המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
כאילו בנה - חלק א´ / כצפיחית בדבש
בביכורים מאז כ"ט שבט ה´תשע"ט

"אז אולי פשוט תיקח אותה לאיזה שקיעה יפה על החוף? תשבו, תדברו, תצחקו קצת, תתפוס את הרגע הנכון ואז תפתיע אותה"

"אבל אתה מבין שזה בכלל לא העניין כאן? זה לא הקטע של התרגשות והפתעה וכל זה"

"אם לא, אז בשביל מה כל העסק הזה?"

"אמרתי לך, בשביל הקדושה. אני רוצה שהכל יבוא מתוך קדושה"

"בסדר, נגיד אתה רוצה לעשות את זה בקדושה. סבבה. אבל אני עדיין לא מבין למה אתה צריך לעשות כזה סיפור. למה שלא תעשה את זה פשוט, כמו כולם? הרי אתה לא הראשון בעולם שמתחתן"

"אני מצידי לא אכפת לי, אבל זה היא שדוקא רצתה משהו מיוחד. היא כנראה אוהבת הפתעות"

"מה, ככה היא אמרה לך? תפתיע אותי?"

"משהו כזה. זאת אומרת, היא לא אמרה את זה ככה בפירוש, לא בדיוק. אבל היא די רמזה לי שהיא בקטע. זה היא אמרה לי שהיא חושבת שאני אעשה לה את הקידושין בהפתעה"

"ואתה בטוח שהיא התכוונה לזה?"

"אתה יודע איך זה בנות, אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח בשום דבר. אבל כמה שנראה לי, כן, זאת היתה הכוונה"

"אבל מה עם כל המשפחה? והחברים? מה, היא לא רוצה מסיבה? תעשו חתונה ככה פתאום בלי להודיע לאף אחד?"

"מה? לא, ברור שלא. זה לא חתונה, זה רק הקידושין. את החתונה נעשה אחר כך"

"אז כאילו אתה מפצל את החתונה לשניים?"

"משהו כזה, כמו שהיו עושים פעם, אירוסין ורק אחר כך נישואין"

"האמת שעוד לא ממש הבנתי מה הקטע שלך, אבל נגיד שהחלטת ככה, בסדר. עדיין, הרעיון הזה שלך, אני חושב שהוא יותר מדיי… יותר מדיי בעייתי"

"אבל למה? מה בעייתי בו?"

"כי אני לא בטוח שזה מותר לעשות את זה ככה"

"אבל כבר דיברנו על זה, והראיתי לך שזה בסדר. אני באמת לא מבין מה כל כך מפריע לך"

חננאל הרים את עיניו למעלה, מביט בירח המלא שעלה כבר כמעט חצי הדרך עד לראש כיפת השמים. כבר שעתיים הוא יושב כאן על הדשא עם גידי, מנסה להבין מה עובר לו בראש, ובעיקר מנסה לשכנע אותו שאת הרעיונות המקוריים שלו עדיף לשמור למקומות אחרים.

לא שיש לו משהו נגד גידי, להיפך, הוא דווקא רוצה לעזור לו, אבל איך מסבירים לו שהפעם הוא לקח את זה קצת יותר מדי רחוק?

משהו כאן הפריע לו. הוא לא ידע להסביר מה בדיוק, אבל ברור לו שלא ככה צריך לעשות את זה.

"מה אתה אומר, אולי נתייעץ עם מישהו?"

הוא ידע אמנם שגידי לא יסכים לגלות את הסוד לאף אחד, אף אחד חוץ ממנו, כמובן. אבל הוא חייב לפחות לנסות.

"עם מי היית מציע להתייעץ?"

"אפשר אולי עם הרב אלי, למשל. אם הוא יגיד שזה בסדר, אז זה בטוח בסדר"

"הרב אלי? כן, בטח. הרי אתה הרי יודע מה הוא יגיד…"

כן, הוא יודע מה הוא יגיד. וזה דווקא לא מה שגידי היה רוצה לשמוע.

"תשמע, אתה יודע מה? בוא לפחות נשב על זה אנחנו שנינו ביחד. נשב ונבדוק לעומק, רק אנחנו שנינו, מחר בסדר-בוקר, נלמד ביחד את הסוגייה מכל הצדדים, הלכה למעשה, נעבור על כל המקורות, ראשונים, אחרונים. לא פשוט סתם ככה לעשות בלי לבדוק"

"אתה יודע מה? אין בעיה, בוא נלמד. אני בטוח שתראה שאני צודק. אתה הרי יודע שאני לא עושה שום דבר בלי לברר קודם"

"אבל מה אם נגיד שאחרי הכל עדיין לא נצליח להגיע למסקנה, אז מה נעשה?"

גידי כבר הבין לאן חננאל חותר. "אנחנו נגיע, חננאל. אני סומך עליך שנגיע"

"ומה אם בכל זאת…?"

"יהיה בסדר, אל תדאג"

"תשמע, יש לי רעיון אחר. אולי פשוט תיקח אותה להר הזיתים, שם מלמעלה אתה יכול לראות את כל ירושלים פרוסה לרגליך, ככה מול הר הבית והעיר העתיקה. תגיד לה 'אם אשכחך ירושלים…' אני בטוח שהיא תתרגש מזה. מה אתה צריך את כל העסק הזה על הראש שלך?"

"הר הזיתים? חננאל, אני רואה שעדיין לא קלטת אותי.

הר הזיתים זה בית קברות אחד גדול, הכל טומאה שם. מספיק היא שירתה בבית חולים שנתיים, לא יכלה להיטהר לרגע, אפילו לא בחגים. אני רוצה דוקא לקחת אותה למקום של טהרה, של קדושה"

"אבל דוקא בגלל זה אמרתי הר הזיתים, רואים משם את הר הבית - זה מקום של קדושה, לא?"

"לא יודע, זה לא ממש זה…"

"אם אתה לא רוצה בהר הזיתים בגלל הטומאה, אפשר אולי בארמון הנציב. גם משם יש נוף יפיפה להר הבית"

"חננאל, זה לא הענין של הנוף. אני בטוח שאתה יודע למה אני מתכוון"

"כן, כן, אתה רוצה את הקדושה עצמה. הבנתי. אבל זה לא פשוט להתעסק עם קדושה. זה עניינים מסובכים, לא כל אחד יכול לעשות עם זה מה שהוא רוצה"

"עזוב, מחר נשב ונלבן את הסוגייה. אני בטוח שנמצא דרך הלכתית, ושבסוף גם אתה תסכים איתי"

"טוב, בעזרת ה'. נקווה שאתה צודק. אז ניפגש מחר?"

"קבענו. מחר, בעזרת ה'"

גידי הביט בשעונו. קצת אחרי עשר. "טוב תשמע, כבר מאוחר, ואני חייב עוד לתפוס שיחה קצרה"

"אין בעיה. לילה טוב, גידי"

"לילה טוב, חננאל. תודה רבה. ניפגש מחר"

גידי ניסה לחשוב מה היא עושה עכשיו. בעשר אמורה היתה להסתיים המשמרת שלה, היא בטח בשלבי התארגנות ליציאה. הוא הוציא את הטלפון וחייג.

צלצול אחד. שני צלצולים.

לא עונה.

אולי נשארה לדבר עם מישהו אחרי המשמרת. זה קורה מדי פעם.

"לילה טוב", הוא שלח לה הודעה.

לאחר מחשבה הוסיף עוד סמליל קטן של ירח מחייך, ולחץ על כפתור "שלח"

היא כנראה תראה את זה רק מאוחר יותר הלילה.

 

----------------------------

 

שתי נקישות קלות על הדלת הפסיקו את הרב מלימודו.

"כן, אפשר להיכנס. בבקשה"

הדלת נפתחה לאיטה, כמהססת האם יהיה זה מן הראוי להפריע לרב באמצע הלימוד.

"הו חננאל, מה שלומך?" הרב סגר את ספרו. "איזה יופי שבאת. באמת הרבה זמן כבר לא דיברנו"

"שלום הרב"

"בוא, שב, ספר לי מה נשמע, איך העניינים אצלך"

חננאל נכנס והתיישב בכיסא שהוצע לו, לא לפני שהקפיד לסגור אחריו את הדלת.

"נו חננאל, אז מה שלומך?"

חננאל תמיד התפעל מיכולתו של הרב אלי להיות קשוב ולהתעניין בכל תלמיד. בכל פעם שהיה מדבר איתו, היתה לו תחושה כאילו הוא התלמיד החביב ביותר עליו. הרב היה מוכן תמיד להתפנות מכל עיסוקיו במיוחד בשבילו.

"הכל בסדר, ברוך ה' "

"ואיך עובר עליך הלימוד של זמן קיץ?"

"האמת שהקיץ זה תמיד זמן קצת קשה יותר. האווירה של זמן קיץ זה לא כמו בחורף. תחושה קצת קלילה יותר, החבר'ה שחזרו מהצבא עוד לא לגמרי נכנסו לעניינים. פחות אווירה של לימוד"

"כן, גם לי יש לפעמים תחושה כזאת. זמן קיץ הוא לא זמן פשוט.

אבל אתה, חננאל, אתה דוקא לוקח את הלימוד ברצינות. ראיתי שאתה יושב עם גידי בסדרים, איך אתם לומדים - הלוואי על כולם לשבת ככה כמו שאתם עושים, לשבת על כל סוגיה עד הסוף כמו שצריך, ממש חברותא למופת אתם"

חננאל נרתע לרגע, הוא חשב שאולי הרב אלי שמע אותם כשלמדו כל הבוקר את הסוגייה שלהם, אבל אז נזכר שהרב בכלל העביר באותה שעה שיעור בכוזרי בחדר הלימוד, ולא ראה אותם לומדים בבית המדרש.

"עם גידי זה אחרת", השיב חננאל "היינו חברותא גם לפני זה, אבל אחרי הצבא הוא חזר בנאדם אחר לגמרי, אחרי כל הפציעה שעבר והשיקום והכל. הוא לקח את הלימוד מאוד ברצינות"

"כן, אין ספק שהפציעה נתנה לו כוחות חדשים. לפעמים אחרי שה' נותן לנו מכות קטנות מפה ומשם, אנחנו פתאום מקבלים פרופורציות חדשות על החיים. לא שהיינו מבקשים את זה מלכתחילה, כמובן. אבל אין ספק שכולנו צריכים ללמוד מזה מוסר, ולזכור לתקן את עצמנו גם בלי לקבל תזכורות מלמעלה.

אז מה, חננאל, מה מביא אותך אליי היום?"

הנה זה הגיע, הרגע ממנו חשש. הגיע הזמן לשאול. זה עכשיו או לעולם לא. הוא ידע שגידי לא יסלח לו אם ישמע שהוא שאל את הרב אלי. גידי רצה לשמור את כל העניין בסוד.

אבל איך אפשר? חננאל הרגיש שאין לו ולא לגידי כתפיים רחבות מספיק בשביל לפסוק בסוגייה רגישה כל כך. הוא חייב לשאול. הוא לא יספר את הכל. רק יברר את זה דרך הלימוד.

"רציתי ללמוד עם הרב סוגייה שאני קצת מתקשה בה, בנושא של בעלות ממונית בקדשים קלים"

הנה, הוא אמר את זה.

"בדיני קדשים? או, זה כבר נשמע מעניין. אנחנו מדברים על סוגייה תאורטית, או שזה הלכה למעשה?"

"השאלה היא… אפשר להגיד שיש לה גם קצת השלכות למעשה"

"טוב, בוא נראה"

חננאל ניגש אל המדף והוציא מסכת בבא קמא, מדפדף בזהירות לדף י"ב עמוד ב'

"בוא נקרא ביחד", אמר הרב

חננאל התיישב לצידו של הרב, והתחיל לקרוא מתוך הגמרא. ניכר היה שכבר עבר על הסוגייה כמה פעמים.

הרב השתדל לעקוב גם הוא אחרי חננאל, מנסה להבין איתו את האופן בו למד את החילוקים בין הדעות השונות.

"אז אם הבנתי נכון, הרב, לפי רש"י, אין הבדל בין חלק הכהונה לחלק הבעלים?"

"לא, זה נראה שרש"י לא מחלק ביניהם"

"ויש כאן מחלוקת בין רש"י לתוספות, נכון?"

"הם חולקים בשאלה מה נקודת המחלוקת בין ר' יוסי הגלילי לחכמים"

"ותוספות אומרים שר' יוסי הגלילי דיבר רק על חלק הכהונה?"

"כן"

"מה שאני לא מבין פה זה את שיטת הרמב"ם. הוא לא מזכיר את חלק הבעלים"

"רמב"ם אתה אומר?"

הרב הושיט את ידו והוריד מהמדף את הספר

"איפה ברמב"ם?"

חננאל פתח בעמוד המתאים. הרב התחיל לקרוא.

"כהן שקידש בחלקו מקדשי קדשים או מקדשים קלים אינה מקודשת מפני שלא הותרו אלא לאכילה בלבד"

"אז מה הרב מבין מכאן?"

"זה נראה שהוא מדבר על קידושי אשה בחלק שהכהן קיבל מהקרבן. הוא לא מתייחס לחלק הבעלים?"

"לפחות לא מה שאני מצאתי"

"ובנושאי כלים?"

"לא מצאתי שום התייחסות לחלק הבעלים"

"אבל הוא מביא טעם שלא הותרו אלא לאכילה, זה נכון גם לחלק הבעלים, לא?"

"אז למה הוא מציין דוקא כהן?"

"באמת שאלה טובה. עוד משהו מעניין, נראה לי גם שהוא מפרש אחרת את "משולחן גבוה קא זכו", שהכוונה היא שזה מיועד לאכילה בלבד"

"מעניין, באמת לא שמתי לב לזה"

למשך כמה דקות השתררה שתיקה בחדר. הרב קירב אליו את הספר, מנסה בכל כוחו לדלות עוד מידע מתוך האותיות הקטנות שלפניו. חננאל ניצל את הזמן הקצר להביט סביבו. החדר הקטן היה עמוס במדפי ספרים, מהרצפה ועד התקרה. חננאל תהה לעצמו מתי הרב מספיק לקרוא את כל הכמות האדירה של הספרים האלה.

הרב קם ממקומו, ניגש אל המדף והוציא ספר ועוד ספר, בנסיון לדלות מהם עוד ועוד פרטים שאולי יכולים להיות קשורים לעניין.

"תראה", הוא אמר לבסוף, "זה נראה שכולם מסכימים שהרמב"ם פוסק כר' יוסי הגלילי. לגבי חלק הבעלים לאחר שחיטה, אולי הרמב"ם לא הזכיר אותו כי זה לא נכון להגיד שהותרו לאכילה בלבד, כי לבעלים יש גם זכות ממונית בחלקם, בניגוד לחלק הכהן, בו אין זכות ממונית"

"זכות ממונית, אז זה אומר שהבעלים יכולים אפילו לקדש בזה אשה?"

"כך נראה לכאורה, שהבעלים יכולים לקדש אישה בחלקם בקרבן"

"טוב, תודה, הרב. עזרת לי מאוד. באמת נתקענו בסוגייה הזאת הרבה זמן"

"בשמחה, חננאל, אתה יודע שאני תמיד כאן אם צריך. איך הגעתם בכלל לסוגייה הזאת?"

"אה… פשוט עברנו על איזה תוספות שהזכיר את זה, ואיכשהו נכנסנו לסוגייה"

לא היה לו נעים לשקר, אבל לא היתה לו ברירה. גם ככה גידי לא היה מרוצה אם היה שומע על זה.

"אני אבדוק את זה עוד קצת, אבל כרגע נראה לי שזה כמו שאמרנו"

"טוב. תודה רבה הרב. ממש תודה"

"בשמחה, חננאל. ואם צריך עוד משהו, אתה יודע, הדלת שלי תמיד פתוחה"

"באמת תודה רבה", אמר חננאל ויצא מהחדר

 

------------------------

 

גידי יצא מבית המדרש לנשום קצת אוויר. הוא היה צריך קצת לסדר את כל המחשבות שעלו לו בראש, אחרי שלמד את הסוגייה עם חננאל כל הבוקר. אמנם לאורך כל הסוגייה היה נראה שהמסקנה נוטה לכיוון שלו, אבל חננאל העלה שם כמה נקודות טובות, והתשובות שגידי נתן לו לא היו החלטיות מספיק בעיניו.

ומה אם הוא טועה? האם באמת כדאי לקחת סיכון שכזה? אולי בכל זאת עדיף להתייעץ עם הרב אלי?

הוא דחה את המחשבה הזאת מייד. הרי ברור מה הרב יגיד. עדיף כבר לא לשאול בכלל.

ואולי חננאל צודק, ובאמת כדאי לוותר על כל העניין? ניקח אותה לראות שקיעה יפה וכל זה, נוציא לה טבעת, היא תתרגש כמובן, ובזה נסגור את הסיפור. למה להיכנס סתם לבעיות הלכתיות?

אבל בליבו הוא ידע שלוותר זה לא הדבר הנכון לעשות. היתה לו הרגשה ברורה שההשגחה העליונה, זו ששלחה אותו להיות דווקא בבית החולים הזה ודוקא בזמן הזה, היא ששלחה גם את תהילה לשרת דוקא שם בדיוק באותו זמן, ובוודאי שעליו להודות על כך, לברך על ההצלה ועל כל הטובה שהגיעה בעקבותיה.

הוא חזר והעביר בזכרונו שוב ושוב את אותה פגישה, הפגישה בה הזכיר לראשונה את העניין של סעודת ההודיה. בינו לבין עצמו הוא היה חייב להודות שאולי היה זה קצת פזיז מצידו לרמוז לה על כוונותיו בשלב מוקדם כל כך. ומה אם הדברים לא יצאו לפועל כמו שתכנן? אולי היא עלולה להיפגע, בציפייה לרעיון שבסוף לא יתממש? ואולי זה רק הוא שירגיש בסוף רע עם עצמו על שהעלה בדעתו רעיון טפשי שכזה?

בעצם, למה בכלל הוא חושב על זה? היא בטח בכלל לא הבינה את הרמז ובכלל לא מוטרדת מכל זה. זה רק הוא שדוחף לעצמו כל מיני מחשבות לראש.

הטלפון צלצל וקטע את הרהוריו באחת.

על המסך - האות ת' וסמיילי קטן.

בהתחלה, כשעוד רק התחילו להיפגש, הוא לא רצה ששמה המלא יוצג על המסך. אי אפשר לדעת מי יהיה במקרה מול הטלפון בדיוק כשהיא תתקשר. ת' היה מספיק מעורפל בשביל זה.

גם לאחר שהיחסים ביניהם התקדמו, הוא עדיין חשב שזה יהיה נחמד להשאיר את זה ככה, מסתורי משהו. הוא רק דאג לאחר האירוסין להוסיף עוד סמיילי קטן ליד אותה אות אלמונית, להדגיש את החשיבות של ה-ת' המיוחדת הזאת.

"שלום", הוא ענה, מקווה שתהילה לא תבחין בקולו הרועד.

"שלום גידי. צהריים טובים. מה נשמע?"

"מה נשמע אצלך?"

"הכל בסדר, ברוך ה'. מצטערת שלא חזרתי אליך אתמול, הייתי בשיחה עם מישהי אל תוך הלילה, ואחרי זה כבר היה מאוחר"

"כן, ניחשתי את זה"

"מסכנה, הבן שלה מאושפז במצב לא פשוט. היה לה הרבה מה לפרוק"

"אז דיברתן הרבה"?

"בערך שעה - שעה וחצי. היה דווקא מעניין. אשה מאוד מיוחדת"

"בטח הלכת לישון מאוחר, לא?"

"כן, רק עכשיו קמתי. היום אין לי משמרת"

"איזה יופי, אז יהיה לך זמן לנוח קצת היום"

"כן. באמת יש לי היום יום פנוי"

עברו כמה רגעים של שתיקה עד שהוא הצליח לאזור אומץ ולשאול.

"אם יש לך יום פנוי… אולי ניפגש הערב? מתאים לך?"

"כן בטח. בכיף!"

"לא היו לך תוכניות או משהו?"

"לא, לא תכננתי משהו מיוחד הערב"

"אז מה את אומרת? בתשע בתחנה?"

"יאללה. בתשע. כן בטח. איזה יופי"

"טוב אז קבענו. נתראה בעזרת ה'"

"בעזרת ה'. אז בשביל זה התקשרת אתמול?"

"לא, האמת רק רציתי להגיד לך לילה טוב"

"אה, נחמד מצידך. תודה. טוב, אז נתראה בערב"

"להתראות"

גידי החזיר את הטלפון לכיסו וניסה לחזור למחשבותיו. יכול להיות שהיא כבר הבינה את כל העניין? יכול להיות שהיא כבר מצפה שהוא יזמין אותה לסעודה? הוא ידע שיהיה מאוד קשה להפתיע אותה. מצד שני, בשביל ליישם את התוכנית הוא חייב גם לתאם את זה איתה. זה לא יעבוד בלי תיאום. אבל בלי שהיא תדע מה המטרה הסופית, כמובן.

אם זה אפשרי בכלל. עד היום הוא עוד אף פעם לא הצליח להפתיע אותה.

הוא נזכר שוב בפעם הזאת שניסה לקנות לה זר פרחים, זה היה קצת לפני השחרור שלו מבית החולים. הוא ביקש אז מחננאל שיקנה בשבילו בלי שאף אחד יראה. הוא דאג לוודא שהיא לא נמצאת במשמרת בזמן שהוא הגיע, החביא את הפרחים מתחת למיטה, באמת שמר את הכל בסודי סודות. הוא היה בטוח שהצליח לארגן לה הפתעה. וכשהיא הגיעה לפגישה, איכשהו, היא באה עם בקבוק פלסטיק מלא במים, "שיהיה איפה לשים את הפרחים". מאיפה בדיוק היא ידעה? מישהו גילה לה? היא לא הסכימה להגיד. עד היום זה נשאר בגדר תעלומה בשבילו.

או בפעם הזאת, שהוא בטעות לא שם לב לשעון ואיחר לפגישה, ולא ידע איך יסביר את האיחור שלו. בדיוק כשהתכוון להתקשר ולהתנצל, היא התקשרה בעצמה ואמרה שהיא מצטערת שלא הספיקה לצאת מהמשמרת בזמן, והיא תגיע רק עוד חצי שעה. בהתחלה הוא עוד האמין לה וחשב שהיה לו צירוף מקרים מוצלח, עד שגילה במקרה שבאותו יום בכלל לא היתה לה משמרת. אז איך היא ידעה שהוא מאחר? ואיך היתה לה את הרגישות הזאת לקחת את האחריות על עצמה ולא להביך אותו?

חננאל טוען שהיא מצליחה לקרוא אותו בגלל שיש לה יכולת מיוחדת להבין אנשים. ברור שיש לה את זה. אבל גידי התחיל להאמין שזה קצת יותר מזה. אולי היא פשוט קוראת מחשבות וזהו. זה כנראה יהיה הסבר הרבה יותר הגיוני.

האם הוא יצליח לשתף אותה בלי להסגיר את הסוד? ובעצם, אולי, יכול להיות בכלל שהיא כבר מזמן גילתה את זה בעצמה? הרי זו היא שהציעה לו לעשות את הקידושין בהפתעה, היא בטח מצפה שהוא יעשה משהו בכיוון הזה. הוא השתדל מאוד להסתיר את זה עד היום. הוא היה די בטוח בזה. אבל אצלה אף פעם אי אפשר לדעת.

----------------------

 

הוא הגיע לתחנה קצת לפני השעה תשע.

"התחנה" היתה נקודת המפגש הקבועה שלהם. תחנת אוטובוס קטנה ודי שוממת בקצה הרחוב.

לפעמים הם היו ממשיכים משם למרכז העיר או לוקחים אוטובוס לכיוון הים, לפעמים היו צועדים משם לכיוון הפארק הסמוך, ולפעמים היו סתם יושבים בתחנה ומדברים.

הוא סקר את הסביבה במבט זריז. הרחוב היה כמעט ריק. אווירה מתאימה לצעידה רגועה. הם ימצאו איזה ספסל בפארק וישבו שם. זה יהיה מספיק להערב.

הוא ישב וחיכה. לא יותר מדיי. האוטובוס שלה הגיע כמה דקות אחרי תשע.

"יש לך כח להליכה הערב?" שאל גידי

"כן, בטח", השיבה תהילה "אני בסדר עם זה. יש גם מזג אוויר טוב, אז למה לא?"

הם צעדו כמה דקות לאורך השבילים הכמעט-ריקים של הפארק.

"אז איך זה מרגיש לך לחזור לישיבה אחרי כל כך הרבה זמן שלא היית שם?" הפרה תהילה את השתיקה לאחר כמה דקות של צעידה.

"איך זה מרגיש לחזור? האמת שלא הייתי קורא לזה חזרה, זה יותר כמו להתחיל מחדש. זה מרגיש לגמרי שונה ממה שהיה לפני הצבא"

"למה אתה מתכוון? הישיבה זה אותה ישיבה, לא?"

"כן, הישיבה זה אותה ישיבה, אבל זה כנראה אני שהשתניתי. לפני הצבא, הייתי בא לישיבה בשביל החבר'ה, בשביל האווירה, וגם קצת בשביל הלימוד. אבל עכשיו, עכשיו אני מרגיש שאני צריך את זה יותר בשביל הנשמה. זה עושה לי טוב לבוא ללמוד תורה, להרגיש קצת קדושה, וגם להכניס קצת סדר לחיים אחרי כל הבלגאן הזה שהיה לי עד עכשיו"

"אז אתה מרגיש שהישיבה מחזירה אותך לנורמליות?"

"כן, אפשר להגיד ככה"

"ואיך החברים שם? עוד זוכרים אותך? מקבלים אותך טוב שם?"

"החברים סבבה. הם לא שכחו אותי. את זוכרת איך שהם באו לבקר כשהייתי בבית החולים, היו מסדרים לי חברותות והכל. אבל איכשהו אני מרגיש שהם לא בדיוק בראש שלי. הם לא עברו את מה שאני עברתי, והם איפשהו במקום אחר קצת.

אפילו החברים שהיו איתי במחלקה, הם חזרו כבר לפני כמה חודשים, ואני נשארתי. הם המשיכו במסלול הרגיל, ואני עכשיו במקום קצת שונה"

"אז אתה מרגיש פחות שייך ממה שהיית קודם?"

"לא, לא הייתי קורא לזה לא שייך, אבל קצת אחר, שונה מכולם. מה שכן, מזל שיש לי את חננאל. אצלו זה אחרת. הוא היה איתי כל הזמן, גם בצבא וגם אחר כך בבית החולים הוא בא לבקר כל הזמן. איתו אני כן מרגיש שיש לי שפה משותפת. הוא מבין את הראש שלי. אני מרגיש שאני יכול לספר לו דברים שלא הייתי מספר לכל אחד"

הוא נזכר לרגע בסוד הקטן שלו ושל חננאל, וחשב שאולי לא יהיה כדאי להרחיב כרגע בנושא. היא עוד עלולה להבין מזה משהו.

שתיקה קלה

 

"תגידי, קיבלת כבר תשובה מהמכללה?"

"מה, על הלימודים? לא, עוד לא קיבלתי תשובה"

"זה קשה להתקבל לפסיכולוגיה?"

"זה תלוי בפסיכומטרי. שלי קצת גבולי, אז אני עוד לא ממש יודעת"

"וזה חשוב לך דוקא פסיכולוגיה? זה בגלל שאת אוהבת להבין אנשים, נכון?"

"להבין אנשים? כן, אפשר להגיד. הייתי אומרת יותר שאני אוהבת ללמוד אנשים"

"ללמוד?"

"כן, ללמוד. ללמוד מה הם אוהבים, מה הם מרגישים, מה הם חושבים, ממה הם מפחדים, דברים כאלה. זה מאוד מעניין לראות את העולם בעיניים של מישהו אחר. הרבה פעמים הם רואים אותו הדבר, אבל מזווית שונה, וזה נותן לך הסתכלות חדשה על כל מיני דברים בעולם"

"אז את רוצה להגיד לי שכל אחד שאת פוגשת, את בעצם לומדת אותו?"

"כן, ברור. מה, אתה לא? כשאתה מדבר עם מישהו, מה זה עושה לך בלב? זה לא גורם לך לרצות להבין יותר את האיש שאתה מדבר איתו?"

"לא יודע, אף פעם לא חשבתי על זה"

"כדאי לך, זה מאוד מעניין"

"כל אחד את לומדת? גם אותי, למשל?"

היא השפילה מבט לכיוון הדשא בצד השביל, כנראה נבוכה קצת מהשאלה.

"אה… לא יודעת… כן… אפשר להגיד..."

תחת האור הקלוש של פנס הרחוב, גידי חשב שאולי היא קצת מסמיקה.

"אז מה למדת עליי?" הוא לחץ

"הרבה דברים…"

"למשל?"

"למשל? למשל... שאתה אוהב לאתגר את עצמך"

"לאתגר?"

"כן, לנסות כל פעם דברים חדשים. כמו נגיד בפעם הזאת שניסית לרדת לבד מהמיטה ולצאת מהחדר בלי שהאחות תשים לב"

גידי זכר את זה. זה היה כשבועיים אחרי שהתעורר מהפציעה. הוא ניסה לרדת מהמיטה בכוחות עצמו וללכת עד לפינת הקפה שבקצה המסדרון. הוא בנה תוכנית שלמה איך לעשות את זה בלי שהאחיות ישימו לב.

רק אחרי כמה צעדים כואבים הוא כבר הבין את גודל הטעות שלו, ונאלץ לקרוא לאחיות, שגערו בו והחזירו אותו למיטה.

"או למשל כשהזמנת אותי לצאת איתך לקפיטריה שם באמצע בית החולים, עשית את זה כאילו הזמנת אותי מינימום למסעדת יוקרה או משהו, סך הכל הזמנו סנדויץ' ושתייה"

"טוב, הייתי מזמין אותך למסעדה אם הייתי יכול, אבל שמה בבית-חולים לא היו לי הרבה אלטרנטיבות"

"כן, אבל זה בכל זאת צריך אומץ בשביל זה. דוקא אהבתי את הרעיון הזה שלך", היא חייכה.

"מה עוד למדת עליי?"

"מה עוד למדתי? כל מיני דברים"

"למשל?"

"למשל, למדתי שאתה לא מוותר"

גידי הרים גבה לרגע.

"אני מתכוונת בכיוון החיובי", היא מיהרה להסביר את עצמה

"מה זה אומר?"

"זה אומר כשאתה מחליט לעשות משהו, אתה תעשה אותו ולא משנה מה. אם זה חשוב לך, אתה תלך עד הסוף, למרות כל הקשיים"

גידי קיווה מאוד שהיא מדברת על משהו אחר, ולא על מה שהוא חושב שהיא מדברת.

"את מתכוונת להחלמה מהפציעה, למשל?"

"כן, גם זה, זה מה שכולם אומרים עליך. אבל אני יודעת שזה לא רק זה"

"מה עוד?"

"למשל זה שחזרת לישיבה, זה לא מובן מאליו. אחרים במקומך היו מוותרים, הולכים לנוח בבית או לעשות דברים אחרים. אבל אתה לא. עם כל הקושי, התאמצת לחזור ללמוד כמו כולם"

"זה מפתיע שאת אומרת את זה. דוקא לי זה לא נראה כזה מיוחד. פשוט רציתי להיות נורמלי"

"אתה תתפלא כמה שאתה מיוחד. לא כל אחד עם סיפור כמו שלך חוזר לחיות חיים נורמליים"

"לא יודע, לי דוקא זה נראה שאם השם נותן לך את החיים במתנה, אז כנראה שהוא רוצה שגם תעשה איתם משהו"

"לזה בדיוק אני מתכוונת, שאתה עושה את מה שאתה מחליט לנכון, גם אם זה מאוד קשה וגם אם אחרים במקומך כבר היו מתייאשים מזמן"

גידי ידע שההחלמה שלו בהחלט יכולה להיחשב לנס רפואי, אף על פי שהוא בעצמו לא זכר כלום מהפציעה עצמה.

פעמים רבות ניסה להיזכר בליל ההיתקלות עם המחבלים, אבל כל מה שהיה לו זה רק סיפורים ששמע מאחרים. הזכרונות שלו-עצמו הגיעו רק עד לג'יפ הסיור הלילי בנסיעה על דרך הבט"ש, עם קובי ועמרי. כמה שניסה, הוא לא הצליח להיזכר בפיצוץ, לא זכר את הג'יפ שהתהפך ולא את המסוק שהגיע, הכל הוא שמע רק מסיפורים.

הוא זכר רק שישן. ישן המון המון זמן.

"תגיד, " החזירה אותו תהילה מהרהוריו, "מעניין אותי לדעת, אני בטוחה שגם אתה למדת עליי כמה דברים, לא?"

"אה… יכול להיות. זאת אומרת, כן, אני מניח שכן"

"אז מה למדת עליי? זה נשמע מעניין"

גידי עצר לחשוב קצת. הוא ניסה להיזכר ברגע שבו פגש את תהילה לראשונה.

זה היה כשהוא התעורר מהפציעה. הוא לא ידע אז כמה זמן ישן. זה היה יכול להיות שעתיים, או שבוע, או חודש, הוא איבד כל פרופורציה של זמן.

הוא זכר שראה לרגע אחד את אמו יושבת לצידו. מהמבט בעיניה ניכר שלא ישנה כבר לילות רבים וארוכים. היא עדיין לא שמה לב שהוא התעורר, והוא העדיף ככה. לא היה לו כח לזוז ולא לדבר, אפילו לפקוח עיניים היה לו קשה. עדיף שתחשוב שהוא עדיין ישן.

אבל גם כששכב ככה בעיניים עצומות, הוא זכר ששמע אותה מדברת וצוחקת עם מישהי, מישהי שהוא עדיין לא הכיר, אך היה נראה שאמו כבר מכירה אותה היטב. הוא עצמו למד להכיר את תהילה רק כמה שבועות מאוחר יותר, אחרי שאחותו הציעה לו לפגוש אותה.

הוא חשב על הכישרון הזה שלה, להיות מסוגלת לשבת ולדבר עם בני המשפחות של החולים, לפרוק את כל מה שמכביד עליהם, לפתוח את הלבבות, להקשיב, והכי חשוב - להעלות שוב חיוך על פניהם.

"מה למדתי עלייך? אני חושב שהייתי אומר שאת אוהבת לשמח אנשים"

"מה, בבית החולים, אתה מתכוון?"

"כן, כשאת פוגשת אנשים, אפילו אם הם במצב קשה, איכשהו הם תמיד יוצאים עם חיוך על הפנים"

תהילה חייכה במבוכה. "זה לא בכוונה, פשוט אני מדברת איתם, זה הכל"

"כן, אבל את תמיד יודעת איך להחזיר להם את השמחה לחיים. זה דבר מאוד מיוחד"

"באמת אתה חושב ככה?"

"כן, ברור" אמר גידי. נראה שהוא פגע בנקודה הנכונה. וזה עשה לו הרגשה טובה.

הוא הרגיש שהשיחה עכשיו היתה בדיוק מה שהוא צריך כדי לשאול את השאלה שלו, להעלות את הנושא שעמד בראשו כבר מתחילת הפגישה והוא עוד לא הצליח להגיע אליו עד עכשיו.

"תגידי, את זוכרת שאמרתי לך שאחרי השחרור אני רוצה לעשות סעודת הודיה?"

"כן, בטח שאני זוכרת, אמרת לי. עם קרבן תודה וכל זה"

"ושאלתי אם תבואי"

"כן, אני זוכרת. אמרתי לך שאני לא יכולה עכשיו, כי בית החולים מלא טומאת מת, ואני אצטרך לקחת לפחות הפסקה של שבוע בשביל להיטהר"

"אז… את עוד מעט מסיימת שם, לא?"

"מה, בבית החולים? אה, כן, אני אמורה לסיים את השירות בסוף החודש הלועזי, זה עוד שבועיים בערך"

"אז אם אני עושה סעודת הודיה עכשיו, אז תבואי?"

"כן, בטח שאני רוצה לבוא, אבל… אתה יודע על מה אני מדברת, זה לא כל כך פשוט, זה... תלוי גם בתאריך"

"כן, בגלל זה רציתי לשאול אותך"

"אה, אז עוד לא קבעת תאריך?"

"עדיין לא"

"ומתי חשבת לעשות?"

"עוד לא קבעתי, אבל חשבתי לעשות נגיד בסביבות כ' תמוז, אולי כ"א"

"כ"א? אה... כ"א ... אפשר קצת אחרי?"

"כ"ג? כ"ד?"

"כ"ד נראה לי שיהיה טוב"

"בסדר, אז אני אקבע לכ"ד. אז את תבואי, כן?"

"כן, אני מקווה, בעזרת ה'"

"איזה יופי! את לא מבינה כמה אני שמח. באמת חיכיתי עם זה במיוחד בשבילך"

"מה, רק בשבילי?"

"ברור, אלא מה"

"וואו. תודה. אני מעריכה את זה מאוד"

"מה, ברור. לא הייתי עושה את זה בלעדייך"

"תודה"

"תגידי, היית רוצה להזמין אולי עוד אנשים לסעודה הזאת?"

"עוד אנשים? מה אתה מתכוון?"

"לא יודע, אולי משפחה, אולי ההורים שלך?"

"ההורים שלי? אני אשאל אותם. יכול להיות שהם ירצו לבוא, אם יצא להם"

"תגידי להם שאני מאוד אשמח אם גם הם יהיו שם"

"טוב, אני אגיד להם"

גידי הרגיש שהוא יכול סוף סוף לנשום לרווחה.

הוא קיבל את התשובה שרצה. והיא עוד לא יודעת לאן הוא חותר. לפחות כך זה נראה.

הפעם הוא יוכל באמת להפתיע אותה.

---------

 

חננאל נקש על הדלת בחשש. ליבו לא בישר לו טובות, אך הוא עדיין קיווה שאולי בכל זאת הוא טועה, ושהרב לא באמת הולך להגיד לו את מה שהוא חושב שהוא הולך להגיד.

"כן, אפשר להיכנס. בבקשה"

הוא פתח את הדלת. "הרב קרא לי?"

"כן, שלום חננאל. בא שב"

הרב הגיש לו צלוחית עוגיות. חננאל הסתכל עליה אך לא נענה להצעה. לא היה לו כל-כך תיאבון כרגע.

"תשמע, חננאל, חשבתי עוד קצת על הסוגייה הזאת"

"הרב מצא עוד הסבר לדברי רמב"ם?"

"לא, לא מצאתי התייחסות של ממש, אבל נראה לי שזה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה. אני לא בטוח שהרמב"ם הוא באמת להלכה במקרה הזה"

חננאל היה נבוך, ולא מצא את המילים המתאימות להגיב על הדברים.

"אמרת שזאת סוגייה תיאורטית, נכון? זאת אומרת, אין פה נפקא מינה להלכה?"

"אה… בערך. זאת אומרת, ברור שיש לה גם השלכות למעשה, לא?"

"אז זהו, שלא מצאתי יותר מדיי נפקא-מינות פה. אשמח אם תוכל קצת להאיר את עיניי בעניין הזה"

"אה… אני לא בטוח, הרב. אבל אולי… נגיד אם מישהו ינסה למכור את הקרבן שלו למישהו אחר"

"אבל זה לא כל כך מצוי, למכור קרבן. מי שמקריב קרבן בדרך כלל יאכל אותו בעצמו, מקסימום יזמין חברים. זה לא מקובל למכור את הקרבן"

"חוץ מזה, יכול להיות למשל מישהו יעשה את זה ממש"

"מה, אתה מתכוון שיכול להיות שמישהו באמת יקדש אישה בבשר של קדשים קלים?"

"כן, יכול להיות, למה לא?"

"לא יודע, נשמע לי קצת רחוק מהמציאות. מי יעשה דבר כזה?"

"אבל הרב, בגלל זה אמרתי, זה סוגייה תיאורטית עם רק קצת השלכה מעשית"

הרב לקח הפסקה קלה, לוגם מכוס התה שעל שולחנו.

"תראה, חננאל, אני לא יכול להגיד את זה בוודאות, אבל אני קצת מכיר אותך, וזה נשמע לי שיש כאן משהו יותר מסתם סוגייה. יכול להיות שהנפקא-מינה כאן היא קצת יותר ממה שאמרת?"

חננאל שתק. הוא הרגיש איך ליבו פועם במהירות.

הוא כעס על עצמו. למה הוא עשה את זה? למה בכלל בא לשאול את הרב מלכתחילה? הרי גידי אמר לו שלא ישאל.

עכשיו גידי יכעס עליו. ובצדק. כל התוכנית שלו תרד לטמיון.

אוף

"חננאל, באמת, אל תדאג. הכל בסדר. אתה יכול לשתף אותי במה שעובר עליך. אני עוד לא שמעתי על אף אחד שנפגע מכך שהתייעץ עם הרב שלו. מה אתה יודע, אולי אני יכול דווקא לעזור לך"

"הרב, זה לא העניין. הבעיה היא שאני הבטחתי לו"

"הבטחת למי? לגידי?"

חננאל שתק

"גידי ביקש ממך לשאול אותי?"

"לא. הוא לא ביקש. זאת אומרת, הוא כן ביקש. הוא לא ביקש שאשאל, אבל הוא כן ביקש שלא אספר לאף אחד. גם לא לרב"

הוא הרגיש תחושת מחנק בגרונו. למה הוא הכניס את עצמו לכל העניין הזה, למה?

"ואתה אמרת לו שלא תספר?"

"אני הבטחתי לו"

"אם ככה, הבטחה זאת הבטחה. הבטחות צריך לקיים.

אבל מצד שני, חננאל, אני חייב לומר לך, שלדעתי אי אפשר לפסוק פה הלכה למעשה לקולא"

"אז מה כן?"

"תראה, יש הרבה ראשונים שחולקים בסוגייה הזאת, ולכן לדעתי צריך לחשוש גם לדעה השנייה, זאת שאומרת שבשר הקדשים אינו ממון הבעלים"

חננאל ניסה לסדר קצת את המחשבות בראש.

איך הוא הולך להגיד דבר כזה לגידי? איך הוא יסביר שאי אפשר לקדש אשה בבשר של קדשים קלים, כשאפילו הרב בעצמו נתן רק תשובה מסופקת בלבד? גידי יהיה מאוד מאוכזב. והכי גרוע - לא תהיה לו שום דרך להסתיר את זה שהוא פנה לשאול את הרב.

"תגיד, הרב, יש לי שאלה אחרת"

"כן, אני אשמח לשמוע"

"שאלה בעניין קרבן תודה. בא נגיד, רק נגיד, שמישהו ישים איזה משהו בתוך כיכר אחד של לחמי התודה, האם הלחם עדיין יהיה כשר?"

"אני לא כל כך מבין למה אתה מתכוון. מה זה לשים משהו? נגיד תבלינים?"

"לא, לא. אני מתכוון חפץ כלשהו, שיהיה בתוך חלת התודה"

"והחפץ הוא טהור, אני מניח?"

"כן, כמובן"

"וואו, זאת שאלה קשה. אני לא יודע. לא נראה לי שזה פוסל ממש את הקרבן, גם לא את הלחם, אבל לכתחילה בוודאי שזה לא רעיון כל כך טוב לעשות את זה. מה יקרה אם הלחם הזה יהיה בדיוק לחלקו של הכהן?"

"ואם הוא ידאג שהלחם הזה לא יהיה חלקו של הכהן?"

"אני חושב שזה עדיין בעייתי, זה יהיה לחם אחד שהוא שונה מכל השאר. אני חושב שצריך שכל אחד מהלחמים יוכל ליפול לחלקו של הכהן באותה מידה. חוץ מזה, לא נראה לי מתאים לעשות דברים כאלה עם לחמי קדשים. אני לא בטוח שזה ראוי כל כך"

"אז הרב אומר שלא?"

"נראה לי שלא"

"טוב, תודה הרב. מצטער על הכל"

"זה בסדר, חננאל, באמת זה בסדר. אני תמיד שמח לעזור. אם הייתי יודע במה מדובר, אולי הייתי יכול לעזור יותר. אבל תגיד לגידי שהוא תמיד יכול לבוא, אני אשמח לדבר גם איתו אם צריך"

"תודה הרב. תודה"

 

----------------------

"את בטוחה בזה?" שאלה תמי, בפעם הרביעית באותו ערב.

לפחות, כך זה היה נראה לה. אולי בעצם זאת הפעם החמישית. תהילה כבר הפסיקה לספור.

"אמרתי לך, אני מכירה אותו. הוא אף פעם לא אומר דברים סתם"

"כן כן, בסדר, אמרת שהוא לא אומר דברים סתם. אני מאמינה לך. אבל, כאילו, הוא בכלל לא אמר לך כלום. איך את כזה בטוחה? אולי את סתם מדמיינת את כל זה?"

"אבל אני לא מדמיינת. תסמכי עליי. אני בטוחה במאה אחוז"

השעה היתה כבר מאוחרת למדיי, אבל אף אחת מהן לא טרחה אפילו להביט בשעון. לא היה בכך צורך. בכל מקרה הן היו עסוקות מדיי בשיחה, ונרגשות מדיי בשביל ללכת לישון.

זו לא היתה הפעם הראשונה שהשיחה ביניהן גולשת אל תוך השעות המאוחרות של הלילה.

מאז ששכרו את הדירה הקטנה בשותפות לפני כמה חודשים, הן הרגישו קרובות מאוד, קרובות אף יותר ממה שהיו בתקופת האולפנה. הן נהגו לשתף ביניהן כמעט הכל. אבל הפעם, הפעם זה לא סתם עוד משהו רגיל.  אחרי שתהילה חזרה עם כזה סיפור מהפגישה הערב, מישהי יכולה בכלל ללכת לישון עכשיו?

"תראי, נכון זה היה לו נורא חשוב שאני אבוא לסעודה שהוא עושה?"

"כן, נכון. אבל מה, זה ברור שזה יהיה חשוב לו שתבואי, לא? אתם כבר מאורסים, ברור שהוא ירצה להזמין אותך לכזה דבר"

"כן, אבל זה היה לו יותר מסתם 'חשוב'. הוא ממש חיכה עם הסעודה במיוחד עד לקיץ רק כדי שאני אוכל להשתתף. וזה עוד היה לפני שהתארסנו"

"אוקיי. נגיד. אז זה באמת היה לו חשוב שתבואי"

"וגם הוא מאוד הססני בקשר לסעודה הזאת, בקושי מספר לי פרטים"

"אז? כאילו, את חושבת שהוא מחביא משהו?"

"ככה זה נראה. ואז פתאום הוא בא ומזמין גם את ההורים שלי, זה לא נשמע לך קצת חשוד?"

"אז בגלל זה את חושבת שהוא מתכנן משהו?"

"משהו? אני חושבת שזה הרבה יותר ממשהו"

"מה, כאילו, מסיבת אירוסין? על הרקע של בית המקדש?"

"כן, נראה לי. זאת אומרת, אולי אפילו יותר…"

"יותר מזה?"

"אני חושבת" חייכה תהילה במסתוריות

"אחותי, מה כבר יכול להיות עוד יותר מזה?"

"אמרתי לך, את לא מכירה אותו. הוא יש לו רעיונות בראש"

"נו את חייבת לגלות לי, על מה את חושבת?"

"נו תחשבי…"

"אין לי מושג. נו באמת, תגידי"

"מה עושים אחרי האירוסין?"

"אה… מספרים לכולם, מתחילים הכנות, איפה תגורו, מה תלבשי…"

"כן, ואחרי זה…?"

"אחרי זה מתחתנים, לא?"

"יפה, את מקרבת..."

"את מתכוונת, שאתם הולכים להתחתן שם?"

"כן, בערך. זאת אומרת, אני חושבת שהוא מתכנן משהו כזה, קצת יותר מסתם מסיבה"

"תגידי, את רצינית…??"

"לגמרי"

"מה את מתכוונת, חתונה ממש?"

"תראי, את זוכרת שהיה פעם אחת שהוא ניסה להפתיע אותי ואני קצת עליתי עליו?"

"מה, אז כשהוא קנה לך פרחים?"

"כן, אז. את זוכרת שסיפרתי לך על זה?"

"כן, אמרת לי משהו שהוא ניסה להחביא את הפרחים מתחת למיטה שלו, אבל את גילית את זה לפי הריח שלהם. משהו כזה, נכון?"

"כן, בדיוק. בקיצור, בזמנו הוא קצת התאכזב שהוא לא הצליח להפתיע אותי"

"אוקיי"

"אז כדי לנחם אותו, אמרתי לו בצחוק שאת הקידושין הוא יעשה לי בהפתעה"

"מה, ואת חושבת שהוא לקח את זה ברצינות?"

"לא יודעת, אולי. מאז הוא מתחמק כל הזמן מלדבר על זה, כאילו הוא מסתיר ממני משהו"

"אז אולי תסבירי לו שלא התכוונת ברצינות?"

"למה? דוקא נשמע לי חמוד, לעשות ככה בהפתעה"

"אה, אז את בסדר עם זה?"

"בסדר? מה, הרבה יותר מבסדר. כאילו, זה ממש מגניב, לא? לעשות קידושין ככה באמצע סעודה של קדשים"

"מה, ותעשו שם ממש חתונה? ותזמינו את כל המשפחה?"

"לא נראה לי ממש חתונה. רק קידושין. את החתונה עצמה נעשה אחר כך"

"ואז, כאילו… ווייי !! איזה מגניב!! מה, אז כאילו, באמת את מתארסת? כאילו, אירוסין ממש? אחותי!!" תמי התנפלה עליה בחיבוק גדול

"אבל את מזמינה גם אותי, כן? את לא שוכחת את החברה שלך..."

"אה…כן, ברור. אני אבקש. אני מניחה שלא תהיה לו בעיה עם זה"

"מגניב!"

 

----------------

"אני לא מבין מה גרם לך פתאום לשנות את דעתך" אמר גידי.

היתה זו שעת הפסקת הצהריים בישיבה. בית המדרש היה שומם כמעט, למעט מספר בחורים שקדנים שישבו ולמדו לעצמם בשקט. גידי אהב את השעה הזאת. היה בה מין קסם מיוחד, שעה של מרגוע בין המולת סדרי הבוקר והצהריים. גידי וחננאל נהגו בדרך-כלל לנצל את השעה הזו ללימוד קליל, אך הפעם הם עסקו בשיחה עמוקה יותר.

"גידי, אני חשבתי על זה קצת, אפילו קצת הרבה. נראה לי שאנחנו אולי קצת מגזימים כאן. אנחנו קצת הולכים יותר מדיי על הקצה" אמר חננאל.

"למה אתה מתכוון, מגזימים? הרי ראינו שזה בסדר, בדקנו הכל, אפילו ברמב"ם הצלחנו להבין בסוף שהוא אומר שזה ממון בעלים לכל דבר, אז מה הבעיה?"

"נכון, אבל בכל זאת, למרות הכל.

גידי, אנחנו מתעסקים פה עם קדשים, זה לא סתם. קדשים זה לא צחוק.

וחוץ מזה, הרי ראינו שיש גם צד להגיד שזה ממון גבוה"

"מה, אתה מתכוון כמו רש"י למשל?"

"למשל"

"אבל אנחנו לא פוסקים הלכה מתוך רש"י. לעומת זאת הרמב"ם כן הביא את זה להלכה"

"גם הרמב"ם לא אומר במפורש, זה רק אנחנו שדייקנו את הדברים מתוך הרמב"ם. חוץ מזה זה לא רק רש"י. הרי ראינו שיש עוד כמה ראשונים שחולקים בסוגייה הזאת"

גידי לא ידע מה לעשות. הוא הרגיש די מתוסכל. עד שכבר היה נראה שהכל הולך לפי התוכנית, פתאום חננאל בא לו ומבטל הכל במחי יד.

"אז מה, מה אתה אומר? לא לעשות כלום? לוותר וזהו?"

"אז זהו, חשבתי על זה. לא חייבים לוותר לגמרי. אולי אפשר לעשות משהו אחר"

"מה אתה מתכוון משהו אחר? מה למשל?"

"למשל, מי אמר שאתה חייב לקדש אותה דוקא בבשר הקרבן?"

"אבל אמרתי לך, כי זה קרבן תודה, זה הקרבן שבו אומרים תודה לה'. ובזה שאני נותן לה דוקא את החלק בקרבן התודה, אני בעצם מודה לה' גם על שזיכה אותנו להיפגש אחד עם השני. וזה גם מציין את הקשר בין קדושת הקרבנות לקדושת הנישואין. כבר דיברנו על כל זה, לא?"

"כן, אבל בתודה יש עוד חלקים, לא רק הבשר של הקרבן"

"אבל החלקים האחרים שייכים לכהן, או עולים למזבח. אי אפשר לקדש בהם"

"לא דוקא"

"מה, יש עוד משהו?"

"כן. הלחם, למשל"

"אתה מתכוון שאני אקדש אותה בלחמי התודה?"

"משהו כזה"

"אבל לחם זה סתם, לחם כזה. זה לא משהו מאוד מיוחד לקדש בו, לא כמו קרבן לפחות.

וחוץ מזה, מה כבר ההבדל בקדושה בין הלחם לבין בשר הקרבן עצמו? אם לקדש בקרבן זה לא טוב, אז למה שבלחם זה פתאום כן יהיה בסדר?"

"אז זהו, שלא חייבים דוקא לקדש בלחם עצמו"

"אז מה כן?" גידי לא הצליח לרדת לסוף דעתו

"תראה, נכון את הלחם אנחנו לא חייבים לקנות דוקא שם? אפשר להביא לחם גם מהבית?"

"כן, בטח שאפשר. אבל לך תאפה עכשיו ארבעים כיכרות לחם בבית בטהרה, זה מטורף"

"לא חייבים לאפות בבית, הרי יש מאפיות שעושות את זה"

"כן, נכון, אפשר לקנות את הלחם במאפייה. אבל אבל אני חייב לומר שעדיין לא הבנתי מה הקשר לתוכנית שלך"

"רגע, עוד לא סיימתי להסביר. אז בא נניח שאנחנו מביאים את הלחם בעצמנו"

"אוקיי"

"ממאפייה שמתמחה בזה"

"בסדר"

"אז אנחנו יכולים לבקש מהמאפייה לשים משהו בתוך הלחם?"

"לשים משהו בלחם?"

"כן, לשים משהו. נגיד… טבעת?"

טבעת! עכשיו ירד לו האסימון. גידי הרגיש את החיוך חוזר לו לפנים

"ואז אתה מוציא לה פתאום את הטבעת מהחלה"

"וואו! טבעת! זה רעיון!"

"ואז אנחנו לא נכנסים לסוגייה של ממון בעלים או ממון גבוה"

"איך לא חשבתי על זה קודם?"

"כי זה בכלל לא חלק מהלחם, אתה רק מקדש בטבעת שהיתה בתוכו"

"רעיון פשוט כל כך!"

"למרות שגם בזה אני עוד לא בטוח שזה לגמרי סגור מבחינה הלכתית, אבל נראה לי שזה כבר יותר סביר"

"וגם היא תשמח עוד יותר, כי זה אפילו כולל טבעת"

"אז מה אתה אומר?"

"שמע, חננאל, אתה פשוט גאון! איך חשבת על זה?"

חננאל לא הרגיש שהוא ראוי לכל התשבחות שגידי הרעיף עליו.

"פשוט ניסיתי לחשוב איך אפשר לעשות את מה שאתה רוצה בלי להתעסק עם הקדשים"

"זה רעיון כל כך פשוט, והוא באמת כל כך מתאים. תודה. ידעתי שאפשר לסמוך עליך"

אם לומר את האמת, חננאל ידע בליבו שהרעיון הזה עוד ממש לא שלם, ובכלל לא פשוט.

אבל חבל לקלקל את השמחה עכשיו. את שאר העניינים הוא יכול לסדר בעצמו. הוא כבר ידבר עם המאפייה וידאג לכל מה שצריך.

גידי לא חייב לדעת הכל.



בית המקדש הר הבית חלות תודה חלת תודה טהרה מקדש פציעה קרבן תודה תודה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לכצפיחית בדבש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ג´ אדר א´ ה´תשע"ט  
אז הסיפור הנפלא הזה ארוך מידי לעלות כולו לאתר
חתכתי לך אותו , כדי שיוכל לעלות חלק
מוזמן להעלות את החלק הבא
ג´ אדר א´ ה´תשע"ט  
איזה מקורי לכתוב על כזו מציאות. ועוד עם כל האלמנטים המודרניים, בכלל.
חוץ מזה הסיפור כתוב טוב לטעמי. הכניסה המהירה אבל גם עמוקה די הצורך לסוגייה, הניסוח המשכנע של הדיאלוגים הנגיעה הרגישה ביחסים בין גידי ותהילה [על שלל פרטיה, מתיאור הרגשות ועד לשם איש הקשר שלה].
ועוד להצליח להשחיל כאן זכרונות מהצבא, וגם מהישיבה, זה בכלל לא פשוט שיש פה את שניהם ביחד.
מחכה לחלק השני!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד