בנושא
בכרם
חדשות
 
משלוח מנות לכתם קפה / גמד ענק 14
בביכורים מאז י"ג אדר ב´ ה´תשע"ט

  הפעם השנייה שעקיבא חש צורך עז להקיא הייתה בתחנת האוטובוס, הצפופה בגופים מבקשים בה מחסה מפני הגשם הדולף. בני ברק איננה עיר המוכנה לגשם, ועקיבא איננו אדם המוכן לבני ברק; ובכל זאת נשאר ללמוד בה במין עיקשות בלתי מובנת. מה שכן היה מובן היה פרץ הקיא שהתעלה בגרונו ואיים לפרוץ החוצה, אז עקיבא פילס את דרכו בין הגופים הצפופים והיטה את ראשו אל פח הזבל, מוכן כבר להוציא מתוך בטנו את כל האלכוהול שנצבר שם כאבן שאין לה הופכין. אך הקיא, כתמיד, בושש לבוא, והוא הרגיש עוד יותר מטומטם בחצי החיבוק שהעניק לפח האפור, מכזיב מלספק לו את המילוי.

בחור שמן ומתנדנד השעין את גופו על צד התחנה וגיחך: מה, פעם ראשונה ששותים? הוא צחק בצחוק מוגזם ומצמרר, ומפלי השומן הרוטטים בו עוררו בעקיבא את החשק להפנות את תכולת הקיא אל תוך פניו. לרגע ניצת בעיניו הכעס - ונעלם בקרבו שוב פנימה, מוסיף עוד טעם חמוץ לבלילה שכבר רבצה שם. עקיבא בחר להתעלם, לנשום עוד כמה נשימות עמוקות שדחסו את הזבל פנימה, ולהתיישב על הרצפה עם הראש בין ידיו. ככה, בתוך השלולית המבוצבצת. אך השמן לא הרפה: הוא תפס את עקיבא בשתי זרועותיו והניף אותו למעלה, מחבק אותו בליפוף זרועות וצועק: עקיבא, אתה כזה צדיק. אשריך!

עקיבא לא זכר מאיפה הוא והשמן מכירים, אבל הוא לא ראה לעצמו דרך להיחלץ מהסיטואציה מלבד לטפוח בשתי זרועותיו החופשיות על גבו של השמן ולקוות שהלה ישחרר אותו. השמן התחיל לבכות אל תוך כתפו ולמלמל חצאי משפטים, ועקיבא שמח לדחות אותו ולומר לו מצטער מאוד אבל האוטובוס שלי הגיע, פורים שמח.

לפחות לא שיקר. קו ארבע מאות ושתיים הזדחל במורד הרחוב, כשעל הצד הקדמי מופיעות שתי המילים: 402. ירושלים. 402 זה בגימטריא תב, או אתא, או שכפב. מה זה שכפב? עקיבא הסתחרר על צירו לרגע, מתאמץ להיזכר בהקשר בו הוא נמצא, ואז התייצב וחיכה לעלות לאוטובוס. הוא צריך כבר להפסיק עם הצורך הטורדני שלו לחשב גימטריות של מילים כל הזמן.

הוא נאחז במושבים משני צידי המעבר ודידה לאורכו עד שקרס והתקפל אל תוך מושב כחול בו רקומים שיחים ירוקים. עקיבא התכווץ לתנוחת עובר וביקש את נפשו למות. האלכוהול לא היה שווה את הכאב העמום שעתה פושט בו וצובט כל חלקה אפשרית. הוא מתאמץ לנשום נשימות ארוכות, אולי ככה העניינים ירגעו ויסתדרו.

איפה הייתי היום, הוא שואל את עצמו, תנסה להיזכר מה עשית. בבוקר בישיבה ואז שיחות טלפון להורים ואז קצת לרקוד ברחוב לשמח, ואז סעודת פורים אצל הרב. שיכורים מסביב צועקים זה על זה מהלכים בגמרא ואתה נשען על כיסא בפינה, חצי מעולף. שרים איזה ניגון חסידי על גבי הפסוק ותוסף אסתר ותבקש מלפני המלך, ואלימלך ממלמל לך על הכתף קיווע זה ההייליגע פורים היום אפשר לבקש מהמלך מה שרוצים וכל הפושט יד נותנים לו. תפשוט, קיווע, תתפשט! ועקיבא רק קם ושומט את ראשו של אלימלך על כיסא כתר לבן. הדיבורים האלה מבחילים אותו, מרגישים עבורו מזוייפים מבית ומחוץ. בשנים קודמות עוד היה מקנא בהם, באלו שהצליחו לחוש באמת את שמחת החג הפנימית ואת קדושת נשמת ישראל אשר בקרבם; אבל עתה הוא חש את השקר שבהצטעצעות הזאת, הגמלונית והמתיימרת. הוא נעמד מאחורי בחור שהרב עוף בחיבוק ולחש באוזנו מילים טובות, וחיכה שיגיע תורו אולי הפעם יצליח להוליד מתוכו משהו חדש. כשנעטף התחיל ללחוש לו הרבי: קיווע, אתה נשמה גדולה ושמחה. יש בך כוחות נפש גדולים המבקשים לבוא לידי ביטוי, ואתה מסוגל להביא אותם לקדושה ולהביא תועלת גדולה לכלל ישראל. אני מברך אותך בזיווג הגון, ברכה והצלחה וכל מילי דמיטב. קיווע מלמל תודה רפויה, חיבק חזרה ושב אל שירת השיעורים. מאוכזב מתמיד.

הוא נזקף במקומו והשעין את הראש קדימה על גבי המשענת שמלפניו. משמאל לכיסא ההוא ישבה זקנה והביטה בו בשתיקה מהולה ברחמים. השמש החלה את קרבתה המסוכנת לקו האופק, מה שצבע את השמיים באדום זוהר כתמרור אזהרה. לפני הדלת האחורית ישבה בחורה עם תלתלים חומים וארוכים ונשענה על החלון. מה אתה רוצה עקיבא הוא שואל את עצמו שוב את אותה שאלה חלולה שכבר מהדהדת בתוכו חודשים רבים הוא לא יודע אם הוא בחוץ או בפנים לפעמים בלילות הוא חולם על עולם חם ללא מעצורים בין אנשים או בין אדם לאלוהים שהשירה תהיה נשפכת מן הפה בלי הגמגום המתמיד של מתאים לא מתאים אפשר להציע לך לשוטט בגנים זה לא מתאים למשל להפסיק לחשוב שטויות (לחשוב זה שלוש מאות ארבעים ושש, כמו 'בֹּא גשם' או 'ילד רוצה') המילים מסתדרות וקמות לשיטות קורסות על צידן ומתנדנדות הן לא יעז לבקש לדבר עם התלתלים החומות עולמות נפרדים ביניהם, תהומות.

ואז 'אני שונא את עצמי', ואז 'סבא שלי ודאי היה איזה עמלק'. הוא נשען על המושב הקדמי כדי לחוש את הרטט המטלטל של האוטובוס וניסה להתייפח. זה לא הלך. מושב אוטובוס איננו כר אנושי להניח עליו דמעה, ועקיבא איננו אדם שהדמעות נשמעות למרותו. השמש כבר חצתה את קו האופק בדרכה מטה, מותירה מאחוריה רקיע המום מאובדנו ושלוליות מתנחשלות בזירת רצח קבועה. הקדרוּת עלתה מן המזרח חרישית ושותקת, בזרם דק וקולח של שיממון וריקוּת.

זו הייתה הפעם השלישית שעקיבא חש צורך עז להקיא. הוא הציץ אל מעבר לשמשה הקדמית והופתע לגלות שמראה המכוניות הנשקף בה לא השתנה. מה קרה, הוא שאל את הזקנה, למה אנחנו לא זזים? היא הפנתה אליו את ראשה ואמרה יש פקקים בגלל איזו תאונה. כבר חצי שעה מחכים. לא מבינה למה אנשים כל-כך חסרי אחריות לעלות על ההגה שיכורים. הוא הנהן ולחש לה אני צריך להקיא. אחר כך קם ממושבו ונפנף לנהג בצרחה: היי, נהג, אני צריך להקיא! הנהג הביט בו מן המראה בעיניים מאוכזבות. עקיבא נפנה אל הפח הקטן שיש ליד הדלת, ומכל התנועות המהירות האלו משהו בו השתחרר והוא פלט את הכל החוצה. לשחרר עד הסוף הוא מהדהד לעצמו במוח, להוציא את כל מה שאפשר (זה קרה לי בקו ארבע מאות ושתיים, שזו גימטרייא של 'בקבוק וויסקי', כנראה זול). אחר כך מרוב חולשה התגלגל במדרגות, מרח את עצמו בעצמו ונשכב בעייפות על המדרגה האחרונה, חופשי וממוטט.

תלתלים חומות הציצה עליו מבין חרכי המושבים, חסרת קול מבע או תנועה. מישהו תפס אותו ומשך למעלה, השכיב אותו לאורך המעבר והרים את רגליו. 'למישהו יש מים' שאל מישהו את מישהי, ומן האין נשלף בקבוק קטן וחמוד של נביעות והלך והתקרב אל עבר פניו. אתה מסוגל לשתות? פנים חומות, מקומטות עם זקן לבן ומדובלל. עקיבא הנהן והטה את ראשו מעט כלפי מעלה אל הבקבוק המושט, אל זרם המים הניגר אל תוך גרונו, שוטף עמו חזרה שאריות של אורז ותפוחי אדמה וקריסטל מוגז ומרענן בו תחושה של נקיות חלקית. הקאתי! הוא מחרחר אל הזקן הלבן, עשיתי את זה!

הזקן הלבן מחייך ומניח בידיו את הבקבוק הקטן. תשתה לאט לאט ילד, אתה נראה כמו בן אדם שצריך עכשיו קצת מנוחה.



לב חדש עמלק פורים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לגמד ענק 14
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ט אדר ב´ ה´תשע"ט  
איזה כיייף וכמה פורים
:)
(אני נורא מסוקרנת)
כ"ד אדר ב´ ה´תשע"ט  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד