המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
יעקב ואודי / אבוד ההוויה
בביכורים מאז א´ אדר א´ ה´תשע"ט

[א]

להאמר שעליו עלה אודי היה מנוע שטרטר ברעש מוגזם ולא-סביר למנועים מסוגו. הוא כבר היה נואש מלהעלות את הבעיה מול הנהג של הקו או מול המ"מ שלו, כי הם רק הבטיחו לו שיטפלו בזה בהקדם האפשרי אבל יש אילוצים והוא צריך להבין. אז עד שההקדם המיוחל יגיע אודי מעביר את הסיור הזה עם מנוע שצווח באזניים ומונע אפילו את השינה החטופה והמצטנפת בתוך המושב המתקפל ומקללת את היום שבו נולדה. הרוח שרקה ברעש מחריד, כמו התחילה אי שם בדצמבר ומאז לא הפסיקה. כשההאמר נסע היא רק התגברה, נלחמת במאמציו להמשיך את התנועה על הציר.

הם חזרו למוצב באזור שתיים בלילה. המפקד של אודי כינס אותם לתדריך סיכום קצר ובסופו אמר לו אודי, מחר בשש אתה על חצי ב׳ במטבח. יאללה לך לישון, אתה נראה עייף. בטח עייף, אי אפשר אחרת. אודי החל ללכת לכיוון המגורים כשלרגע נזכר. לעזאזל. ערבית.

 

הוא סגר את הדלת של בית הכנסת מאחוריו ונאנח לרווחה. בית הכנסת היה מחומם ומואר באור רך. הוא החל למלמל ברכות קריאת שמע בעל-פה תוך שהוא משוטט ליד המדפים עמוסי הספרים. מאז המכינה יש לו חיבה להסתכל על הספרים האלה עם הכריכות העבות והיפות. הם מזכירים לו לילות אחרים, לילות יפים של כוסות-קפה וופלים-מן וחברותא עם יעקב באמונה. הזמנים בהם לילות לבנים לא היו שגרה אפורה אלא חוויה מסעירה של גילוי עומקים חדשים בתורה, והעייפות הייתה אתגר ממריץ ולא שחיקה. אודי העביר את אצבעותיו על מדפי העץ. הלב שלו התחיל להתגלגל למטה למטה ואודי התכופף להרים אותו. איפה אני ואיפה התורה. מה אני עושה פה, למה התגייסתי כל-כך מוקדם. לא חבל? רגע מתגעגע הרפה את ידיו, וינק מהן את כל הכוח. מתי בפעם האחרונה למדתי משהו באמת, בעוצמות, ולא סתם איזו משנה או שתיים בחזרת הש"ץ. הוא הסתכל שוב על הספרים על המדף. כוזרי, מסילת ישרים, מידות הראי"ה, צדקת הצדיק, מסכת תענית. מה לי ולכם. אני זר עד העצם.

הוא קם והלך אל אחד הסטנדרים ופתח סידור בשביל תפילת שמונה עשרה. בשעות כאלה ובערנות כזו, צריך משהו שיחזיק אותך. תוך כדי התפילה הוא שם לב למישהו שיושב בפינה ולומד. מבט נוסף קולט את הפרצוף. זה יעקב. מה הוא עושה פה בשעות כאלה? מאז הפציעה הוא השתגע לגמרי. הסיפור של יעקב הוא עוד אחת מהטרגדיות שצה"ל גורם לאנשים. הם באו ביחד מהמכינה, מורעלים ונחושים לסיים את המסלול. יעקב התאמץ יותר ממנו, ולרוע מזלו זה גם מה שדפק אותו באיזה לילה כשהוא קרס עם כל הציוד על הירך שלו וסדק אותה. אחרי שכשלו ניסיונותיו הרבים לשכנע את הרופא להישאר בקרבי הוא הפך להיות המש"ק דת של הבסיס. מרגע זה הופנו כל האנרגיות שלו ללימוד תורה. הוא הפך את בית הכנסת ממקום מוזנח למקום מכובד. ספרים חדשים וספסלים חדשים, מיזוג מעולה ואפילו כיבוד מדי פעם. א-לוהים יודע איך הוא השיג את הכסף.

יעקב מה העניינים, פונה אליו אודי אחרי התפילה. יעקב מגיב בהנהון קצר ומהיר, כזה שמסמן לך לחתור ישר לנקודה כי הזמן קצר והספר מחכה. שומע רגע, אני יודע שאתה באמצע ללמוד והשעה מאוחרת, אבל רציתי לשאול אם תוכל, אממ, אהה, ללמד אותי משהו.

יעקב מסתכל עליו. למה שלא תפתח משהו ותלמד בעצמך? אתה ילד גדול אתה כבר יכול לבד. אודי מרגיש צליל עמום מהדהד מתוך הבטן. אני יכול, אבל אין לי כל-כך ראש לזה עכשיו. אתה יודע, רעיון קצר ונחמד על הדרך. יעקב נשען לאחור ומניח את שתי ידיו משולבות מאחורי ראשו. טוב, אבל גם לי יש בקשה ממך בשביל זה. בטח, מה שתבקש. חיוך איטי עולה על פניו של יעקב. בתמורה לדבר-תורה אני רוצה שתביא לי את הכומתה של איציק.

 

פנים. לילה. הצרצרים לא מפסיקים להרעיש, וקולם נבלע ברוח השורקת הנדחפת על החלונות. בית כנסת נידח במוצב עוד יותר נידח. תאורה צהובה. הפנים הקרות של אודי מתחילים להיצבע מחדש, מתחממות יותר ויותר. איציק היה המ"פ המוערך שלהם, שכולם בפלוגה סמכו עליו ואהבו אותו. אודי ויעקב התחרו ביניהם על הכומתה שלו, ואחרי הפציעה היה די ברור למי היא תלך. אודי ידע שיעקב מתוסכל מכל הסיפור, אבל הוא לא ידע עד כמה. הרגשות גאו בו והוא התלבט מה לעשות.

סבבה, תגיד לי ואני מביא לך. אבל שיהיה משהו טוב ככה, מחזק. יעקב שומע ומתחיל ישר בשאלה: כתוב בתורה "בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ". על כך ישנן שתי שאלות: ראשית, מדוע כתוב קודם כל את השמיים ואחר כך את הארץ? ושאלה שנייה מדוע בשמיים כתוב "את" ובארץ כתוב "ואת"? עד כאן אתה איתי? מה אתה אומר? אודי מהנהן. וואלה לא יודע. תחדש לי. לעצמו הוא חושב מה הקטע לשאול באמת שאלות כאלה. הרי אין תשובה אחת, אז פשוט תגידו את הרעיון וזהו.

אז ככה: השיעור הראשון של התורה זה שקודם כל אדם צריך להיות בשמיים ורק אחר-כך בארץ. אם סדר העדיפויות שלו שונה הוא יתבלבל לגמרי ויחטא ויתדרדר. השמיים הם העיקר, וכמו שאומר רבי יעקב במסכת אבות: העולם הזה הוא פרוזדור לקראת העולם הבא. פרוזדור, אתה מבין את זה? יש מציאות אחרת ענקית הרבה יותר מהזוהמה שיש פה. כמה כבר אנחנו פה, שבעים? שמונים שנה? ואנחנו אוכלים סרטים מכל דבר חומרי ובזוי שיש פה. מה יהיה עם הנשמה שלנו? וזהו ההסבר של הפסוק - קודם שמיים ואחר כך, אם צריך, בדיעבד, גם ארץ וגם אז "ואת הארץ" עם ו"ו החיבור. כמו משהו טפל ולא העיקר. עשה מלאכתך ארעי ותורתך קבע. הוא סיים והושיט את ידיו לפנים. זה היה דבר תורה, עכשיו את הכומתה בבקשה.

כעבור רגע אודי כבר לא היה יכול יותר. הלב שלו עלה למעלה למעלה דרך הצוואר והתפוצץ אל תוך הראש. פרצופו נצבע אדום. תגיד לי אתה נורמלי?! זה הדבר תורה שאמור לחזק אותי עכשיו איפה שאני נמצא? ומה זו הרדיפה המטורפת שלך אחרי הכומתה הזאת? מה היא שווה בכלל? תוך כדי ההשתוללות אודי קם מהכסא, שלף את הכומתה מהכותפת וזרק אותה על הרצפה. קח את זה, את הסמרטוט הזה, וכשאמר את המילה סמרטוט כמעט יצא מפיו רוק. הוא הלך במהירות אל הפתח, יצא וטרק את הדלת מאחוריו.

 

קול הטריקה נבלע בתוך ארונות הספרים, השתהה מעט ושקע בתוך לוחות העץ. יעקב הרים את הכומתה מהרצפה, ניגב אותה מהאבק שדבק בה, יישר את הקפלים שבה למקומם הנכון וליטף אותה במגע אצבעותיו. חיוך התפשט לו לאט על פניו.

 

[ב]

 

הבחור העדין עם הפאות היפות התקדם אליו בין השורות הצפופות של אחורי בית המדרש וניסה להיראות כאילו הוא לא מנסה להגיע אליו אלא למדף השו"תים העמוס שמאחוריו. אבל על יעקב זה לא הצליח לעבוד, כי גם הוא היה בחור ישיבה פעם. הבחור התיישב מולו ושיחק באצבעותיו. שאל אותו: רב יעקב, אפשר לשאול אתכם שאלה?

בטח. רק מה שם כבודו?

קיווע, עקיבא שטיסל.

שולם עליכם. במה אפשר לעזור?

אני לא כל-כך יודע איך לפתוח את זה, מפאת כבודכם -

שטויות. אתה יכול לדבר איתי בחופשיות קיווע.

עיניו של עקיבא אורו לפתע. תודה רבותינו. רציתי לשאול אתכם, אני שמעתי פעם שאתם בעברכם הייתם אמנים, ציירים. יש גם שמועות שחזרתם בתשובה והייתם חופשיים פעם -

קיווע, קטע אותו רב יעקב, חשבתי שאתה רוצה לדבר איתי על עניינים חשובים באמת. בשביל רכילעס יש יענטעס. מובן?

עקיבא הצטנף אל תוך עצמו. כן רבותינו. סליחה רבותינו. משהו נגע בלבבו של יעקב והוא טפח על שכמו של עקיבא. מחול לך. אני בטוח שלא התכוונת. עכשיו תחזור ללימוד.

 

לקראת סוף סדר ב׳ בית המדרש מתרוקן לו מאנשיו. הבחורים לחדר אוכל לארוחת ערב ולאחריה סדר ג׳ והאברכים לבתיהם ונשותיהם וילדיהם דביקי-הידיים. יעקב נשאר במושבו עם הגמרא מסכת שבת הצהובה ומלטף את זקנו עם היד. קצת חבל לו על הנער הזה, גם הוא בגילו היה קצת אבוד בעולם. אולי יקח אותו מחר בבוקר לשיחה קצרה של עידוד. אולי לא. מדהים אותו כמה השמועות האלה עליו מתרחקות עם השנים יותר ויותר מן האמת. הוא לא יתפלא אם בקרוב יכריזו עליו ככומר שהתגייר דרך המוסד. מגוחך.

הוא נשאר בבית המדרש על הגמרא עוד שעה ארוכה כששתי ידיו תופסות את צידי ראשו. לאחר מכן סגר בחבטה את הגמרא הגדולה וקם מכיסאו. הוא כבר לא יכול להתרכז ככה. ילך הביתה ויאכל וינוח ואז יראה מה לעשות. הסוגיה נשארה סבוכה ומסובכת, אבל היא יכולה לחכות עד מחר. תמיד אפשר לחכות עד מחר. הוא יצא מבית המדרש והתקדם ברחוב הצר. על קירות האבן היו תלויים פשקווילים שצווחו על הצורר התורן, וברצפה הרוח גלגלה כוסות חד-פעמיות עם פרוספקטים של הילולות צדיקים. יעקב בז לאלו וגם לאלו. הרגשנות ההמונית הייתה ממנו והלאה.

ככלל, הוא הרהר לעצמו תוך כדי התקדמות, הוא מעולם לא היה טיפוס שקט ומנומס. לא כשמרד בהוריו והלך לשנתיים למכינה לפני הצבא, ולא כשעזב את החברה הדתית-בורגנית המנומנמת שבה גדל לכיוון ההפוך מחבריו. הם אל חיבוק הרוב החילוני והוא אל המיעוט החרד אל דבר ה׳. אם רוצים להיות עובדי ה׳ באמת, אמר בהתרגשות באחת החברותות הליליות אז, צריך להיות מוכנים להקריב את הכל. אחרת אתה נפרד ומובדל מן הקב"ה.

במבט לאחור, הצד שלו בחברותא צדק. חברו הטוב אודי הלך והתקרר בלהט האמוני שלו והקשר ביניהם נותק. כבר שנים שלא שמעתי ממנו, יעקב עצר לרמזור אדום של הולכי רגל. מעניין באמת מה קורה איתו היום.

אור ירוק. יכול להיות שכבר מת. לא מופרך בהתחשב בגיל המטפס עם השנים. כשהוא פונה ימינה זה שוב קורה, תמיד באותה הפניה. התכווצות שרירים חזקה פולטת ממנו אנקה חזקה והוא תופס באחד הברזלים. ילד קטן עם חולצת פסים כחולה ועיניים שחורות שואל אותו אם הוא צריך עזרה והוא מנפנף אותו בפרצוף כואב. לא לא. אני רק אשב פה כמה דקות על הספסל וארגע. הוא מעסה את הירך ומקלל בליבו את הלילה ההוא שיקחהו האופל, הלילה ההוא כשעוד היה צעיר וטיפש והעמיס על עצמו יותר מדי משקל בשביל להוכיח כמה הוא גבר-גבר, גיבור ישראל בגופו וברוחו. כמה זמן עבר מאז, כמה התפכח מאז.

יעקב חזר לעצמו אחרי כמה דקות. הוא קם מהספסל והמשיך לעבר הבניין שלו. בקומה השנייה עצרה אותו גברת שלאכטר המבוגרת. גברת מאוד נחמדה שמביאה לו אוכל וכל מיני פינוקים קטנים. היא שאלה אם הוא צריך משהו והוא ענה לא לא, תודה רבה לך אבל אני מסתדר לבד. אם אני אחשוב על משהו אני אגיד לך. כן כן. תודה רבה. ערב טוב.

הוא סיבב את המפתח המקרקש במנעול ונכנס לדירה, לחץ ביד ימין על המתג והעלה אור בסלון. הבית כולו היה מרוהט בכבדות, ספריות עץ מלאות ספרים גדולים, מדפים עם דיסקים של מוזיקה יהודית ושיעורים ממאגר ׳קול הלשון׳. מטבחון קטן בהמשך, חדרון עם מיטה ארון בגדים ומאוורר מצד ימין. זהו.

כשעוד היה חוזר בתשובה צעיר דאגו לו כל מיני נשמות טובות וניסו לשדך לו כל מיני שידוכים. אבל במגזר כמו במגזר לסוג ב׳ לא מציעים את המציאות הכי טובות. אפילו את גברת שלאכטר הציעו לו אז. אחרי מגוון מרתק של תשובות ׳לא׳ שניפק בסולם שלם של צלילים הם החלו להרפות ממנו, ומאז הוא נשאר ככה, הוא והתורה. הוא ואהובת ליבו שפיתתה אותו מאז השמינית והוא הלך אחריה במדבר ובעיר ובהר ובעמק ונשא אותה איתו, ובלילה אחד הוא הבטיח לה שיקדיש לה את חייו. שרק היא תמלא את כולו ואת כל רצונו ומחשבותיו כל הימים.

משהו בו נרעד והוא נחפז להכין לעצמו טוסט עם חמאה, נטל ידיים בירך אכל בפיזור דעת נטל ידיים בירך שם את הצלחת בכיור (אני חייב לנקות אותו מחר זה כבר לא נעים) ונכנס למיטה לישון קצת. קריאת שמע ולישון. קריאת שמע קריאת שמע כדי להירדם מתוך דברי תורה. שוב פעם שמע והיה אם שמוע הוא מתהפך מצד ימין לצד שמאל קדימה להירדם כל הזמן הער הזה במיטה זה ביטול תורה אחד גדול.

 

על משכבו בלילה יעקב לא נרדם. החמלה מהצהריים ממיסה עוד קיר ועוד מחסום שבנה לעצמו בלב. געגוע לא מוסבר פורץ החוצה בתנופה דרך החזה, והעיניים שלו נעשות לחות. הוא שוכב במיטה עם הפנים למעלה ונושם נשימות קצרות, קטועות, במשך דקות ארוכות. היא עוד לא הגיעה. שנים על גבי שנים שהוא מחכה להשיג אותה, לקנות אותה, לדעת אותה עד הפרטים הכי קטנים, ואפס - הוא נשאר תמיד בליגה ב׳, שחקן בינוני שמזכירים בקבוצה רק כי הוא חלק ממנה וחייבים. 'מיישיב' בישיבה, זה מה שהוא חלם? זה מה שהתורה מוכנה להראות לו?

המחשבות נדדו מפה לשם והלאה הלאה, כדרכן של מחשבות. מתורה זו לתורה זו ומתורה זו לידיעה זו ומידיעה זו להרהור זה עד שיעקב קפא לפתע ונזף בעצמו: איך הגעתי לכאן? אין זו אלא דרכו של יצר הרע, המגיע תמיד כאשר הדעת מוסחת. והפתרון לכך הוא בדברי הרמב"ם: "מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר: אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד". כך הוא שינן לעצמו מאז המכינה בעל-פה.

יעקב התרומם בחדות מן המיטה. הוא התלבש, נעל נעליים וירד אל בית הכנסת הקטן שיש ברחוב. אור פלוריסנט כחול קידם את פניו, ספסלי עץ שידעו ימים טובים יותר וגמרות עטופות בניילון עם סלוטייפ. מאוורר מסתובב תלוי מן התקרה כשמעליו נברשת שקופה ומפוארת ומתחתיו עוד שלט מתכת קטן: הנברשת נתרמה לע"נ אהוד בן רבקה ז"ל. המקום ריק ושקט. יעקב לבדו יושב כאן בלילות כי זה הזמן הטוב ביותר ביממה למחשבות עמוקות.

יעקב התפלל ערבית והתיישב במקום, פתח גמרא בגודל בינוני וחייך לעצמו חיוך קטן. אומר לעצמו בקול ובניגון הידוע: היכן היינו? קצת הסתבכנו לאחרונה. בואו ונראה את הדברים מההתחלה: "כל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה - כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה, ואם אי אפשר מביאה כדרכה". משם ואילך יעקב גולש אל תוך חקירותיו, סברותיו וחילוקיו, עיניו חצי עצומות וליבו שמח.

 

חריקה צורמנית של מושב עץ מתקפל על ציריו הקפיצה את יעקב במקומו. הוא הציץ בשעון. 2:45. כנראה שנרדמתי. הוא מחה עם גב היד את הרוק מקצה פיו, הרים את פניו אל אור הפלוריסנט הבוהק ונעץ מבט בטוהר. מבלי להתבלבל הוא פולט ישר טוהר מה את עושה פה.

היא קשורה לסיפור מביך מהתיכון, בתקופה שהוא היה עדיין נער פוחז שמסתכל על בנות ומדמיין סיכויי הצלחה. בערב אחד במחנה סיירים הוא ניסה להתחיל עם המדריכה היפה מאזור צפון, ואחרי כמה משפטים מגומגמים הוא כבר הבין שלא יצליח ועזב בבושת-פנים את הסיפור. רק את השם הוא זוכר, טוהר שפירא, ואת העיניים הירוקות כמו להבה.

חיפשת אותי אז באתי, היא מחייכת ויעקב נחרד לפתע כשהוא מסתכל לה על העיניים. מה קרה לך?

שום דבר מיוחד. אני מי שהייתי תמיד. מה אתה לומד, יעקב?

יעקב מתחיל לגמגם, תראי זה נושא גדול ואני לא יודע מאיפה להתחיל. זה מורכב -

תתחיל מאיפה שאתה רוצה. אני סומכת עליך.

רצות לו מחשבות מוזרות. עשרות שנים של למידה ורצינות והוא לא מצליח להתחיל להסביר במה הוא עוסק.

תראי, את מכירה את המשפט "פיקוח נפש דוחה שבת"? יפה. אז בשאלה איך הוא דוחה את השבת יש שתי גישות מרכזיות, שזו השאלה הידועה כ"דחויה או הותרה". דחויה זה כאשר -

ברור לי שההלכה היא הותרה, היא קוטעת אותו, ויש לי על זה ראיות מפורשות מן הסברה, מפשט הגמרא ומהמפרשים הראשונים.

משהו בתוכו מתקומם ברגע הראשון, ואחר כך נרגע. למה בדיוק את מתכוונת? אראה לך את זה מפורש בעוד רגע, אבל אי אפשר חברותא בלי תה ועוגיות. כמה סוכר? הוא פולט בקצב מהיר לואיזה-נענע ואחד סוכר. היא מנענעת את ראשה, מחייכת והולכת למטבחון הקטן שבכניסה. יעקב חוזר להביט אל הגמרא. האותיות השחורות נמרחות על גבי הדף הצהוב. הוא מנסה להתרכז בהן אך הן בורחות לו ורוקדות באוויר. הלב שלו מתכווץ והריכוז מתפזר, רק היכן שהוא בנבכי מוחו מבליח חיוך שהנה סוף-כל-סוף, מחשבת עריות ומחשבת לימוד תורה משלימות ביניהן.

 

[ג]

 

אחר הצהריים בעמק המצלבה. השמיים הכחולים היו מוארים בעצמם, כך שהשמש הייתה יכולה לנוח מאחורי ענן לבן ורך. האור הטוב הזה חידד את תווי הדברים והם נראו צבעוניים יותר, חיים יותר ומלאים יותר.

על ספסל אבן מחובר לשולחן יושב איש זקן. בלוריתו הלבנה והמדובללת משתובבת עם הרוח, מה שלא ניתן לומר על תווי פניו החתומים. הוא מתבונן בצד הרחוק של העמק, שם על הכביש עוברים ושבים האנשים של השעה חמש. סטודנט בחולצת ספורט ותיק על גבו מדווש על אופניים, וכנגדו הולכת אישה מבוגרת ושמנה עם שתי רצועות לשני כלבים ומדברת בטלפון. אהוד מסיר את המשקפיים המרובעים ומנגב אותם בקצה חולצתו, אחר-כך תוחב אותה חזרה למכנסיים ומשיב את המשקפיים למקומם. משב רוח קל מחדש את משחקו עם הבלורית.

מימין נשמע קול פסיעות וקול מקל נוקש בקרקע. חיוך קטן ובלתי רצוני מבליח על פניו של אודי והוא מסובב את ראשו לעבר זקן חרדי עם מקל הליכה הנתמך בידי נערה חרדית. היא לבושה בחולצה כחולה ומכופתרת ובחצאית שחורה ארוכה כפי שנהוג בבית יעקב. הם מתקדמים לאט ומביטים בו, הזקן בחיוך והנערה בסקרנות גלויה. החרדי מתיישב על הספסל מולו ומניח את המקל מוטה על גבי השולחן. דינה לאה, תכירי את אהוד. אהוד זו דינה לאה. הם מהנהנים זה לזו בנימוס. את יכולה ללכת עכשיו, כשנסיים אתקשר אלייך ותיקחי אותי הביתה. בסדר? ותיזהרי כשאת משחקת שם. הנערה מהנהנת. כן סבא. תודה מיידלע.

היא מתרחקת בכמעט דילוגים לעבר גן סאקר, והחיוך לא מש מפניו של החרדי עד שהיא נעלמת מאחורי השיחים. אתה יודע, היא בחורה ממש טובה. ממש מלח הארץ. בעוד כמה שנים יהיה צריך לדאוג לה לשידוך, ואני מתכוון להתערב בכך באופן אישי. מה שלומך רב אודי? הוא מנסה לפתוח איתו בשיחה, ואהוד רק מסתובב לשמאלו ומחטט בתיק. אחרי כמה רגעים הוא שולף משם לוח שחמט מתקפל, פותח אותו ומתחיל לסדר על גביו את החיילים. יעקב מגחך, אחר כך מלקט מן התפזורת את החיילים השחורים ומסדר אותם במקומם בצד שלו בלוח. הוא מפשפש בדש המעיל שלו ומוציא קופסת סיגריות. רוצה? בכבוד. זה בחינם. אהוד נד לשלילה. אני לא לוקח מהרעל הזה. יעקב מושך בכתפיו, לא רוצים לא צריך. כשהכל מאורגן הוא שואל את אהוד אם להתחיל. אהוד בתשובה מסובב את הלוח במאה ושמונים מעלות. בכבוד. למה אתה לא רוצה להתחיל? כי אתה הלבן ואני השחור. ככה. ככה זה תמיד. חייל מתקדם שניים לפנים וחייל כנגדו מתקדם שניים לפנים. המשחק מתחיל.

 

במהלכים הראשונים נשלפות השאלות המוכרות והידועות: איפה אתה גר, מצב משפחתי, מצב בריאותי. אהוד גר בטלביה גרוש כבר בפעם השלישית, ויש לו ילד אחד פרופסור בבולטימור. הוא הולך שלוש פעמים בשבוע לחדר כושר, וחוץ מלחץ-דם לפעמים הכל באמת בסדר. יעקב גר בשערי-חסד יחד עם איזו גברת שלאכטר אחת, יש לה חמש ילדים ופי כמה מזה נכדים ונינים. ברוך ה' הכל בסדר רק לפעמים הירך כואבת מהתקרית של פעם והידיים חלשות. הסוסים צהלו קדימה והרצים יצאו דחופים. יעקב שואל אותו בהיסוס מסויים: אז למה, בעצם, קראת לי לפה? ואהוד נאנח. הוא מסתכל על מצב העניינים בלוח ומהרהר לעצמו.

תראה, הוא פותח, משתהה לרגע וממשיך. השנים עושות את שלהן. אני ואתה כבר לא הכי-הכי. אני עוד לפחות עושה כושר ומנסה לצמצם את הנזק, מה שאתה והסיגריות שלך לא כל-כך חושבים עליו. אבל בכל מקרה, רציתי לפגוש אותך בפעם האחרונה לפני הסוף. לפני שאתה קופץ ממקומך כמו נחש תקשיב מה יש לי לומר עד הסוף. פעם אחת, אתה, תשמע אותי עד הסוף.

אני חושב על העולם הזה יעקב ומשהו בי לא נרגע כמו בעבר. תחשוב על המסלול של אדם פה, כמה צרות הוא עובר עד שהוא יכול בכלל להגיד משהו ולעשות משהו, ועד שהוא מתחיל לעשות הוא כבר נלקח. בורות נפערים מדי פעם במציאות ובולעות אנשים וכולם שותקים על זה. מסתבר שאם אנחנו עם ותק כאן אז זה נעשה לגיטימי, "לפחות הוא נפטר בשיבה טובה". במה נותר להיאחז? אני כבר לא חולם על הדברים שעליהם חלמתי פעם. יש בי פחד, לא גדול אבל קיים, ואני זקוק לך בשביל להרגיע אותו. אני רוצה להציע לך עסקה. אפשרי?

יעקב מהמהם לעצמו. נו נו. לאן אתה חותר? אהוד ממשיך עם מבט קצת חושש וקצת חודר. אני הולך להציע לך עסקה חלומית, שתתיר את סבך הקשר שהסתבכנו בו שנינו. לא תוכל להכחיש שיש מטען עכור ביני ובינך והוא קיים יותר מדי שנים. אחרי שתביא את הצד שלך לעסקה, אני אמחל לך על הכל. אתה מסכים?

יעקב כבר מתחיל לרטון. אולי מספיק עם המשחקים האלה, תגיע לנקודה וזהו. זה ממש לא מתאים לך אודי. אהוד נושם נשימה עמוקה. אני מציע לך דבר כזה: בתמורה לסבסוד כלכלי של מפעל תורני כלשהו, איזה שתבחר, על הפרטים כבר נדון בהמשך, אני רוצה שתמכור לי חצי מהעולם הבא שלך. שתיקה רגעית. יעקב מתחיל לצחקק במבוכה. מה זה פה, סיפורי מופתים של הבעל-שם-טוב? הוא מפסיק כשאהוד לא מזיז את פניו. תראה רגע, זה לא משהו שאפשר למכור ככה סתם. אודי מצליף במהירות זה לא ככה סתם, יעקב, זו בקשה שאני מהרהר בה כבר תקופה ארוכה. לא סתם קראתי לך לפה. מה אתה רוצה בתמורה?

ויעקב שותק במקומו. הוא מוציא עוד סיגריה מן הכיס הצדדי ומצית אותה בתוך כפיו הסגורות כמו יונה במלכודת, אחר כך מפריח קיטור ארוך ומשחרר מן הריאות המתרוקנות. הם ממשיכים עוד כמה מהלכים מתגוששים במשחק, ללא כיוון הכרעה ברור באופק.

 

רב אודי, אני מבין את הכוונה שלך, ומאוד מעריך את המאמצים שלך לחזור בתשובה ברגע האחרון. אבל, זה פשוט לא עובד ככה. אני לא יכול למכור את העולם הבא שלי, ובמיוחד לא לך. זה פשוט לא דבר הגיוני. השמש נוטה אל קו האופק, והשמיים נצבעים בגוונים שבין ורוד חיוור לכתום עז. עצי הזית מטילים את צללי ענפיהם על לוח השחמט. שני אנשים מבוגרים נועצים בו את עיניהם במשך דקות ארוכות, לא מניעים שום כלי על גבי המשבצות. רק מחשבותיהם נעות במרץ בלי הפסקה. המשחק בעיצומו.

יש לי הצעה בשבילך, יעקב נוטל את הצריח ומקדם אותו ארבעה שורות קדימה. אני לא אדרוש ממך שקל אחד, גרוש אחד לא אקח. אתה ודאי יודע כמה אשמח להקים ישיבה גדולה, כמה העולם זקוק לה ולחיים שהיא תשפיע לו, אבל לא בצורה כזאת. זה ממש לא מכובד ולא רציני. במקום זאת אני אפרוס עליך את חסותי. אני אארגן לך הכל – דירה, חברותות, ספרים, ביגוד. יש לי חברים שיכולים לסדר אותך מהבחינה הזו. אתה רק צריך לבוא אלינו לכולל וללמוד. בקדושה אין קפיצות דרך, רק בעמל תורה של שנים זוכים לגעת בנצח.

אחד הרצים השחורים מגיח ממאורתו האחורית וטורף בהפתעה את הצריח הלבן. לא הבנת כלום, מסנן אהוד בבוז. לא הבנת אז כלום ואתה לא מבין עכשיו כלום. אין, אין יעקב. הראש שלך נשאר אותו הראש. זה רק אתה והרעיון שלך, וכל השאר לא מבינים בכלל. אני לא יכול להצטרף אליך לכולל. זה פשוט לא אני ולא הסיפור שלי בחיים. זה, נגיד שאולי, הסיפור שלך בחיים. חבל מאוד שאתה לא רואה את זה. אני הצעתי לך עסקה, פריצת דרך חדשה ביחסים בינינו, ואתה מתחפר לך באזור הנוחות שלך וחולם חלומות. איך אתה יכול לחיות ככה?

השמש כבר שוקעת, גל כחול כהה שוטף ממזרח למערב ומשחיר את השמיים. אגלי זיעה קרה מבצבצים על המצח של יעקב. הוא מניע עוד כלים ומאגף את הלוח מימין ומשמאל, ואודי טורף לו אותם אחד אחרי השני. המצב מידרדר עד שלמלך של יעקב כבר אין מקום לזוז. מה עושים עכשיו, הוא לוחש לאהוד. מה קורה עכשיו. עכשיו זה מצב מאוד פשוט, עונה לו אודי בסבלנות מלאה בכעס, זה 'פת'. אתה תקוע ואני תקוע ואין מנצח למשחק הזה. הוא גורף את הכלים הצידה, הופך את הלוח ומתחיל לסדר אותם בתוך שקית-הניילון. אחר כך הוא מקפל את הלוח, סוגר אותו בוו המיועד ומכניס לתיק, הופך את רגליו לצד השני של הספסל וקם ללכת.

אהוד, יעקב קורא בהתפרצות פתאומית והוא נעצר. אולי בכל זאת? אודי מסתובב אליו ודמעות בעיניו. הם מביטים זה בזה. אולי. אולי עוד יבוא יום. אודי ממשיך הלאה, אבל בצעדים איטיים יותר מאשר ממקודם. יעקב נשאר על הספסל ונאנח לעצמו עוד אנחה, מפשפש בכיס הסיגריות רק בשביל לוודא שהם שם ומוציא את הפלאפון. אחרי כמה דקות מגיעה דינה לאה, סמוקה ומתנשפת. שלום סבא, איך היה? סבא לא עונה, רק נעזר בה לעמוד ומתחיל ללכת איתה ועם המקל על שביל העפר. בואי דינה-לאה, קחי את סבא שלך לבית כנסת הגר"א. סבא רוצה להתפלל מעייריב.

 

 *

 

בשנים שלאחר מכן כל אחד עסוק בדרכו שלו. אהוד יושב על הכורסה בבית או בספסל הנדנדה העשוי מעץ בגינה, קורא אפלטון, גתה או ניטשה. הוא שומר על סדר יום קבוע ועל כושר גופני לעיתים תכופות, ומתקשר מדי פעם להתעדכן בבנו ובהישגיו המדעיים. יעקב מבלה את ימיו בכולל, לומד בחברותא ומעביר שיעורים בבית הכנסת הסמוך. כמעט בכל ערב הוא נמצא בבר מצווה או באירוסין או בחתונה של משפחתו או של חבריו או של שכניו, ומאירוע לאירוע המשפחה רק מתרחבת תודה לא-ל. אני אומר לך, הוא אומר לגברת שלאכטר בבוקר אחד על כוס הקפה, אין כמו משפחה. זה סוד הנצח של העם היהודי. אחר כך הוא מתבונן בחלון ונכנס לשתיקה מוזרה. קרה משהו יענק'ל, גברת שלאכטר קוראת בדאגה אחרי שהוא נשאר כך זמן ארוך מדי. לא לא, הוא מרגיע אותה ומשפשף את הרגל, כנראה אלו הכאבים בירך שמוציאים אותי מדעתי.

בבוקר אפור וקר אחר המשפחה מתאספת סביב מיטת חוליו של יעקב ושומעת ממנו דברים אחרונים. הרבה תחנות עברתי בחיי, הרבה דברים ראיתי ולמדתי וגם סיפרתי לכם עליהם, אבל דבר אחד הוא הכי חשוב שיש: האחדות, החיבור. אם תחליטו שאתם יחד ולא משנה מה יקרה, תוכלו להתגבר על כל המכשולים. אחרי-כן הוא נאנח ומשתתק. מה יש, שואלת אותו הבת של גברת שלאכטר ז"ל, יש עוד משהו שאתה רוצה להגיד? הוא מסובב אליה את הראש. מיידלע. איך אומרים, יש סודות שלוקחים לקבר. תניחי לי.

הוא נפטר באותו הלילה. הלוויה שלו מתעכבת בגלל שמתברר שהחלקה שליד גברת שלאכטר נתפסה בטעות על ידי אדם אחר ואין מקום מכובד לקבור בו את אבא. הם מתפשרים על חלקה אחרת, לא לפני שהמחיר צולל בחדות, וקוברים אותו במקום נחות בהרבה. צריך לתבוע את השלימזלים האלה, נוהם שמעון, זו פשוט חוצפה שאין כדוגמתה. בחלקה הריקה קבורים רק שניים, סבא יעקב ועוד איזה פרופסור אהוד שמשום-מה החליט לקבוע את מקומו הנצחי דווקא כאן בקצה החלקה הנידחת הזו, ממש צמוד לסבא.

 

תלוליות העפר מתכסות כעבור חודש בקבר ובמצבה, והן עומדות שתיהן דוממות אל מול הנוף הנשקף מהר המנוחות. הבתים הנמוכים של מבשרת ציון גולשים בתוך סבך ירוק אל גשריו של כביש אחד ומכוניותיו הרוטטות הלוך ושוב נסוע וחזור, מירושלים לתל אביב ומתל אביב לירושלים, בתנועה סואנת שאין לה הפסק.

 

(תולדות-ויצא-וישלח, תשע"ח)



יעקב ועשו קודש וחול

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאבוד ההוויה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ז אדר א´ ה´תשע"ט  
הצלחת להכניס אותי לעולם הזה, ממש הייתי שם
וזה היה מקסים
תודה
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד