בנושא
בכרם
חדשות
 
כאילו בנה - חלק ב´ / כצפיחית בדבש
בביכורים מאז ה´ אדר א´ ה´תשע"ט

"טוב, נגיד הוא הציע לך, מה את עושה עכשיו?" שאלה תמי.

אחרי שכל הבוקר בחרו בגדים ותסרוקת ואיפור, נשארו להן רק עוד כמה שעות להתכונן לדבר האמיתי

"אה... מה אני עושה? מתפדחת מול כולם?"

"כן, וחוץ מזה?"

"מסמיקה עד האזניים?"

"וחוץ מזה?"

"אני לא מבינה למה את מתכוונת"

"אני מתכוונת, בואי נתרגל את זה, כדי שלא תעמדי שם היום בערב כמו גולם ולא תדעי מה לעשות"

"אוקיי. בואי נתרגל"

"אז נגיד אני גידי"

"היית רוצה"

"רק נגיד. ונגיד אני אומרת לך 'תהילה, התינשאי לי'?" תמי כרעה ברך והושיטה יד, מחזיקה בטבעת דמיונית

"אוקיי, אז מה אני עושה עכשיו?"

"את אומרת 'כן', אלא מה? יש לך משהו אחר להגיד?"

"טוב, אז.. כן"

"לא ככה. את צריכה 'כן' אמיתי עם כל הלב"

"טוב, רגע. בואי נעשה את זה שוב"

תמי חזרה על ההצגה. תהילה השתדלה שזה יצא הפעם כמה שיותר רגשני, אבל בשביל תמי זה עדיין לא הספיק.

"ה'כן' שלך נשמע יבש מדיי, כאילו את עונה למורה ששואלת אם הכנת שיעורי בית היום.

אנחנו לא בכיתה וזה לא שיעורי בית. זה גידי והוא שואל אם את רוצה להתחתן איתו. ל-ה-ת-ח-ת-ן !! את מבינה את זה? אז את רוצה להתחתן?"

"כן, כן, ברור. בסדר. בואי ננסה שוב, טוב?"

"אוקיי, עכשיו הוא בא לקדש אותך"

"נגיד"

"אז מה את עושה?"

"מה אני עושה? אני צריכה לעשות משהו בכלל?"

"ברור שכן! את צריכה להושיט את האצבע, כאילו?"

"טוב, אז אני מושיטה אצבע", הדגימה תהילה

"לא ככה. האצבע קצת למטה, עם תנועה ביישנית כזאת"

"ככה?"

"ואז הוא אומר 'הרי את מקודשת', ושם לך את הטבעת"

"רגע, בואי נעשה את זה שוב מההתחלה"

"טוב, אבל אחרי שנאכל משהו. עוד לא אכלנו כלום מהבוקר"

"דוקא בכלל לא בא לי לאכול"

"נו בטח, את מתרגשת, אחותי. אבל את חייבת לאכול משהו. את צריכה שיהיה לך כח להערב"

"אין לי כח לאכול"

"אז בואי רק תשבי קצת, לפחות"

תמי התיישבה על הספה. תהילה התיישבה בחוסר-רצון לצידה.

"אז מה, את מתחתנת היום, מה?"

"לא בדיוק, זאת אומרת, אני לא בטוחה, אני חושבת. זה לא בדיוק חתונה, רק קידושין כזה"

"עזבי אותך, אחותי, תרשי לעצמך להתרגש. זה בסדר. לא כל יום מתחתנים"

"דוקא זה הבעיה, אני יותר מדי מתרגשת"

"אולי בכל זאת תקחי משהו קטן לאכול, שרק ייתן לך קצת כח?"

"יש לנו פה משהו קטן?"

"יש לנו קצת ענבים. בואי תאכלי קצת, שלא תמותי ברעב לפחות"

תמי קמה והביאה את הקערה מהמקרר. תהילה חייכה ולקחה אשכול קטן.

"כן, אבל… לא יודעת. זה פתאום לא נשמע לי אמיתי כל זה. אולי זה סתם בראש שלי"

"אבל את לא זוכרת מה שהסברת לי, על הסעודה שהוא עושה והכל, איך שהוא חיכה לך במיוחד? ברור שזה אמיתי"

"כן, בטח שאני זוכרת. אפילו אני אמרתי לך את זה. כי הוא רצה לחכות שאני אהיה טהורה"

"נו, אז מה את כזה מהססת כל הזמן?"

"רק רגע!" קפצה תהילה ממקומה פתאום

"מה קרה? תהילה, הכל בסדר?"

"לא, הכל לא בסדר! תמי, מאיפה הענבים האלה?"

"מה זאת אומרת מאיפה? מהסופר פה למטה"

"כן, אבל איפה הם היו?"

"במקרר, לא הבנתי מה הבעיה?"

"והם היו שטופים?"

"כן, ברור. מה, אני לא אתן לך לאכול את כל החומרים שמרססים שם"

"והקערה, היא היתה טהורה?"

"אה… לא יודעת. זאת אומרת, לא זוכרת"

"לא טבלנו אותה בחודש האחרון, נכון?"

"אה, לא, אני חושבת שלא"

"והשתמשנו בה הרבה?"

"די הרבה, אני חושבת"

"אוף! אז היא בטוח טמאה"

"מה, הקערה?"

"כן. וזה אומר שהענבים טמאים, ואנחנו אכלנו אותם, אז עכשיו אנחנו שוב טמאות"

"מה שוב? אבל טבלנו אתמול, הלכנו למקווה, את אפילו עשית הזאה עם מי חטאת וזה"

"כן, אבל עכשיו אכלנו ענבים טמאים. אנחנו שוב טמאות. אוף!"

"לא נכון… את לא רצינית! אז עכשיו צריך ללכת לטבול שוב?"

"נראה לי שכן…"

"את בטוחה שצריך?"

"נראה לי שכן. יש משהו כזה שאם אוכלים משהו טמא אז נהיים טמאים, לא?"

"אם את אומרת, לא יודעת"

"בעצם, רגע, כשאני חושבת על זה שוב, גם הספה הזאת היא טמאה, לא?"

"הספה? למה שהיא תהיה טמאה בכלל?"

"כי אנחנו תמיד יושבות עליה, גם כש… את יודעת, אנחנו לא כל הזמן שומרות עליה טהורה"

"טוב מה, את רוצה שנטבול את הספה כל פעם מחדש?"

"עזבי, בואי לא ניקח סיכונים. עדיף לטבול, מקסימום יצא שטבלנו פעמיים"

"מה, ושוב עם חפיפה והכל?"

"כן, עם הכל. מזל שכבר עשינו חפיפה אתמול, נוכל לעשות מהר יותר"

"טוב אז בואי נזדרז, כי גם ככה אין לנו עוד הרבה זמן. צריך להגיע לשם בשבע"

 

--------




האוטובוס נעצר בתחנה האחרונה, מאפשר לכל הנוסעים לרדת בטרם ימשיך בדרכו. גידי ירד בזריזות, נושם לרווחה את האוויר הירושלמי הצלול, ממתין לחננאל שירד גם הוא אחריו.

יש משהו מיוחד באוויר הזה של ירושלים, משהו שאין בשום מקום אחר בעולם. מין ריח קריר של אבנים מעורב ברעש המכוניות עם המולת התיירים והמבקרים, לב הומה ומתרחב בהתפעלות מעוצמת הקדושה שבמקום, אל מול שגרת היום הירושלמית הפשוטה של האנשים העוברים ברחוב.

"אני אחריך, כן?" שאל גידי לאחר שחננאל ירד מן האוטובוס ונעמד לידו על המדרכה.

"כן בטח, אל תדאג, עשיתי את זה כבר כמה פעמים". גידי תהה בינו לבין עצמו מה היו אותן פעמים שחננאל מדבר עליהן, אבל לא היה נראה שחננאל מעוניין למסור מידע נוסף בעניין, ולא היה לו נעים לשאול.

השלווה הירושלמית חייכה להם בחיבה בזמן שפסעו בנחת דרך שער האשפות. "אתה יודע," אמר חננאל והצביע ימינה אל עבר הגן הארכיאולוגי שעמד לרגליהם, "בבית המקדש השני היו נכנסים למקדש דרך שערי חולדה, כאן בכותל הדרומי. חלק מהשערים האלה אפילו קיים עד היום"

"באמת? אז למה אנחנו לא נכנסים משם? למה נכנסים מהשער הזה שם למעלה?"

"הכל פה עדיין מלא ארכיאולוגיה. חופרים וחופרים, כל פעם מגלים עוד משהו, וכל פעם הפתיחה מתעכבת עוד שנה ועוד שנה. עד שיפתחו את השערים אולי כבר יגיע המשיח"

"לא אמרו שהוא כבר הגיע, המשיח?" שאל גידי בהלצה.

"שיגידו. אני אומר שאם הוא באמת הגיע, אז בוא נראה אותו מצליח לפתוח את השערים האלה" אמר חננאל בחיוך. "ועד שהם ייפתחו, אנחנו נכנסים עדיין בשער המוגרבים. זה מה יש, לפחות בינתיים"

בשער הכניסה קידם אותם השומר בברכה. "בוקר טוב. רק מבקש להזכיר שאין כניסה עם נעליים מעור ועם תיקים גדולים. עמדה להפקדת חפצים זה שם", הצביע השומר לכיוון הכללי שמאחוריהם.

"אה כן, כמובן." אמר חננאל. "איך שכחנו"

הם מיהרו לחזור לעבר העמדה, שם קיבלה אותם בברכה פקידת הקבלה, שביקשה בנימוס למלא את טופס ההפקדה. "כולל מספר טלפון" היא הורתה. "אם יש נשק אישי נא לגשת להפקדה בעמדת המשטרה"

"אין לנו נשק", אמר חננאל. גידי ניגש למלא את הטופס.

"יום אחד", אמר חננאל כשחלץ את נעליו, "יום יבוא וכבר לא ישאלו אותנו כל פעם אם יש לנו נשק.

"למה אתה חושב ככה?" שאל גידי

"זה מה שכתוב, לא? 'לא ישא גוי אל גוי חרב', לא יהיו עוד מלחמות. אם אין מלחמות, אז אנשים כבר יפסיקו להסתובב עם נשק"

"הלוואי" אמר גידי, "אולי אז גם לא יהיו חיילים שייפצעו"

"ואז מי יקריב קרבן תודה?" הקשה חננאל

"אל תדאג", השיב גידי "יש מספיק סיבות טובות להודות לה' גם בלי זה. תאמין לי, הייתי מתחלף בכיף עם איזה הולך מדבריות או יורד ים או משהו כזה. לא צריך דוקא להיפצע בשביל להביא קרבן תודה"

"טוב אתם יכולים להפקיד", אמרה הפקידה לאחר שסיימה להזין את הפרטים במחשב. "תאי ההפקדה זה שם. שלכם הוא מס' 43. מייד תקבלו אס-אם-אס עם קוד סודי לפתיחת התא. בהצלחה"

"דברים השתפרו פה מאז הפעם האחרונה", אמר חננאל. "כשהייתי פה בפסח האחרון היה הכל בלאגן. היית מקבל איזה פתק מצ'וקמק עם אישור על ההפקדה, ולך תמצא את הדברים שלך אחר כך בין כל האנשים מסביב. וכולם כמובן ממהרים להספיק לחזור לצלות את הפסח לפני ליל הסדר, ממש בלאגן אחד גדול".

גידי לא היה צריך להתאמץ הרבה כדי להיזכר איפה הוא היה בליל הסדר האחרון.

הוא היה במיטה, כמובן. בקושי יכול לאכול אפילו כזית מצה.

כל המשפחה עשתה ליל הסדר בירושלים, והוא נשאר בבית החולים. רק אחותו רונית נשארה להיות איתו. הוא לא ידע אם זה היה במיוחד בשבילו, או שממילא לא היתה יכולה לעלות עם כולם לירושלים. וגם תהילה, כמובן, שהתנדבה לעשות משמרת בליל הסדר. איכשהו היא הצליחה גם למצוא זמן לשבת איתם, לאכול ביחד כזית מצה, ולהמשיך ולדבר עוד ועוד אל תוך הלילה, גם הרבה אחרי שהמשמרת שלה כבר הסתיימה.

הם מיהרו לחזור לשער הכניסה. חננאל הציג את אישורי הטהרה שקיבלו אתמול בצהריים אחרי הטבילה במקווה, והשומר הניח להם לעבור דרך גלאי המתכות, אל גשר העלייה להר הבית.

"נעלה נעלה נעלה נעלה נעלה לבית המקדש…" פיזם לו חננאל בשקט. גידי הצטרף אליו בנעימה, והניגון פרץ והרטיט את הלבבות, כמו מעלה אותם איתו, מכין אותם לעלייה להר בית ה'. "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך", "קומו ונעלה ציון אל בית ה' א-להינו"...

מתחת לגשר הבחין גידי בכמה יהודים העומדים בתפילה אל מול הכותל המערבי. הכותל, ששימש את עם ישראל לתפילה במשך דורות כה רבים, נותר עדיין לשמש כמקום תפילה עבור אלה שאינם בטהרה מספקת כדי להיכנס בהיכלו של מלך, ונאלצים בינתיים להסתופף אחר כותלו.

הכהן בשער הכניסה חייך אליהם במאור פנים. "שלום עליכם, חברים יקרים. מי כבודם?"

"עליכם שלום", השיב חננאל "זה חבר שלי, גדעון מאירי, ולי קוראים חננאל. באנו להקריב קרבן תודה"

"קרבן תודה? הו, כבוד גדול נפל בחלקנו להיות במחיצתכם! יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם.

ספרו לי במה זיכה אתכם ריבונו של עולם"

גידי כבר היה רגיל לשאלות מסוג זה, וכבר כמעט הכין את התשובה הקבועה שלו, שהוא לא זוכר כלום ולא יודע איך פתאום הוא הגיע לאן שהגיע, אבל משהו בו אמר לו שהפעם זה שונה. היום הוא לא מספר בשביל לספק את יצר הסקרנות של השומעים. היום הוא מספר כדי להודות לה' ולשבח על הנס שקרה לו. הוא הרגיש שהפעם צריך לדייק בפרטים, להלל את ה' על כל נשימה ונשימה שזיכה אותו, על כל רגע ורגע של חיים.

"לפני חצי שנה הייתי בצבא, בסיור על הגבול," התחיל גידי לספר. "באמצע הלילה עלינו על מטען. הג'יפ התהפך, אני עפתי ממנו החוצה. החיילים שהיו איתי הצליחו לצאת והשיבו אש אל המחבלים. אותי הטיסו במסוק לבית החולים. עברתי תקופה ארוכה של החלמה, תקופה לא פשוטה, אבל ברוך ה' אני כאן, בניסי-ניסים ממש. אני עדיין בתהליכי שיקום, אבל ברוך ה' כבר הולך על הרגליים, ובהחלט יש על מה להודות"

"הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו!" השיב הכהן. "ישלח דברו וירפאם… ויזבחו זבחי תודה"

"שכחתי להציג את עצמי. לי קוראים אריאל, ואני אהיה הכהן המלווה שלכם בהקרבה היום. הזמנה עשיתם כבר?"

"כן, בטח," ענה חננאל. "הזמנו דרך האתר"

"מעולה. אם כך, אנחנו יכולים כבר ללכת להביא את הקרבן. תרצו לבוא איתי? איזו בהמה הזמנתם?"

"הזמנו עגל", אמר גידי.

"ואת לחמי התודה והנסכים, גם אותם הזמנתם דרך האתר?"

"את הנסכים אני חושב שכן" אמר חננאל, "אבל את הלחם הזמנו דרך מאפיית 'לחם קודש'. אני מקווה שזה בסדר, כן?"

"כן, בטח, אין בעיה. אנחנו עובדים איתם כל הזמן. סיכמתם שהם יביאו את הלחם לכאן?"

"למעשה אני חושב שהם היו אמורים להביא אותו כבר", אמר חננאל.

"טוב מאוד. אם כך אז אנחנו יכולים ללכת כבר לבחור את העגל"

אריאל התחיל ללכת במתינות, גידי וחננאל פוסעים לצידו

"אני חושב ששמעתי את הסיפור שלך בחדשות. תזכיר לי מתי זה היה?" שאל אריאל

"זה היה לפני כמה חודשים, בתחילת אדר"

"והיית במצב קשה, נכון? אני זוכר. גדעון בן רחל. החייל שנפצע בתקרית בגבול. בתוך שאר חולי ישראל"

"כן. זה אני"

"והיום אתה כבר בסדר גמור?"

"אני עדיין בתהליכי שיקום, אבל בגדול כבר השתחררתי מבית החולים. רק עובר פיזיותרפיה פעמיים בשבוע"

"ברוך ה', אני שמח לשמוע. וכבר השתחררת מהצבא?"

"כן, גם ככה הייתי חודש לפני השחרור"

"אה, נפצעת ממש לפני השחרור? אז מה אתה עושה עכשיו אחרי שהשתחררת?"

"חזרתי קצת לישיבה, לפחות עד סוף הזמן. בשנה הבאה אני עוד לא יודע, נראה מה נעשה"

"אני חייב להגיד לך, גדעון, אני נמצא פה הרבה, אבל לא בכל יום אני זוכה להקריב עם חיילים גיבורים שכמוך. באמת זה מרגש לשמוע. אשרי עם ישראל!"

גידי הרגיש קצת נבוך. הוא הרגיש שהוא לא באמת עשה משהו כדי לזכות בכל הכבוד הזה. הוא רק היה בג'יפ ונפצע, זה הכל. קובי ועמרי הם הגיבורים האמיתיים כאן.

"הנה, הגענו. בואו תבחרו לכם עגל"

לפניהם עמדה מכלאה גדולה. גידי ידע לזהות שם פרות, כבשים ועיזים, אבל הוא לא היה בטוח שהוא היה יודע להבחין בין הסוגים השונים של הבהמות המיועדות להקרבה, למשל בין איל לכבש, או בין שור לפרה.

"את כל החיות האלה מחזיקים כל הזמן בהר הבית?" שאל חננאל.

"אנחנו מחזיקים כאן רק את מה שצריך לימים הקרובים" השיב אריאל. "יש כמה משקים חקלאיים שאנחנו עובדים איתם, בדרך-כלל מקבלים אספקה חדשה כל יום-יומיים. הם דואגים להביא לנו בעלי חיים ללא מום, ואנחנו שומרים אותם פה עד שבאים להקריב אותם, אנשים כמוכם למשל. בדרך-כלל בעל חיים לא נשאר פה יותר מכמה ימים"

"וזה לא בעיה להכניס בהמות חולין להר הבית?"

"לא, זה לא בעיה" השיב אריאל, "רק למקדש אסור להכניס חולין. להר הבית מותר"

"ומה עושים כשצריך ממש הרבה בהמות, נגיד בחגים?" הקשה חננאל

"אל תדאג", הוא חייך. "יש כאן מקום לעוד הרבה בהמות. עשרות אלפים, למעשה. יש כאן כמה מפלסים תת-קרקעיים של מכלאות, אבל הם בשימוש רק בימים של ביקוש גבוה"

"אה… סליחה שאני מפריע לשיחה" אמר גידי והצביע אל עבר המכלאה, "אני חושב שאני רוצה את העגל הזה"

"את זה? כן, הוא באמת נראה יפה. בסדר גמור", אמר אריאל. "אני אקח אותו לבדיקת מומים אחרונה. בינתיים לך לעמדה שם שיוציאו לך אישור מהמחשב. תן לו מס' תעודת זהות, זה אמור להיות מספיק. וגם תברר אם הלחם כבר הגיע"

גידי הלך לברר. כשחזר עם האישור בידו, כבר היה העגל מוכן וקשור בחבל.

"תפוס את החבל כאן" הורה הכהן, "זה העגל שלך. תתחדש"

"תמיד חלמתי שיהיה לי עגל משלי", התבדח גידי "אז עכשיו צריך להקדיש אותו?"

"לא, עוד לא. עדיף להקדיש אותו ברגע האחרון שאפשר, שלא יהיו תקלות בדרך. בואו ניכנס פנימה ואז נקריב אותו"

הכהן הוביל אותם משם. חננאל וגידי הלכו אחריו, ואחריהם העגל הקשור בחבל. גידי חש את ההתרגשות הולכת וגואה בקרבו. הוא הולך להקריב קרבן. קרבן אמיתי. בבית המקדש. הוא הביט שוב לאחור, אל העגל הזה שהולך לו מאחוריו, ונזכר עד כמה ציפה להגיע לרגע הזה, נזכר בכל התקופה הארוכה ששכב שם בבית החולים, כשחשב שהכאבים הנוראיים האלה לא ייגמרו לעולם.

"עבדו את ה' בשמחה, עבדו את ה' בשמחה" התחיל חננאל לפזם בשקט.

גידי הבין מייד את המשמעות של הפסוקים, פסוקים הנזכרים ב"מזמור לתודה" שבתהילים, והצטרף גם הוא לשירה: "בואו לפניו ברננה, לפניו ברננה"...

"למה אנחנו לא נכנסים דרך השער הראשי?" שאל גידי כשראה שהכהן מוליך אותם מסביב לחומת העזרה.

"אתה לא תצליח לעבור עם העגל הזה בכניסה הראשית", אמר אריאל "יש שם המון מדרגות. אבל פה בצד יש כבש שדרכו אנחנו מעלים את הבהמות לעזרה, אנחנו ניכנס משם"

השירה המשיכה וליוותה אותם בדרכם עד שנכנסו בשערי העזרה, שם הרגיש גידי לפתע את נשימתו נעצרת, כשעמד נפעם מול הגודל העצום של המזבח וההיכל שניצבו פתאום למולו. אף אחד לא היה יכול להכין אותו לרגע הזה, הרגע בו הוא ניצב לפתע אל מול הגודל והעוצמה של… של מה בדיוק? הוא ניסה להסביר לעצמו את הרגש החזק שעלה בו. אולי זה מה שנקרא 'יראת הרוממות'? אולי זה משהו אחר? הוא לא ידע להגדיר את זה עד הסוף, אבל זה היה שם, בתוכו.

"עכשיו זה הזמן להקדיש אותו", אמר אריאל והצביע על העגל. "פשוט תאמר 'הרי זה לתודתי' "

"הרי זה לתודתי", אמר גידי. לרגע חלפה במוחו המחשבה, איך אמירה פשוטה שכזאת הופכת את הבהמה בין רגע מחולין לקדשים. בעצם, הוא חשב, הרי זה די דומה לחופה וקידושין, גם שם אמירה פשוטה של "הרי את מקודשת לי" היא זו שעושה את כל ההבדל. הוא נזכר לרגע בתוכניות שלו להערב, אבל עצר את עצמו מייד. כרגע עדיף להתרכז רק בהקרבה. אחר כך יהיה זמן לדברים אחרים.

"תרצה לשחוט בעצמך?" שאל אריאל

"מה, אני?" לקח לו שנייה להתעשת "אה, לא לא, ממש לא. תודה. לא זה לא בשבילי, שחיטה וכל זה"

"אתה יודע שהשחיטה זאת הפעולה היחידה שאתה יכול לעשות בעצמך בקרבן"

"כן אבל בכל זאת, אני מעדיף למנות אותך שליח שתעשה בשבילי את המצווה" השיב גידי

"אין בעיה, כמובן. הרבה אומרים את זה. רק אני צריך ליידע אותך שאם אתה רוצה, אז אפשר"

"זה בסדר, תודה. באמת אני מעדיף שלא"

"בסדר גמור. חכו כאן. אני הולך להתלבש", אמר אריאל

"למה הוא צריך להתלבש?" שאל גידי את חננאל, לאחר שווידא שהכהן יצא מטווח השמיעה.

"ללבוש בגדי כהונה, הוא לא יכול לעבוד בבגדים רגילים"

"טוב, ברור שצריך בגדי כהונה, אבל הוא היה יכול ללבוש אותם עוד מההתחלה, לא?"

"הוא לא יכול, זה בעיה של כלאיים"

"כלאיים?"

"כן, שעטנז. האבנט של הכהנים עשוי מצמר ופשתים. אסור ללבוש אותו שלא בשעת העבודה.

לא חשוב, הנה הוא כבר יוצא. הוא בטח הלך גם לקדש ידיים ורגליים"

"שלום, סליחה על העיכוב" אמר אריאל

"זה בסדר גמור", אמר חננאל. "תודה לך שאתה מקריב איתנו"

"בשמחה, זו מצווה גדולה" אמר אריאל. "טוב בואו איתי, אנחנו הולכים עכשיו לבית המטבחיים. בעיקרון זה אזור לכהנים בלבד, אבל בזמן ההקרבה גם אתם יכולים להיות כאן"

"זה יהיה בסדר אם אני אעמוד קצת רחוק יותר?" שאל גידי

"זה אפשרי, אבל קודם אתה צריך לבוא לסמוך על העגל. בואו איתי"

גידי התקדם בעקבות הכהן, מושך את העגל אחריו. הוא ניסה להביט למעלה, לראות את הכהנים העובדים בראש המזבח, אך מהמקום בו עמד היה אפשר לראות רק את הקיר הגבוה של המזבח, ולא את הכהנים העומדים על גביו.

"אתה הבעלים היחיד, גדעון?" שאל אריאל

"כן, אני הבעלים היחיד"

"יופי. אז בוא תסמוך על הקרבן. פשוט תישען עליו בשתי ידיים"

"מה, ככה?" שאל גידי

"לא, לא ככה. בכל הכח. פשוט תישען עליו"

גידי השתדל לעשות ככל יכולתו, אבל העגל קצת התנגד.

"זה הזמן שלך להודות לה' על הטובה שגמל איתך"

"אז מה אומרים?" שאל גידי

"מה שאתה רוצה", אמר הכהן

גידי התחיל לומר את "נשמת כל חי". הוא התחיל בעל-פה, אבל נתקע קצת באמצע, עד שחננאל נזכר שבעצם יש לו סידור קטן בכיס, ופתח בעמוד המתאים.

גידי ניסה להרהר קצת, לחשוב איפה הוא היה עלול להיות היום, מה היה קורה אם חס וחלילה לא היה מתעורר מהפציעה, אם חס וחלילה לא היה מגיע בזמן לבית החולים. מה היה קורה אלמלא חסדי ה' העצומים שהביאו אותו לעמוד פה היום, להקריב קרבן תודה כאן בבית המקדש. הוא חשב על כל הניסים שעברו עליו, והמילים שבסידור כמו ריחפו על פיו, מבטאות בקול את רגשי התודה העזים, רגשות שהלכו וגאו בתוכו עם כל מילה נוספת שהוציא בשפתיו.

"אילו פינו מלא שירה כים… אין אנחנו מספיקים להודות לך… עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך... כל עצמותיי תאמרנה… נהללך ונשבחך ונפארך…" אבל אפילו עם כל המשמעות העצומה של המילים הנפלאות האלה, גידי הרגיש שגם הן לא יכולות לבטא עד הסוף את כל מה שהתחולל בתוכו, את כל השמחה העצומה שבקרבו על כל הטובה שגמל איתו ה'.

והוא חש פתאום קרוב, קרוב כל כך לה'. הנה הוא עומד פה, בחצרות בית ה' ממש, והוא מרגיש איך ההשגחה העליונה הביאה אותו לכאן, לרגע הזה, להודות לו על הכל, להביא לו קרבן. כן, זה ה' ששלח אותו. ה' רוצה שהוא, גידי, הוא בעצמו, יבוא עד לכאן, לבית המקדש, לסמוך על הקרבן. ולהתפלל. איזו זכות גדולה ועצומה נפלה בחלקו. וכמה שמחה. וכמה אהבה. וכמה… כמה כבר אין לו מילים להסביר אפילו לעצמו את הדבר הגדול הזה שהוא מרגיש עכשיו.

"טוב", אמר אריאל לאחר שגידי סיים את תפילתו, "אתם יכולים עכשיו לחזור לשם, אם אתם מעדיפים לראות מרחוק"

גידי פסע לאחור, דואג שלא להפנות את ערפו לעבר ההיכל. חננאל חזר גם הוא איתו, אך השתדל לשמור על קשר עין גם מרחוק, לעקוב אחרי השלבים השונים של תהליך ההקרבה.

הנה הם מתחילים. שחיטה. קבלה.

גידי דוקא העדיף שלא להסתכל.

הולכה, זריקה.

בשלב מסויים הצטרפו כהנים נוספים, לבצע את העבודות הקשות יותר.

הפשט, ניתוח.

חננאל התפעל במיוחד מזריזותם של הכהנים בעבודה. ניכר היה שהם בקיאים היטב במלאכתם.

"הנה סיימנו", אמר אריאל כשהתקרב אליהם, נתחי בשר טריים בידיו.

"ומה זה?" שאל גידי בחשש

"אלה החזה והשוק, המיועדים לכהנים, ומתחתיהם האימורים העולים למזבח. עוד מעט נניף אותם ואחרי זה נקריב את האימורים.

סלי החלות שלכם נמצאים שם, בואו נלך להפריש מהם את התרומה"

"ומה עם הנסכים?" שאל חננאל

"אותם נקריב אחר כך", השיב אריאל. "אין לכם מה לדאוג. הכהנים פה יטפלו בהכל"

כשהגיעו, התפלא גידי למראה הכמות הגדולה של החלות. "מה, כל זה?"

"כן. אלה חלות התודה. ארבעים לחמים סך הכל, עשרה מכל סוג. רקיקים, חלות, רבוכה וחמץ. עכשיו אתה פשוט לוקח אחד מכל סוג, ואומר 'הרי זו תרומה'"

"מה, אני? אה.. טוב. רק רגע"

גידי הסתכל על חננאל, מנסה להבין איזו חלה היא החלה שלו, זאת המיוחדת, זאת שהוא לא רוצה לתת בטעות לכהן.

חננאל הצביע על אחת מהן. גידי לא הבין איך הוא יודע לזהות, אבל כנראה שהיה לו איזה סימן.

הוא לקח חלה אחת מכל אחד מהסלים, נזהר שלא לקחת את החלה שחננאל הצביע עליה.

"הרי זו תרומה", אמר גידי, והגביה את החלות.

"יופי. עכשיו בא תחזיק גם את האימורים והחזה והשוק"

"ומה אני אמור לעשות איתם?"

"להניף. איתי ביחד. נענעת פעם לולב?"

"כן, ברור" אמר גידי

"אז זה די אותו הדבר. בא תחזיק פה איתי, נעשה את זה ביחד. מוכן?"

גידי הושיט את ידיו והניף את הבשר והלחם ביחד עם הכהן. קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה.

"מצויין. אנחנו לקראת סיום. חכו פה עוד קצת" אמר אריאל, ולקח איתו את האימורים להקריב על המזבח.

הוא חזר כעבור מספר דקות.

"אנחנו סיימנו", אמר אריאל. "היה נחמד מאוד להכיר אתכם. יהי רצון שיתקבל קרבנכם ברצון. והלוואי וניפגש תמיד בנסיבות משמחות.

ועכשיו אפרד מכם בברכת כהנים. יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"

"רגע", אמר חננאל "מה עם כל השיריים של בשר הקרבן? והלחם שנשאר?"

"אה, אל תדאגו. הוא כבר יישלח לאולם"

"אבל... איך אתם יודעים לאן לשלוח?"

"זה היה בטופס של ההזמנה שעשיתם. אתם לא זוכרים?"

"אה, נכון. טוב, תודה רבה"

"תודה רבה", אמר גם גידי

"תודה לכם שזיכיתם אותנו במצווה יקרה שכזו. מי ששכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעות"

"אמן", אמר גידי, וחשב לעצמו עד כמה הברכה הזו רלוונטית, במיוחד ביום הזה.

------------------------------

 



בית המקדש הר הבית חלות תודה חלת תודה טהרה מקדש פציעה קרבן תודה תודה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לכצפיחית בדבש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד