וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם, וְאַל בִּגְדֵיכֶם! וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (יואל ב', י"ג)

פסוק שפגשתי לא מזמן.

ובטח לא סתם פגשתי. בהפתעה כזו, ובאורח פלא הוא מתאים לי לתקופה.

מן ההבנות הקטנות של ילדה קטנה על פסוק גדול:

וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם - קרעו את הלב. כמה יפה זה. ממש ציווי לחפור בו, בלב. להוציא את כל הלא טוב, לחדש אותו. לתת הזדמנות לדברים חדשים להכנס עמוק פנימה.

וְאַל בִּגְדֵיכֶם - כאן מופיע חידוש - לא להתבלבל! אין מן הציווי להתאבל עד כדי קריעת דש הבגד בזעקה מרה, בכי עד מחילה.

הציווי הוא אל הלב, לא אל הבגד.

לא מבחוץ. מבפנים.

לא קריעה של עצב. קריעה של התבוננות מתוך שמחת תשובה.

וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם - שובו לרעיון המקורי. לגדלות. לעליונות. לטוב.

שובו אל המלך שמהלך לו כאן בשדותיו.

שובו אליו, ותשובו אליכם.