בנושא
בכרם
חדשות
 
הדרך הביתה / בשמחה תמיד:))
בביכורים מאז כ"ח שבט ה´תשע"ט

היא פתחה את דלת הבית בהיסוס. דקות ארוכות עמדה מחוצה לו על המפתן, ידה לופתת בחוזקה את ידית הדלת, עיניה עצומות, לוקחת נשימה גדולה שמילאה עד תום את ראותיה. ריח של אדמה רטובה חדר לנחיריה, מהול במתיקות של פריחה שלא ידעה לזהות. קרן שמש יחידה נחה בחום על גבה, כמו תומכת בה, נוסכת בה תחושת ביטחון.
שקט רך עמד באוויר, כזה שהיה חדש לה, לא דומה לשקט ההוא הצורם, המפלח, שהכירה אך לא מזמן מקרוב.
ציוץ הציפורים, המולת הילדים מבית הספר הסמוך וטרטור של טרקטור מרוחק לא הפרו את השקט, ותיבלו אותו בתבלין מיוחד, מזכיר נשכחות, כמו זכרון מתוק מארץ רחוקה.
רכב התקרב בשעטה עליזה אל הבית, מפר את השקט בניגון חסידי קצבי שבקע מן הרמקולים המשוכללים. חיוך מתוק נפרש על פניה.
הוא הגיע, כמה חיכתה לו והוא הגיע.
בדיוק כמו שרצתה, בדיוק כמו שחלמה כל הזמן הזה, בזמנים הבודדים, הקצובים, שבהם באמת הרשתה לעצמה לחלום בתוך חוסר השקט ההוא שליווה אותה תקופה ארוכה.
הוא התקרב אליה ממשיך בשריקה עליזה את הניגון שמילא קודם את החלל. בתחילה בצעדים זריזים, אך כשברגישותו זיהה את השתהותה האט את צעדיו, החריש את השריקה והשיב את השקט על כנו.
היא הרגישה את המבט שלו נח על גבה, כמו קרן שמש שניה.
לשמחתה, השקט שבה לא זז לנוכח נוכחות נוספת.
לפני שהגיע, כל פלישה ולו התמימה ביותר אל המרחב שלה, טילטלה את האונייה שלה מצד אל צד, דרשה ממנה לחפש עוגנים והטילה אותה לעיתים קרובות מוטלת מותשת על הסיפון, מזדקקת בכל מאודה לאי של שקט כדי לאסוף את עצמה אל עצמה בחזרה. נימי הנפש שלה היו כל כך רגישים, כל כך עדינים, כל כך זהירים. היא לא העלתה בדעתה נוכחות כזו שלא מכאיבה. ואז הוא הגיע.

משקרב אליה השתהה גם הוא לרגע, כאילו מתאם כוונות,  ואז נשק בעדינות על עורפה. ברוך החליק את ידיו על זרועותיה, אחז בכפות ידיה בחום ואסף אותה אליו- אליה בחיבוק עוטף.
"הביתה?",  שאל ברכות,
"הביתה", ענתה.
כמה שנים חיכתה לרגע הזה וכמה היה עליה לעבור בדרך אליו.
כמה תפילות, כמה כמיהות, כמה סימני שאלה פגשו אותה לקראתו.
כמה לילות וימים כלילות ודמעות.
כמה רגעי חוסר וודאות, ולב שבור לרסיסים וכמה נסיונות לחבר את הפיסות.
כמה כוסות קפה מנחמות, ושיעורים, וחיזוקים ושיחות של דמעות ועוד דמעות ועוד דמעות ועוד דמעות. כמה נפילות על אדמה חרוכה ושריטות מדממות ויצר חיים מפעם וקימות איטיות, כל כך איטיות. כמה רצוא ושוב ולפעמים שוב ושוב ושוב עד ששוב רצתה והתרצתה להמשיך ולפסוע.

אל הלא נודע,
אל תוך עצמה.

הביתה.

סוף סוף הביתה.



גאולה הביתה חיפוש סיפור בהמשכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לבשמחה תמיד:))
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ב אדר א´ ה´תשע"ט  
אחלה קטע, נעים ומשמח! :)
בפתיחה יש כמה תיאורים שאהבתי("מהול במתיקות של פריחה שלא ידעה לזהות." "קרן שמש יחידה נחה בחום על גבה, כמו תומכת בה, נוסכת בה תחושת ביטחון." ) "שנהנתי לקרוא, וכמה שעכבו לי את הקריאה השוטפת, ("ריח של אדמה רטובה חדר לנחיריה", "כמו זכרון מתוק מארץ רחוקה.") אני חושבת שזה כי המפגש שלי איתם לא היה ראשוני.

את ההמשך קראתי בשטף נעים של מילים טובות!
תודה!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד