|
י"ח תשרי ה´תש"פ  | |
זה יפהפה. הרי לכך נועדו אזיקונים. אף פעם לא חשבתי על זה ככה, הגיע הזמן להתחיל. |
 |
י"ט תשרי ה´תש"פ  | |
בסוגריים, חן חן. גם זה שהאזיקונים בשורה בפני עצמה, זה נותן רגע לחשוב עליהם ועל המשל והנמשל |
 |
י"ט תשרי ה´תש"פ  | |
אמרו כבר. האזיקונים הם רגע מתוק בשיר הזה, שהוא כולו מתיקות עדינה שמצליחה להישאר חפה מקלישאות. אני אוהבת את הסוגריים, משהו שם מתחבר לי טוב, המצלול מתגלגל במחשבה ולגמרי מציף מחדש ריח גשם. תודה.
אגב, שימי לב לעבור על הניקוד, שְׁנֵי ולא שֵׁנִי. |
 |
כ"א תשרי ה´תש"פ  | |
אוי תודה רבה לכם. חיממתם ומפרש, תודה! כנראה פספסתי את הטעות הזו |
 |
כ"ג תשרי ה´תש"פ  | |
"להציף מחדש ריח גשם שנשכח" קורא אותן הדימוי למפגש שקורה בשורה שקדמה להן.
וגם הדיבור של האר" הקדוש מקבל כאן לבוש נאה תודה |
 |
כ"ט תשרי ה´תש"פ  | |
רק ה"נושנים" הרגיש לי קצת מוזר |
 |