בנושא
בכרם
חדשות
 
כאילו בנה - חלק ג´ / כצפיחית בדבש
בביכורים מאז ה´ אדר א´ ה´תשע"ט

“וואי זה מה-זה מסובך פה כל הסמטאות האלה", אמרה תמי לאחר שחלפו על פני סימטה נוספת. לא היה קל למצוא את המקום. למעשה, הן פשוט הלכו בתקווה לפגוש עוד מישהו שיכווין אותם לאולם, מישהו שאולי יכול להסביר קצת יותר טוב מההוא הקודם שפגשו, זה שבגללו עכשיו אין להן מושג לאן להמשיך.

בינתיים נראה היה שסמטאות העיר העתיקה שוממות בשעת הערב הזו, לפחות הסמטאות שבהן הן עברו.

"הי תראי, יש שם כמה חבר'ה בבגדי שבת הולכים לכיוון ההוא, אולי הם החברים שלו?"

"לא יודעת, בואי נלך אחריהם ונראה"

הבחורים פנו ימינה בסמטה. הבנות מיהרו אחריהם.

"הנה זה, תראי מה כתוב!"

שלט קטן עם הכיתוב "אולמי שמחת ירושלים", חץ למעלה. זה המקום.

"בואי, אנחנו כבר מאחרות. הוא עוד יחשוב בסוף שאני לא רוצה לבוא"

הן מיהרו לעלות במדרגות הכניסה הצרות.

לצד פתח האולם קידם את פניהן שלט: "ברוכים הבאים לסעודת ההודיה של גדעון מאירי. הסעודה כוללת מזון קודש. הכניסה לטהורים בלבד"

"בסוף הגענו, מה?", אמרה תמי "בואי ניכנס"

אבל תהילה עוד היססה, "רגע. תראי, כתוב כאן שהכניסה לטהורים בלבד"

"נו, אבל אנחנו טבלנו, לא?"

"טבלנו, כן, אבל עוד לא שקעה השמש"

"לא שקעה השמש? מה זה קשור?"

"אז אנחנו טבולות-יום. אסור לנו עדיין לגעת בקודשים. רק אחרי השקיעה"

"רק אחרי השקיעה? ומתי זה שקיעה היום?"

"לא יודעת, משהו בסביבות עשרה לשמונה, אני חושבת"

תהילה הסתכלה בשעון. שבע ועשרה. יש לפחות עוד איזה שלושת-רבעי שעה.

בעצם, צריך לחכות עד צאת הכוכבים, לא? זה אפילו יותר… מתי זה יוצא בעצם?

"אז מה עושים?"

"לא יודעת. פאדיחות עולם. אוף. למה אכלנו מהענבים האלה בכלל? ואני עוד בכלל לא הייתי רעבה"

"נו אז מה את רוצה לעשות עכשיו?"

"בואי פשוט נחזור וזהו"

"את לא יכולה סתם להיעלם לו. הוא יחפש אותך, לא?"

"כן. ברור"

אוף!

"אולי ניכנס בכל זאת? לא ניגע בשום דבר, רק ניכנס"

"ומה אם בטעות…?"

"אז ניזהר לא לגעת בשום דבר"

"את בטוחה? נראה לי קצת בעיה, לא? כתוב במפורש כניסה לטהורים בלבד"

"אז בואי נשאל איזה רב או משהו, נראה מה הוא יגיד. הנה זה פה עם כל התלמידים מסביבו, הוא בטוח הרב שלהם. בואי נשאל אותו"

"את לא מתפדחת?"

"מתפדחת? כאילו, ברור… אבל מה נעשה? את מעדיפה להבריז ולהתפדח עוד יותר?"

"לא, לא. ברור שלא. אבל זה את ששואלת, טוב?"

"טוב אבל תבואי איתי, זה לא נעים לשאול לבד"

"בטח, אני איתך. יאללה בואי"

בחורי הישיבה פינו את הדרך לבנות המתקרבות. הרב הפנה אליהן את מבטו.

"אה… סליחה, אפשר לשאול את הרב שאלה קטנה?"

"כן בטח, בשמחה" ענה הרב אלי

"אבל… אפשר שם בצד? בבקשה?"

הרב נענה לבקשתן ועזב לרגע את קבוצת התלמידים.

"תראה, הרב" פתחה תהילה "אנחנו מוזמנות לסעודה, והתכוננו לבוא והכל, אבל בטעות אכלנו הבוקר ענבים שלא היו טהורים"

"לא היו טהורים? איך את יודעת שהם לא היו טהורים?"

"כי... הם היו בקערה טמאה"

"טמאה באיזו דרגה?"

"דרגה?"

"ראשון לטומאה? שני לטומאה?"

"אה… לא יודעת בדיוק. אבל היא היתה טמאה, זה בטוח"

"איך את בטוחה בזה?"

"כי…" תהילה הסתכלה רגע לעבר תמי "היא היתה טמאה, הרב, זה בטוח"

"ומאיזה חומר היתה הקערה?"

"זכוכית, או פיירקס, לא יודעת בדיוק"

"המ… והענבים, הם היו רטובים כשנגעו בקערה?"

"כן, שטפו אותם לפני ששמו אותם בקערה"

"וכמה ענבים אכלתן?"

"כמה? לא יודעת בדיוק, כמה גרגרים, לא יותר מדיי"

"אז היה כביצה או לא?"

"לא יודעת. אני חושבת. אולי"

"המממ, טוב אז זאת קצת בעיה"

"אבל הרב", הוסיפה תמי "מייד אחרי שגילינו את זה אז הלכנו לטבול"

"אה, אז אתן בעצם טהורות, לא? אז מה הבעיה?"

"כמעט…" הסתייגה תהילה. "זאת אומרת, טבלנו היום, כן, אבל אנחנו עדיין טבולות יום"

"טבולות יום, טבולות יום… על אכילת אוכל טמא? אבל אין טבול-יום בטומאה כזאת"

"אה באמת?"

"כן, זו לא טומאה דאורייתא, רק גזירת חכמים. ולא גזרו בזה על טבול-יום"

"אה יופי. אז זה בסדר?"

"כן"

"רגע, הרב, אבל היה לנו גם סיפור עם הספה"

"ספה? איזו ספה?" שאל הרב

"אה… בזמן שאכלנו, אז גם ישבנו על ספה שלא היתה טהורה"

"מה זאת אומרת לא היתה טהורה? איזו טומאה?"

"איזו טומאה? אה… מה שכרגיל, הרב יודע, לא תמיד אנחנו טהורות"

"וישבתן על הספה הזאת גם בימי הטומאה?"

"כן, אנחנו יושבות עליה כל הזמן"

"טוב, פה זה כבר בעיה יותר רצינית. אנחנו מדברים פה על טומאת מדרס. זו טומאה מדאורייתא"

"ואם טבלנו?"

"אז אתן טבולות-יום, כמו שאמרת" אמר הרב

"ואז? אנחנו יכולות להיכנס לסעודה או לא?"

"תראו, טבול-יום זה לא כזה בעיה, כי הוא לא מטמא חולין. אולי אפילו לא חולין שנעשו על טהרת הקודש. אז אתן כנראה יכולות להיכנס, ואפילו לאכול מהאוכל שהוא חולין, אבל אתן צריכות להיזהר מאוד, כי עד צאת הכוכבים אסור לכן לגעת במאכלים קדושים - לא בלחם התודה ולא בבשר הקרבן"

"אבל להיכנס אפשר?"

"כן, להיכנס אפשר. אין בעיה. רק בזהירות"

"וואי תודה רבה הרב. ממש תודה"

"אה, הרב… מתי זה צאת הכוכבים היום?"

"היום זה בערך... שמונה ושלוש עשרה דקות, אני חושב. משהו כזה"

"טוב, תודה רבה הרב"

"על לא דבר. בשמחה"

"אז זה בסדר?" שאלה תמי לאחר שהרב חזר אל תלמידיו

"נראה לי שכן, נוכל להסתדר בלי לאכול מהקודשים. אף אחד לא ישים לב"

"אבל תגידי, מה אם נגיד, רק נגיד, כן? נגיד שתצטרכי כן לגעת בקודשים?"

"אני לא מבינה למה את מתכוונת. אני יכולה פשוט לא לגעת בהם וזהו"

"כן, אבל אם הוא ירצה ש... את יודעת, אם הוא יעשה... את מה שדיברנו?"

"מה, את חושבת שזה יהיה קשור לקודשים דוקא?"

"לא יודעת, אני רק שואלת. מה תעשי?"

"מה אני אעשה? באמת אין לי מושג. אולי אני אעשה את עצמי רק כאילו אני נוגעת?"

"ואת חושבת שהוא לא ישים לב?"

"או שפשוט נקווה שזה יהיה כבר אחרי צאת הכוכבים?"

תהילה הסתכלה בשעון. שבע ועשרים. יש עוד בערך שעה. יש עוד סיכוי שזה יהיה אחרי צאת הכוכבים. בכל מקרה ההורים שלה עוד היו בדרך, וגידי כנראה לא יתחיל בלעדיהם. כשדיברה איתם הם אמרו שיגיעו רק עוד חצי שעה, אז יש עוד קצת זמן.

"טוב, נקווה. בעזרת ה'. בואי נמצא לנו מקום בעזרת הנשים"

האולם לא היה גדול במיוחד. מוזיקה שקטה התנגנה ברקע. כמה שולחנות עגולים ערוכים בפשטות ניצבו במרכז האולם. רובם היו מיועדים לגברים, חבריו של גידי בעיקר. רק שני שולחנות ניצבו מעבר למחיצה.

תהילה מצאה שם את רונית, אחותו של גידי.

"תהילה, איזה יופי שבאת!" אמרה רונית "אני כל כך שמחה לראות אותך! איזה יפה את לבושה היום!"

רק שלא תגלה שהיא עמדה היום איזה שעתיים מול המראה כדי להתארגן. היא בטח לא יודעת מה התוכנית של גידי להערב. בעצם, אולי יכול להיות שהיא כן יודעת? אולי הוא סיפר לה? אבל… לא, זה לא הגיוני. למה שיספר לה בכלל?

"רונית! איזה כיף! הרבה זמן לא ראיתי אותך"

"איך אני שמחה לראות אותך! איזה כיף שיכולת לבוא! ומי זאת איתך?"

"זאת חברה שלי, תמי. היא רצתה לבוא איתי גם, לראות איך זה. היא אף פעם לא ראתה קרבן תודה אמיתי"

"אף פעם עוד לא ראית קרבן תודה? טוב, את תראי, זה לא משהו מיוחד. כאילו, זה בדיוק כמו בשר רגיל. וגם הלחם, כמובן. פשוט זה קודשים ולא חולין, זה הכל"

"תגידי, איפה אמא שלך?" תהילה חיפשה מסביב

"היא שם, מדברת עם גידי. תיכף היא תבוא לשבת לידנו. אז מה נשמע איתך? איך את היום? את כבר עוד מעט מסיימת שירות, לא?"

"כן, בעצם סיימתי כבר. בגלל זה יכולתי לבוא"

"מה, עד עכשיו לא יכולת?"

"לא, הייתי בבית חולים אז לא יכולתי להיטהר. אחרי זה הייתי צריכה שלישי ושביעי והכל"

"אה, עם מי חטאת, ממש?"

"כן, אבל היה ממש בסדר. הלכתי לעשות את ההזאה, עבר בלי בעיות. ממש לא סיפור"

"אז את שמחה שנגמר?"

"נגמר מה?"

"השירות"

"אה, זה. כן ולא, לא יודעת, דוקא היה די נחמד שם"

"הי תראי, נראה לי שמתחילים"

ההמולה באולם דעכה במהירות. כל העיניים הופנו אל שולחן הכבוד, שם עמד גידי על רגליו ואחז במיקרופון. לצידו ישבו הרב אלי ועוד שני צעירים שתהילה לא הכירה. היא ניחשה שאלה הם עמרי וקובי, שני החיילים שהיו איתו בסיור בזמן ההיתקלות. יפה מצידו שהוא הזמין גם אותם.

"שלום לכולם. תודה רבה לכל מי שבא לשמוח ולהודות ביחד לה' על כל הטובות שעשה איתנו. כולם מוזמנים ליטול ידיים. שימו לב שהלחם שעל השולחנות הוא לחם קודשים"  

תהילה הבחינה רק עכשיו בשלט הקטן שניצב מעל הסלסלה שבמרכז השולחן שלהן, שלט שיידע את הסועדים כי הלחם שבסלסלה הוא "חלות מצות". מזל שלא נגעה בו קודם. צריך לשים לב קצת יותר.

"הלחם הזה הוא לא בשבילנו, נראה לי", לחשה תמי.

תהילה הנהנה בהסכמה, והצביעה על השולחן המרכזי.

"אולי שם אפשר למצוא גם לחם חולין"

"בואי נלך לראות"

"מה השעה?"

"שבע וחצי בערך"

"יש עוד זמן עד השקיעה. בואי נלך נבדוק אם נמצא לנו משהו לאכול"

"נו אז מה את אומרת?" שאלה תמי כשעמדו מול השולחן המרכזי.

תהילה סקרה אותו בזריזות. הלחמניות שהיו שם היו נראות רגילות לגמרי.

"הלחמניות האלה זה חולין, נראה לי"

"את בטוחה? איך את יודעת?"

"כן, בטח. כי ככה לא נראים לחמי התודה. לחמי המצות הם קצת דקים יותר, כמו אלה שהיו לנו על השולחן, וזה בטוח לא חלות החמץ של התודה, כי הן פשוט הרבה יותר גדולות, הנה תראי, כמו זאת שעל שולחן הכבוד שם, ליד גידי"

"אה, כאלה גדולות?"

"כן. כל חלה עשויה מעשרון, זה די הרבה, נראה לי איזה קילו וחצי סולת בערך"

"אז הלחמניות זה בטוח לא קודש? והסלטים שם? הם בסדר?"

"הסלטים הם בטוח חולין, לא נראה לי שיש דבר כזה סלט של קדשים"

"טוב, אז בואי נאכל"

האמת שלא היה לה ממש תיאבון עם כל הפרפרים האלה שהסתובבו לה בבטן, אבל היא בכל זאת הכריחה את עצמה לשים כמה דברים בצלחת.

הן חזרו להתיישב בשולחן. זאת אומרת, תמי חזרה לשבת. תהילה הלכה לפגוש את ההורים שלה שבדיוק הגיעו. היא שמחה לראות שאמא שלה הקפידה להתלבש יפה לכבוד האירוע. והיא אפילו לא יודעת עדיין מה מצפה לה הערב.

היא הושיבה אותה איתה בשולחן. שבע ארבעים וחמש. עוד חצי שעה. אולי עד שיגישו את הבשר זה כבר יהיה מספיק מאוחר.

גידי נעמד שוב.

"שוב תודה רבה לכל מי שבא לשמוח איתנו בסעודת ההודיה. אני מבקש מהרב אלי לומר לנו כמה מילים" אמר והתיישב מייד.

הרב אלי נעמד.

"זכות גדולה נפלה בחלקנו היום", התחיל הרב את דרשתו, "לשמוח עם חברנו גידי, שהיה מאושפז משך תקופה ארוכה בבית החולים.

'ארבעה חייבים להודות', אומרת הגמרא בברכות. 'יורדי הים, הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא'. אז אם כל חולה שנתרפא חייב להודות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר על חולה שהיה בסכנת חיים, ועוד יותר אם נפצע בקרב נגד מחבלים, להצלת עם ישראל מיד הצרים עליו"

שבע חמישים ושתיים. תהילה חשבה שזה טוב שהרב מדבר קודם, זה ימשוך עוד קצת את הזמן.

"אילו פינו מלא שירה כים, אין אנחנו מספיקים להודות. באמת צריכים היינו לתת תודה לה' על כל פסיעה ופסיעה ועל כל נשימה ונשימה, אבל עמל היום-יום לפעמים משכיח את זה מאיתנו, אנחנו רואים את החיים כדבר ברור מאליו, ולא זוכרים שהכל מאיתו יתברך.

אבל לפעמים אנחנו פוגשים הזדמנויות מיוחדות, הזדמנויות בהן התודה בוקעת ועולה מאליה, ארבע הזדמנויות של הודאה מיוחדת. ובשביל זה בא קרבן התודה, קרבן מיוחד מאוד, שצריך להביא אותו עם ארבעים חלות וצריך לסיים את אכילתו עד הבוקר, ואומר הנצי"ב שהסיבה שצריך לאכול כמות גדולה בזמן קצר כל כך היא כדי שיזמין לסעודה הרבה מאוהביו, וכך יתפרסם הנס, ועוד ועוד אנשים יזכו להכיר את גודל טובתו של ה', וממילא להודות לו גם על הטובות הפרטיות שהוא עושה איתם"

שבע חמישים וחמש. הלואי שהרב ימשיך לדבר עוד הרבה, יש עוד סיכוי להגיע לצאת הכוכבים.

"כנגד אותם ארבעה שחייבים להודות יש ארבעה סוגי לחם שבאים עם התודה: חלות מצות, רקיקים, רבוכה וחמץ. ונראה שיש עניין במספר ארבעה דוקא. אם ניקח את כל החיים כמשל, אפשר לומר שישנם ארבעה מצבים בחיים. המצב הראשוני, הפשוט, הוא שהאדם חי לו את חייו, ואינו מכיר בטובה, כי לא באה עליו שום צרה. המצב השני, הוא כשאדם נמצא בתוך הצרה עצמה, מתפלל לה' שיושיע אותו, והמצב השלישי הוא לאחר שהוא ניצול ממנה.

לכאורה, היה אפשר לסיים כאן. האדם ניצל מהצרה והכל טוב. אך קרבן התודה מלמד אותנו שיש גם מצב רביעי. אין זה מספיק שהאדם ניצול מן הצרה. הוא צריך גם להודות על כך לה'. התודה שהוא נותן לה' היא הנותנת לו את הכח והזכות להמשיך ולחיות את חייו. לכאורה האדם חוזר עכשיו למצב הראשון, זה שלפני הצרה, אבל באמת עכשיו המצב שונה לגמרי. כי הפעם הוא בא מתוך הכרת הטוב, שהיא זו שנותנת משמעות חדשה לכל שלושת החלקים הקודמים"

שתי דקות לשמונה. אם אפשר רק עוד קצת...

הרב המשיך ודרש על כמות הסולת שצריך להביא לחלות החמץ השווה לכמות הסולת של כל חלות המצה ביחד, ואיך כל זה קשור להכרת הטוב הנותנת משמעות לחיים, אבל תהילה כבר לא הצליחה להתרכז. הדבר היחיד שהצליחה לחשוב עליו היה השעון שעל הקיר, זה שכרגע עדיין עומד לו על שמונה וחמש דקות. דוקא כשהכי צריך אותו, הוא פשוט מתקדם לאט מדיי.

"רק עוד שש דקות", לחשה תמי לאחר שהרב סיים את הדרשה. היא כנראה הבחינה שתהילה מסתכלת על השעון כל הזמן.

גידי נעמד.

"ערב טוב לכולם.

היום זה יום מיוחד, יום של הודאה, הודאה פשוטה לה' – תודה לה' על שזכיתי לעמוד כאן, להיות כאן איתכם. תודה לה' שנתן לי את החיים במתנה. בפעם השנייה"

הקהל מחא כפיים. רונית הגישה לאמה ממחטת נייר. תהילה חשבה לעצמה שהיא כנראה תצטרך עוד כמה ממחטות עד סוף הערב. מצחיק שהיא אפילו לא יודעת את זה עדיין.

לה בעצמה דוקא לא היה פנאי להתרגש כרגע. היא תשמור את ההתרגשות לעוד חמש דקות.

"אני מניח שכולכם מכירים כבר את הסיפור", התחיל גידי את נאומו, "אבל יש עניין לפרסם את הנס, ולכן אספר שוב בקצרה". וגידי סיפר שוב את כל הסיפור, על הסיור ועל המארב, על הפציעה, על קובי ועמרי שהשיבו אש ופגעו במחבלים, על המסוק שהביא אותו לבית החולים, על ההחלמה ועל השיקום.

תהילה כבר הכירה את כל זה.

"אז אחרי כל זה, איך אפשר שלא לומר תודה לה', שברחמיו הרבים זיכה אותי לעמוד כאן איתכם. וכמובן צריך לומר תודה גם לשלוחיו הנאמנים. תודה לקובי ועמרי, תודה לכם שהייתם איתי בג'יפ ויצאתם בזמן הנכון לחסל את המחבלים, ותודה שהצלתם את חיי, פשוטו כמשמעו.

תודה לכל הצוות הרפואי של בית החולים, שטיפלו בי במסירות, בטיפול נמרץ ובמחלקה ובשיקום.

תודה לכל הקרובים והחברים שהתקשרו והתעניינו ובאו לבקר כל זמן שהייתי בבית החולים.

ועוד תודה מיוחדת שמורה לי בלב, תודה למישהי מאוד מיוחדת". תהילה התחילה להרגיש את הלב שלה פועם במהירות. שמונה ואחת עשרה דקות. עוד שתי דקות, בבקשה תמשוך רק עוד שתי דקות.

"מישהי שהאמינה בי כל הזמן, שנתנה לי את הכוחות להמשיך עם כל הקושי והכאב, שנתנה לי את הרצון לחיות. ובערב הגדול הזה, אני רוצה לתת גם לה משהו מיוחד"

"תהילה, בואי בבקשה". מחיאות הכפיים החרישו את אזניה. היא הרגישה את כל העיניים באולם מופנות אליה.

היא התכוננה לרגע הזה, חיכתה לו, אבל למה לא עוד דקה? עוד דקה אחת, השם, עוד דקה! מה עושים??

גידי אחז בחלת התודה הגדולה בשתי ידיו

היא התחילה ללכת לאט. אולי תצליח עוד קצת למשוך את הזמן... פסיעה ועוד פסיעה, היא התחילה לחשוב, אולי תגיד איזה נאום קצר, משהו שייקח עוד כמה שניות. אבל מה כבר יש לה להגיד?

גידי הושיט לה את החלה. הוא ציפה כנראה שהיא תיקח אותה. אבל רגע, עוד מעט. אולי תחכה רק עוד דקה...

"תהילה," פנה אליה גידי, כשהחלה עדיין בידיו, "רציתי להודות גם לך בערב המיוחד הזה, להודות לך באופן אישי על שליווית אותי לאורך כל הדרך. להודות לך על שהתארסת איתי. ובהזדמנות זו, שהתכנסנו כולנו להודות לה', בערב הזה של סעודת קדושה והודיה, רציתי להשלים את השמחה, ולשאול: האם תרצי להתקדש לי?"

השקט הפתאומי ששרר באולם הפתיע אותה לרגע. היא אמנם התכוננה לרגע הזה וציפתה שיגיע, אבל עכשיו הוא פתאום בא, והיא לא ידעה מה לעשות, כי הוא בא קצת מוקדם מדיי. בעצם, דקה מוקדם מדיי. רק דקה.

ואז קרה הבלתי-יאומן.

הרב אלי נעמד.

היה נדמה לה שהרב הביט רגע לפני כן בשעון, היא לא היתה בטוחה בזה.

"בהזדמנות הזאת צריך להגיד משהו", התחיל הרב את דבריו.

"כולם מכירים את הגמרא שאומרת שכל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים, אבל שם בגמרא מופיע גם שכל המשמח חתן וכלה כאילו הקריב קרבן תודה.

לכאורה, מה הקשר בין שמחת חתן וכלה לבין קרבן תודה? אלא, מסביר המהר"ל, שהשמחה שבקרבן התודה היא שמחה שלמה לגמרי, בדיוק כמו שמחת חתן וכלה, שהיא שלמה מכל הצדדים, ולכן קרבן התודה כולל את כל צדדי החיים, וכולל אפילו חלות חמץ, שאמנם אינן ראויות למזבח, אך כשהשמחה שלמה, אפילו הן ראויות. אז בואו נשמח כולנו, כי הנה היום אנחנו זוכים לשני הדברים יחד, גם שמחה של תודה וגם שמחת חתן וכלה"

הרב אלי סיים את דבריו. זה לקח רק דקה, אבל בשבילה, הדקה הזאת היתה שווה נצח.

כי השעה עכשיו שמונה ושלוש-עשרה דקות. והכל בסדר, ואפשר כבר לנשום לרווחה. והיא יכולה כבר לגעת בחלה הענקית הזאת, זאת שגידי מחזיק כבר כמה זמן בציפייה שהיא תיקח אותה.

אז היא פשוט חייכה. חיוך גדול כזה שאי אפשר לטעות בו. והושיטה את ידיה.

וגידי חייך אליה בחזרה.

ופתאום היא לא ראתה כלום מסביב, וגם השעון כבר לא היה חשוב בכלל, ולא כל המבטים שננעצו בה מכל הכיוונים. היא בקושי הרגישה איך יצאה לה המילה מהפה, מין "כן" מרחף כזה, בתוך ערפל של שמחה. היא לא זכרה עכשיו אם זאת היתה הצורה המדוייקת להגיד את ה'כן' הזה, כמו שתרגלה כל היום עם תמי, אבל באמת זה בכלל לא חשוב עכשיו.

הוא הושיט לה את החלה. היא לקחה אותה בשתי ידיה. כמו מתוך חלום, היא שמעה שהוא מבקש ממנה לפרוס אותה. אבל רגע, משהו פה לא מסתדר.

זה לא היה בתכנון. זאת אומרת, זה לא היא שאמורה לעשות עכשיו משהו. זה הוא שהיה אמור להגיד משהו, לא? איכשהו יצא שכולם שוב מסתכלים רק עליה.

רגע, מה היא אמורה לעשות? אה, בעצם הוא אמר. היא אמורה לפרוס את החלה.

היא הכריחה את שתי ידיה האוחזות בחלה למשוך לכיוונים מנוגדים. החלה נפרסה לשניים.

בשקט ששרר באולם ניתן היה לשמוע בבירור צליל מתכתי, צליל של חפץ קטן שנפל לרצפה.

גידי התכופף במהירות, הרים אותו מהרצפה ופרס את ידו לפניה.

בכף ידו היתה מונחת טבעת. טבעת מוזהבת יפיפיה, עם עיטורים של פרחים קטנטנים וחמודים. זה היה פשוט מהמם. היא זכרה שהיא כבר ראתה לא מזמן טבעת כזאת. אה, זה היה אז כשהם צעדו ביחד ברחוב, לפני שבוע-שבועיים. הם ראו טבעת כזאת בדיוק בחלון הראווה של החנות. אז בגלל זה גידי שאל אותה מה היא חושבת על הטבעת הזאת! רק שלטבעת ההיא שבחלון הראווה לא היו שאריות של חלה דבוקות אליה.

היא לא ידעה מה לומר, כל המילים פשוט ברחו לה מהפה.

"כולם רואים?" הרים גידי את הטבעת והראה לכולם. "תהילה, תרצי להתקדש לי בטבעת הזו?" שאל גידי

איזו שאלה טפשית. ברור שכן, אלא מה?

גידי הצביע אל שניים מחבריו ושאל: "אתם עדיי?"

היא הושיטה את האצבע. מזל שהיא תירגלה את זה עם תמי בדירה, אחרת היא לא היתה זוכרת מה צריך לעשות עכשיו.

"רגע, רגע" נעמד הרב אלי. הוא החזיק בידיו גביע, מזג לתוכו יין מהבקבוק שעמד על שולחן הכבוד.

"נברך ברכת האירוסין?" שאל את גידי

גידי הנהן במבוכה. כנראה שהפרט הקטן של הברכה חמק לו מכל התוכנית שבנה.

"... אשר קידשנו במצוותיו", התחיל הרב לברך "... וציוונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין. ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין"

רק בסוף הברכה הבחינה תהילה שהאצבע שלה עדיין מושטת בציפייה. היא לא שמה לב אפילו. עכשיו כבר ממילא אין טעם להחזיר אותה.

"הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", אמר גידי, והיא רק הרגישה את אצבעותיו החמימות כשנגע ברכות באצבעה, משחיל עליה את הטבעת.

התזמורת התחילה לנגן שירי חתונה, כאילו ידעו כבר הכל מראש. היא לא זיהתה איזה שיר זה היה בדיוק. אבל זה לא ממש משנה עכשיו.

הקהל קם בהתרגשות על רגליו והתחיל לרקוד לצלילי המוזיקה. היא לא ידעה בדיוק מה קורה איתה. היא רק הרגישה את ידה של תמי שמושכת אותה משם, ונסחפה איתה אל תוך מעגלי הריקוד, כמו לתוך חלום מתוק.

----------------------



חננאל יצא לרגע ממעגל הריקודים, מנגב את הזיעה ממצחו. הוא היה צריך לנוח דקה-שתיים, תיכף יחזור לריקוד.

הוא הרגיש לפתע יד נוגעת בכתפו. הרב אלי עמד מאחוריו וסימן לו לבוא איתו הצידה, כנראה רצה להגיד לו משהו. באמת לא היה אפשר לשמוע שם כלום עם המוזיקה החזקה הזאת.

"יפה מה שהוא עשה, גידי, לא?" שאל הרב

חננאל לא ידע מה להגיד. "למה הרב מתכוון?"

"כל הקידושין והכל, מה שהוא עשה, זה רעיון יפה"

"אה… כן, נכון. אבל אם הרב זוכר…"

"ברור שאני זוכר, חננאל. אני רואה שגם אתה זוכר מה שדיברנו, ואני רואה שנזהרתם שלא לסמוך על שיטת המקילים"

"מה, בעניין המקדש בחלקו? כן הרב. ברור. זה מה שהרב אמר. אבל…."

"אתה בטח זוכר גם שדיברנו על זה שעדיף שלא להתעסק בכלל עם קדשים"

"כן אני זוכר הרב. אבל..."

"כי קדשים זה עניין רציני, ולא משחק"

"כן הרב, בטח שאני זוכר, אבל…"

"רק רציתי שתדע, אבל שיישאר בינינו, כן? תדע שהערב כמעט היתה פה תקלה רצינית מאוד"

"תקלה? למה הרב מתכוון?"

"החלה הזאת, שגידי עמד לתת לה"

"כן, היא…"

"אז היא כמעט נטמאה"

"מי, החלה? מה זאת אומרת? אני שמרתי עליה כל הזמן שהיא תישאר טהורה. מאז שהיא הגיעה מהמאפייה. אני בטוח בזה"

"כן, אתה שמרת עליה בהתחלה, אבל אחרי זה לא שמרו עליה, והיא כמעט נגעה בטבול-יום"

"מה? נגעה בטבול-יום? מתי?"

"אז, כשהוא עשה את כל העסק הזה"

"מה, עם הטבעת וזה? שהוא נתן לה?"

"כן, בדיוק"

"אבל הרב, כל זה היה בכלל כבר בלילה. איזה טבול-יום יש בלילה?"

"זה לא היה בדיוק בלילה. זה היה בערך דקה לפני צאת הכוכבים"

"דקה לפני? אז הרב אומר שהחלה נטמאה?"

"לא אמרתי נטמאה. אמרתי שהיא כמעט נטמאה. ברגע האחרון משכתי את הזמן עוד קצת, כדי שיעבור צאת הכוכבים"

"אה, אז בגלל זה הרב דיבר שם פתאום באמצע?" חננאל חייך "באמת לא הבנתי למה היה פתאום דחוף להגיד עוד כמה דברי תורה דוקא ברגע הזה"

"זה לא כל כך מצחיק, חננאל, זה היה עלול להסתיים הרבה פחות טוב"

"לא בגלל זה, הרב, אני צוחק בגלל משהו אחר"

"אז מה מצחיק אותך כל כך?" שאל הרב

"אם הרב זוכר, שאלתי את הרב אם זה בסדר לשים טבעת בתוך לחמי התודה"

"כן, בטח שאני זוכר. ואני אמרתי לך שלא כדאי"

"נכון הרב. בגלל זה לא שמתי שום דבר בחלת התודה"

"לא שמת שום דבר? אז איך הגיעה לשם הטבעת?"

"היא לא היתה בחלת התודה"

"היא לא היתה בחלה? אלא איפה היא היתה?"

"לא. הטבעת כן היתה בתוך החלה, אבל החלה היתה חולין, זאת לא היתה חלת תודה"

"אז אתה רוצה להגיד לי ש…" חיוך גדול התחיל להתפשט על פניו של הרב

"כן, בדיוק. זה לא היה קודש בכלל. אני ביקשתי מהמאפייה שיכינו לי חלה נוספת, חלה דומה לאחרות, אבל היא לא היתה בסל הלחם שהבאנו לכהן"

"אז הכל היה בכלל חולין? איזה קטע. רעיון יפה מאוד, חננאל. על זה באמת לא חשבתי. באמת רעיון טוב. כל הכבוד"

"אבל הרב, אל תגיד את זה לגידי, הוא לא יודע. הוא באמת חושב שהחלה היתה חלת תודה"

"אה, הוא חושב שזה קודש? לא אמרת לו את כל זה?"

"לא, היה לו חשוב כל כך לעשות את הקידושין עם קודשים, לא רציתי לאכזב אותו"

"אבל איך הצלחת לעשות את כל זה בלי שהוא ישים לב? זה לא היה קשה?"

"זה באמת היה קשה, הרב. אבל מאוד רציתי לשמח את גידי, וידעתי שהוא רוצה את זה וזה חשוב לו, אז היה שווה להתאמץ בשבילו"

"יפה מאוד, חננאל" לחץ הרב את ידו. "וכמו שאמרו חכמינו, מתלמידי יותר מכולם, אני באמת צריך לקחת ממך שיעור או שניים לעצמי, ללמוד עד כמה אין דבר העומד בפני הרצון. הרי אפילו בניין בית המקדש, בסך הכל תלוי רק ברצון של עם ישראל, לא כך?"

"תודה רבה, הרב", אמר חננאל בביישנות, וחזר אל מעגל הריקודים.



בית המקדש הר הבית חלות תודה חלת תודה טהרה מקדש פציעה קרבן תודה תודה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לכצפיחית בדבש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ה´ אדר א´ ה´תשע"ט  
עם תגובה מסודרת.
סיפור חמוד לאללה, באמת. העיסוק במקורות באופן שמשולב בסיפור בטבעיות, התיאור המודרני של המקדש, הדיאלוגים המשכנעים...
היה חסר לי קצת איזה קונפליקט בסיפור של גידי ותהילה. לחננאל היה קונפליקט. להם לא. הם בעלי השמחה, זה יצא לי טיפה מוזר. הבשר בסיפור נסב סביב עלילת מתח קטנטנה יותר מאשר סביב גורם קונפליקטי או הגותי מרכזי.
אבל באמת, נהניתי.
תודה לך :)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד