בנושא
בכרם
חדשות
 
והייתי נע ונד / מילתא
בביכורים מאז י"ד ניסן ה´תשע"ט

אני עוקרת עוד עלה דפוק מהערוגה הדפוקה.
אף פעם לא דמיינתי את עצמי מטפחת שיחי עגבניות. אז מה.
אני אפילו לא אוהבת עגבניות; הן רכות ומשפריצות לכל הכיוונים כשנוגסים מהן. הן קצת דומות לי, למעשה: כשאני כועסת אני גם משפריצה לכל הכיוונים. כמו עכשיו, למשל.
עוד עשב. הוא ארוך וירוק ויפה.
זה, למשל, עשב שוטה קלאסי, כך יאמר אורי ויסדר בחשיבות את הכובע הכחול שלו.
את זה חייבים לעקור, אחרת הוא מפריע לכל העגבניות לצמוח. ברגע שהוא נשאר- אורי ינעץ בנו את עיניו בתקיפות, כאילו הוא מדגים לנו הפעלה של נשק גרעיני- ברגע שהוא נשאר, הוא מצמיח עוד כמוהו, והם עלולים להרוס את החלקה לגמרי.
כל הזמן הזה הוא יעביר את העשב בין אצבעותיו ויטלטל אותו אל מול עינינו, אבל אני ארגיש שהוא מדבר עליי. קצת מגלומני, אבל ככה בדיוק.
אני ממשיכה לעקור עשבים רק כדי למחוק מהראש שלי את העיניים שלה העצובות התמהות המאוכזבות. תעיפי ממני את העיניים שלך, מה את רוצה ממני. לרוב האנשים בעולם המילה אמא מצלצלת רוך, דאגה, בית. הדבר הגרוע ביותר הוא שגם אצלי זה כך. אני לא מצליחה לשנות את זה, גם כשהמבט המאוכזב שלה דוקר אותי בעורף בלי הפסקה. כשאבוא הביתה היא תסדר את המטפחת שלה ותתקע סיכות כואבות ותאמר לי- אני כל כך אוהבת אותך, את יודעת את זה. ויש בך כל כך הרבה טוב שרוצה לצאת. למה את מחביאה אותו?
ואני אצרח- תמיד רציתי לצרוח כך, במחשבותיי אני צועקת עד שהעור שלי מאדים ודמעות זולגות לי מהעיניים- אני אצרח: אבל זו אני! זו אני, כלום לא מתחבא מתחת לפני השטח, לא רצון למשוך תשומת לב, לא מרד נעורים, כלום. זו אני. אני אוחזת קבוצת עשבים ירוקים מלבלבים באגרוף ותולשת. חם לי והזיעה זולגת בצידי פניי. השיער שלי אסוף לקוקו, אבל עדיין מציק לי. במקרים כאלה מתחשק לי לגזור אותו. זה לא חשק שלא יישמתי אף פעם.
אני מציצה בתפארת שכורעת גם היא במרחק כמה ערוגות על האדמה ומעשבת. היא מרוכזת בעבודה, השיער הבהיר שלה נופל לה על הפנים והלחיים שלה אדומות ממאמץ. אם הייתי רואה אותה ברחוב בשמלה וסנדלים הייתי בטוחה שהיא ילדה טובה פתח תקווה. יש לה עיניים תמימות כאלה, קדושות, אולי. העניין הוא שבפעם הראשונה שראיתי אותה היא הייתה עם גופיה ועישנה בשרשרת. מצחיק.
כשהם תפסו אותי מאחורי אולם הספורט עם סיגריה ועוד כמה דברים הם כמעט התחרפנו. זה מעשה שלא ייעשה, לא אצלנו, לא בחוד החנית של החברה שלנו. את תקלקלי הכל.
אני עשיתי מה שאני יודעת לעשות הכי טוב: פתחתי את הפה הגדול שלי.
ואז העיניים שלה.
ואז הרחוב- ואני כאן, תולשת עשבים מערוגות.
הידיים הדקות של הילדה-הטובה-פתח תקווה מתבוססות עמוק בבוץ.
למדתי להיות פיוטית במבנים הנטושים, עם הרגליים למעלה והעיניים כאילו-עצומות, כאילו לא אכפת לי שיתהפך העולם, אותי כבר אף אחד לא יזיז מכאן. כאילו. המציאות הייתה קצת יפה יותר כשקישטתי אותה במילים.
לפעמים אני נהיית קצת עצובה על זה שאני כל כך מוזרה.
שיח העגבניות קצת מכופף לעברי, כאילו מסכים איתי. כאילו מביט אליי ואומר- אני מבין אותך. הוא לא יכול להבין אותי, הוא עוד שיח בין כל כך הרבה שיחים שדומים לו. אבל זה נוגע ללב.
אני שומעת צעדים מאחוריי. זה אורי, הכובע שלו נוטה על הראש בדיוק בזווית הנכונה. נדמה לי שהוא דאג לזה. עבודה יפה, הוא נעמד לצידי ומניח את ידיו על מותניו.
עבודה טובה, אולי, אני אומרת. עבודה מושקעת. אבל היא לא יפה. בשום פנים ואופן לא יפה. אי אפשר להגדיר אותה ככה; מה יפה פה, לעזאזל?
הוא מושך בכתפיו והולך. הוא רגיל לזה, לקריזות תלושות כאלה. הוא מדריך כבר הרבה זמן נוער שוליים. נוער שוליים. זה ביטוי שלפעמים משעשע אותי קצת. אבל רק קצת. איפה אני ואיפה השול.
החום הורג אותי ונגמרו לי המים, אבל אני לא רוצה לעצור. שפעם אחת בחיים שלי אני אסיים משהו.
שפעם אחת בחיים, אני אומרת בקול אבל תפארת ואורי שקועים בשיחה מחוייכת.
אולי אז אני אהיה מוצלחת. אולי אז לא יגידו: אבל איך תמר כל כך והיא, היא כל כך- -
ויטילו את ידיהם חסרי אונים לצדי גופם. התנועה הזו לפעמים מעלה בי רחמים כלפי האנשים האלה. הם נראים כל כך שבריריים למראה האחות הקטנה שיצאה ההיפך הגמור מאחותה המושלמת, קצת כמו תינוק שלא מבין לאן נעלם הצעצוע שלו. ממש צריכים חיבוק.
כשאמא הייתה מסרקת לי את השערות לפני השינה היא הייתה מבטיחה: עוד כמה סירוקים והשיער שלך ייראה נהדר בדיוק כמו זה של תמרי. רק עוד קצת.
היא אף פעם לא הבינה מדוע שנאתי את שעת הטיפוח הזו, גם כשהשתדלה לסרק בעדינות רבה כל כך.
אני מתקדמת על ברכיי. אין לי כוח להדוף את עצמי מהקרקע, אני כל החיים הודפת אכזבות ותהיות, אין לי כוח, אז הבוץ מלכלך לי את הברכיים והאבנים שורטות לי את הרגליים והשיער שלי משתחרר מהקוקו והזיעה שלי כבר מזמן לא תחומה בצידי פניי, אבל אני עוקרת עוד ועוד עשבים. תפארת כבר הלכה, אולי אורי שכנע אותה לצאת להפסקת צהריים, ללכת לדבר בפינה שקטה על כמה היה לה קשה בחיים ועל כמה הוא מאמין בה. אבל אני ממשיכה.
אתם לא שייכים אל הערוגה הזו, אני אומרת לעשבים הירוקים הבהירים המחייכים. אתם לא שייכים לכאן.
אבא שלי כעס כששמע על שפל המדרגה, החמור מאוד, חמור מאוד שאליו הגעתי. אני כבר לא יודע מי את, הוא אמר לי כמו בסדרות האלה בספרדית, עם הזום על ברק הדמעות בעיניים. אני כבר לא יודע מי את, הוא אמר, אבל אחרי שעה הוא התקשר והתנצל והקול שלו היה עייף. תחזרי הביתה, הוא אמר לי. תעשי מה שאת רוצה. המילים שלו היו שטוחות כמו דיסק, והכאיבו כמו דיסק שנזרק לך על הראש מגובה של עשר קומות.
אתם לא שייכים לכאן, אני מסבירה להם בטוב טעם, בסבר פנים יפות ובתחינה רכה. תבינו, אם תישארו כאן אתם תקלקלו את כל הערוגה; אתם לא רוצים שזה יקרה, נכון?
המחנכת מביטה בי, העיניים שלה קצת מתחמקות והמילים שלה מהוססות. אם תשתפרי, אם תתקדמי, תוכלי לחזור אלינו.
את מבינה, אחרי מה שעשית, ומה שאמרת- - את מבינה, נכון?
אנחנו נקבל אותך בזרועות פתוחות. אבל את מבינה אותנו, נכון?
היא שקרנית, אבל שקרנית טובה. כמו המכשפה הטובה. אני יודעת שזה אוקסימורון, אבל זה לא מפריע לי. אוקסימורונים הם חלק מחיי זה זמן מה: חסרת בית עשירה. ילדה זקנה.
אתם לא שייכים לכאן, מתי תבינו? אני מקמצת אגרופים סביב העשבים היפים, הנבוכים, זורקת אותם ותולשת עוד ועוד מהם.
אתם לא חלק מכאן, כאן גדלות עגבניות, עגבניות אדומות, גדולות וכבדות. אתם ירוקים ודקים וקלים, לכו מכאן, אתם הרי יודעים בעצמכם שאין לכם מה לעשות כאן. ההבנה אמורה להכות בכם כפי שהכתה בי בלילה ההוא, כשלא חזרתי הביתה. היו בלילה ההוא תפארת ואוריה ועוד כמה. ולא היה טוב. כמה רציתי אז את אמא ואת מטפחת השמנת השבתית שלה, רכה וחלקה וקרירה. כמה רציתי אז לבכות, ולא יכולתי. גם עכשיו אני רוצה. לפנות בוקר הלכתי מהם. לא יכולתי להישאר שם בתוך העשן והצחוק המטורף. היו לאחר הלילה הזה עוד הרבה לילות דומים, עם אותו צחוק נבחני שהוא למעשה יפחה שנקרעת מן החזה. מי שלא שמע צחוק כזה לא שמע יפחה נאה מימיו. היו עוד הרבה לילות כאלה; אבל אז הכתה בי ההבנה ההיא. אתם מבינים, גבעולים?
מי שהביט בי מהצד בחושך העמוק של לפני הזריחה ראה נערה פרועת שיער בקפוצ'ון אפור הולכת בצד הדרך. אני ראיתי בי קין. נעה ונדה עם אות על המצח. לא מוצאת מנוח. גם עכשיו, הערוגה הזו היא תחנה זמנית בדרך אל השיטוטים האינסופיים. אני בטוחה בזה. העשבים מתבוננים בי במבט תמה, כחולקים עליי, ואני מחזירה להם מבט. קין, אמרתי לכם. תיזהרו.
אני תופסת עוד כמה מהם ומושכת. עבודה יפה, אורי אמר והנהן. אלו מילים שרק אדם שיש לו מקום משלו יכול לומר. אלו מילים שרק אדם שיש לו הגדרה למה יפה ומה מכוער יכול לומר. שבעתי מאנשים כאלה.
אני ממשיכה לעבוד בקדחתנות; אני אסיים את העבודה הזו לפני השקיעה ואכנס לחדר האוכל של הכפר וכולם יביטו בי בהערכה. אשב ליד השולחן ואמא תתקשר ותרצה אותי בחזרה. היא תרצה אותי בחזרה וממש תיקח אותי אליה מהכפר הזה ולא רק תאמר בטלפון מילים יפות ונעימות וקפואות.
עוד אוקסימורון. אני מעולה בזה.
אני מסיימת את הערוגה. היא נקייה לגמרי, ושיחי העגבניות מיתמרים מתוך האדמה החשופה מסביבם. אף אחד לא מפריע להם לגדול.
אבא, אני צורחת כלפי מעלה ותקרת החממה הודפת את קולי. אבא, אמא, הערוגה נקייה, תהיו רגועים!
אני מביטה על העשבים המושלכים סביבי, שוטים שכמותם.
כל העגבניות הסמוקות צופות בי כאשר אני חופרת גומה באדמה הלחה ומכניסה אליה עשב שתלשתי יחד עם השורש.
אני מצטערת, זה הרי חייב להיות כך: עלים מיותרים בוכים לי ביד. אני בוכה בידיים של אמא שלי.





© כל הזכויות ליצירה שמורות למילתא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ט ניסן ה´תשע"ט  
אוף.
לפעמים אני לא מבינה איך זה שאנשים אחרים יכולים לתאר את העולם שאני מכירה בצורה כל כך מדוייקת.
אני לא יודעת לתאר בכלל את התחושה שיש לי בלב עכשיו.

הרעיון של העשבים השוטים מצויין!
אבל טיפה מודגש מידי בעיני. הייתי רוצה להבין אותו רק בשלב שבו היא מכניסה את הגבעולים בחזרה ולא לפני.

ובשלב מסויים נהיות יותר מידי דמויות. כאילו המחנכת - היא מיותרת ממש.

(ובכללי שבאמת הצד שאני מכירה הוא זה אז אני חייבת להגיד ש-)
אוף אורי כל כך מבעס. הלוואי שאני לא אהיה אורי אף פעם.
ט"ו אייר ה´תשע"ט  
קודם כל תודה על התגובה. משמח לדעת שתיארתי בצורה מדויקת.
לגבי העניין עם העשבים- ייתכן שבאמת הזכרתי אותו יותר מדי. ואורי בהחלט מבאס.
תודה לך
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד