המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
הפקולטה למדעי הביחד / צפור אחוזת קסם
בביכורים מאז ג´ כסליו ה´תשע"ט

"רָאִיתִי חַיָּל בְּתִסְפֹּורֶת חַיָּל מְחַבֵּק אִשָּׁה

בְּתִסְרֹקֶת שֶׁל רַקְדָנִית וְרֹאשָׁהּ עַל כְּתֵפוֹ

כְּמוֹ פְּרִיחַת אַגַּס הַבָּר בְּמָקוֹם רָחוֹק בִּזְמַן אַחֵר"

[יהודה עמיחי]

  

לאביה

המובאיט מבשר שיש עוד זמן. על מסך הפתיחה מרצדות 13 הודעות ווטסאפ מהקבוצה עם תמר ושירה, ומתחת לכולם מתנוסס בשחור: Ynet : צבע אדום בעוטף עזה.

היא נעמדת על קצה המדרכה מול התחנה. הספסל הבודד שמוצב שם מלא עד אפס מקום בחבר'ה משנה ב' ושתי חיילות. אין דבר, זה אמור להיות מהיר יחסית. בשעות העמוסות הקווים מהר הצופים תדירים יותר. לא שזה פיקניק, כל הסיפור הזה. למרות התדירות, במציאות החורפית סטודנטית יכולה למצוא את עצמה ממתינה כמעט עשרים דקות כל יום לאוטובוס לכיוון המרכזית. כשהיא החליטה לסגור בעברית היא חישבה שעה נסיעה לכל כיוון. בפועל היא מבלה כמעט שעה וחצי הלוך וכמעט שעה ארבעים חזור. ככה זה אגד. הבגדים אזרחי, הראש צה"ל. לאחת החיילות על הספסל יש אפילו חצאית. כמו לרעות.

הלוח האלקטרוני מסמן 9 דקות לאוטובוס שלה. שקרן. 9 דקות זה לא יהיה, הרי. היא כבר מכירה אותו. הוא הרי סתם שלט פרסום זמנים מטעה וזדוני. חוק הפרסום המטעה התשל"ג צף לנגד עינייה, והיא משתעשעת ברעיון להחיל אותו ברצינות על הפיקסלים הירוקים. כבר חודש שהוא לא עומד לה בהבטחות. כבר חודש מאז שהיא התחילה.

הו, התחלות חדשות. לא הספקת לשקוע במקום אחד וכבר התחלה חדשה מגיעה. לפעמים היא משתקעת מספיק זמן במקום אחד כדי להספיק לשכוח שגם הוא התחיל פעם מאפס, אבל אין אפס- בסוף הן תמיד שם.

יש כל מיני התחלות חדשות. התחלות חדשות שהיא התחילה בלי אף אחד. ממש רק היא לבדה ככה וזהו. בלי חברות מהתיכון ובלי ההיא מהשכונה וההוא מהסניף. כמו באוניברסיטה למשל. התחלות חדשות כאלו שהיא מקבלת את ההזדמנות לבנות את עצמה מאפס. להראות לכולם שהיא חכמה ורצינית וזורמת וציירת ומוכשרת ומתעצבנת כשצריך וכל הדברים שהיא. ולא כי מישהו כבר הכניס אותה לשבלונה מראש. היא יכולה להביא את מי שהיא באמת. ויש גם התחלות חדשות שמתחילים כולם ביחד. עם אותן חברות מהתיכון ואותה שבלונה, והיא עדיין אותה רחל שהייתה עד עכשיו. רק התפאורה משתנה. כמו להגיע עם כולן למדרשה. ממש כמו להחליף בגד. כמו לאמץ לקסיקון חדש. כמו שורה צפוייה של יהודה עמיחי. ואז כולם כבר מכירים, כולם יודעים. זה רק עכשיו המרצה החדש שצריך פתאום להסתגל. או הקומונרית שנכנסה אליהם. היא עכשיו החדשה.

ויש גם התחלה חדשה שהיא ועידו התחילו פעם. הם התחילו שניהם ממש ממש לבד כל אחד, אבל הם גם התחילו מאוד ביחד.

על השולחן בבית מונחת מסגרת תמונה שחורה מפלסטיק, עם ציור בצבעי מים שעידו צייר לה. בציור הוא שם חלון גדול משורטט בציפורן דיו. מבעד לחלון, בחוץ, בצבעי מים, ילד וילדה משחקים על הדשא בצלו של עץ ורוד-צהוב. הכל בגווני ורוד וצהוב. בהקדשה הוא מאחל לה שלא תשכח ששמש בחוץ וציפורים, ילדים משחקים בדשא ואוויר נעים. שלא תיקבר לו באוניברסיטה. מדי פעם היא מאחלת לו חזרה בלב שלא ישכח הוא שיש עולם מחוץ לצה"ל. ששמש זה לא רק קאדר וילדים עוד חושבים שכיף להיות חייל גיבור.

לפעמים היא נזכרת בחיוך בקיץ שבין השנה הראשונה לשנה השניה של הקומונה, כשהיא ועידו טיילו בצפון. הם עלו לטבריה ברביעי בבוקר וחזרו לירושלים בשישי בצהריים, ובאמצע היה להם המון המון ביחד. ויותר מהאופניים בסובב כינרת ויותר מהגג המבודד עם הנוף בעיר העתיקה של צפת, היא הכי זוכרת את הרגע ההוא כשהם ישבו בטיילת של טבריה על ספסל מול הכנרת, ואכלו מלא מלא גומי וצחקו. היא כבר לא זוכרת למה הם צחקו, אבל את גוש הגומי שהלך ונדבק לעצמו בחום הטבריאני של שעות אחר הצהריים היא זוכרת כרגע מתוק מאוד. זה היה רעיון של עידו, כמובן. ובערב בצפת, לפני שהם התפצלו לישון כל אחד באיזה חור אחר שהוא ארגן לעצמו, הם עצרו תייר אחד שיצלם אותם ככה עם כל הסמטה הצפתית ברקע. עד היום אפשר לראות בתמונה איך שהם עמדו ככה בחיוך, קרובים וחמודים, באלבום שעידו הכין לה אחרי שנה. היום, השורש שלה כבר נהרסו מאז, וגם עידו כבר לא הולך היום עם החולצת-סניף הזו כשהוא חוזר מהצבא.

קו 19 נכנס לתחנה. הוא מגיע עד ליפו, משם יש רכבת קלה. מצויין לה. החבר'ה משנה ב' שישבו על הספסל קמים ומתקרבים גם הם לשפת המדרכה. רחל שמה לב לפריסת הקרב הרחבה שלהם על המדרכה, כאילו כל אחד מתמקם בנקודה שלדעתו הנהג יעצור סופית והדלתות יפתחו. באוויר נשמע צליל הבלימה הסופית ודלתות האוטובוס נפתחות בשריקה. החיילת עם החצאית ניצחה. היא עולה ראשונה ומעבירה חוגר.

למרות כל החברות שהתגייסו כבר מזמן, חצאיות צבאיות מתחילות לצוד את עיניה רק עכשיו. ממש לפני שהתחילו כל החגים רעות התגייסה, אחרי כל ההתלבטויות שרחל כבר הספיקה לשכוח. לאותו התפקיד במודיעין שרחל התלבטה עליו רק לפני שנתיים. איילת סידרה לה, דרך המדרשה. בהתחלה רעות עוד חשבה שלא יהיה מתאים כל הקונספט הצבאי ומה פתאום ולכל הרוחות עם היוקרתי והמשמעותי והמילים האלו שדוחפים להם במיונים, אבל עם הזמן פשוט נמאס לה להתנגד. הירוק סחף אותה לאיפה שהיא באמת רצתה. כשהיא חזרה הביתה מהבקו"ם בערב יום כיפור, ואמא הסתכלה עליה ויצא לה "וואוו רעותי" כזה, והתיק הצבאי קרס לרצפה כמו שחיילים קורסים לסופ"ש של אזרחות, והכומתה הצעירה הסתבכה לה בכותפת, רחל הרגישה לרגע אחד קטן כאילו יד זרה וקרה של צה"ל סחפה פתאום את אחותה הקטנה למחוזות של גדולים. דווקא ברגע הסופשי המשמח ההוא נפל לה האסימון שתלוי כבר שנתיים, שבסך הכל טוב שהיא הלכה לשירות בסוף. היא מפרגנת לה ממש ממש ומתעניינת המון, ומנסה לנצל את הנסיון של עידו לטובת אחותה, ואפילו מצאה לה מספר של תופרת מהרחוב השכן שתמר המליצה עליה, שמתאימה בול חצאיות צבאיות. אבל במוצ"ש ההוא, כשהן ישבו לשפצר את הכומתה הירוקה עם מדריך אינטרנטי והסבר מעורפל של עידו, נפלט לה "אוי רעותי" כזה שהיה כמו צמרמורת מכל הקור שהעולם בחוץ הכניס פתאום דרך אחותה. וכשרעות חוזרת הביתה לשבת, ורחל הרי עכשיו הרבה בבית בשבת, היא מרעיפה עליה קצת בית כמה שהיא רק מצליחה. שתהיה קצת יותר חלק מהבית. קצת יותר חלק מהשגרה. קצת יותר סנדוויצ׳ים בבוקר וחביתה לארוחת ערב, קצת סלון קריר אחה"צ שממתין שכולם יחזרו אט אט מהמסגרות השונות. קצת כלים לשטוף וכביסה לקפל. קצת רשימת מכולת על המקרר. קצת חדר לסדר. אוספת לה מכל אלו, שלא תשכח שהעולם הוא לא מוסד אחד גדול. שתמיד תמשיך להרגיש שהעולם שייך לבעלי-בתים. כמו פעם כשהן עוד היו רבות על הספה הגדולה בחדר מחשב ונרדמות בסוף אחת ליד השניה. כשזה עלה על הפרק לפני כמה חודשים, רחל לא חשבה בכלל לעבור למעונות של האוניברסיטה.

באוטובוס סביבה שורר רוב מוחלט של אזרחים משוחררים, בוגרי שירות צבאי. יש סבירות לא רעה שאפשר למצוא פה שניים שלושה משתמטים ועוד ארבע חמש בנות שעשו שירות לאומי, ככה שהיא לא היחדה פה שדילגה על הבקו"ם.

בסך הכל היא לא עקצה שום דבר. חוק שירות הביטחון התשמ"ו במדינת ישראל קובע בסעיף 40 לחוק, כי בנות מיועדות לשירות ביטחון שהגישו לשופט או לדיין בבית דין רבני תצהיר ובו העידו כי טעמים שבהכרה דתית מונעים אותן מלשרת שירות ביטחון, כי הן שומרות על כשרות וכי היא אינן נוסעות בשבת, פטורות משירות ביטחון. הנחת היסוד לטענה שהיא כן עוקצת מישהו מבוססת על העובדה שלאורך השנים יצא כך, שהקלות בה ניתן להשיג פטור זה הביאה לשימוש נרחב בו לשם הימנעות מגיוס.

לא רבות יודעות, אבל בניגוד לפטורים אחרים, שמרגע שניתנו, ניתן לבטלם בכל עת, פטור מטעמי הכרה דתית ניתן לביטול רק אם מקבלת הפטור הורשעה בכך שהשיגה את הפטור באמצעות תצהיר כוזב. משכך, ביטול הפטור הוא הליך ממושך, ואכיפתו קשה עד בלתי אפשרית. בשנת 2012 אושר בכנסת תיקון שיזמה הממשלה לחוק, ולפיו חובת המיועדת לשירות ביטחון שקיבלה פטור לפי סעיף זה, לדווח מיד לפוקד אם חדל להתקיים אחד התנאים שהצהירה עליהם במהלך תקופת הקריאה לשירות סדיר או במהלך שנתיים לאחר מסירת התצהיר. התיקון הוסיף הוראת שעה לקביעת הליך לביטול הפטור על ידי בקשה של פוקד שתוגש לוועדה מיוחדת, אך טרם הותקנו תקנות ליישום הוראת השעה ולכן היא לא נכנסה לתוקף.

ביום שלישי שעבר המרצה לחוקה ניסה לקשור כדוגמה את קיומו של סעיף 40 הנ"ל לעובדה שחוקת מדינת ישראל מכוננת באמצעות חוקי יסוד ולא באמצעות חוקה. רחל מצאה את עצמה חוזרת שנתיים אחורה, לימי המדרשה העליזים, לדיונים במגורים עד השעות הקטנות על מה שכיום היא צריכה להכיר בשם "סעיף 40", מסתבר. היא נזכרת בוויכוחים הבלתי נגמרים עם תמר, שהיום היא קצינת ת"ש בשייטת.

היא לא מספיקה לסגור את המובאיט וחלונית קופצת לה למעלה. Ynet: פרסום ראשוני: גראד פגע במבנה דרומית לאשקלון. אין נפגעים.

קו 19 עמוס כרגיל. תמיד ביום שלישי קשה לחזור הביתה. השיעור הכפול בשיטות ומסורות במשפט נגמר ב- 18:00. ועד שאוספים את כל השיעורים למחר ואת הקלסר מהספרייה ועד שיוצאים מהקמפוס כבר כמעט 18:30. וזוהי הרי שעת כל הפקקים בבירה. ירושלים, עיר הקודש והפקקים. מבעד לחלון האוטובוס אנשים הדורים-מקריחים ונשים מאופרות חוזרים מהעבודה הביתה לעת ערב. בבית מחכים להם ארוחת ערב, כלים לשטוף. סלון לבן-תאורה. פיסות של שגרה. הם צופרים לאיטם כשהרמזור מתחלף, והצפירה שלהם עייפה מהיום ממש כמוהם.

רחל נעמדת במקום הפנוי מול הדלת האחורית של האוטובוס ומחזיקה במתלה האחיזה. האוטובוס עמוס לעייפה ולא נשאר לה אלא לעמוד. הם ארבעה סטודנטים בעמידה עכשיו. היא מצמידה את הכרטיס למכונה האוטומטית. זה היה הניקוב האחרון ברב קו. צריך למלא, ולהסדיר כבר סופית את החופשי-חודשי-סטודנט שלה. על הצג הקטנטן במכשיר מופיעה המילה "סטודנט" בפיקסלים ירוקים. במבטא מכני קל המכשיר מזכיר לה "ניקוב אחרון גברת", והיא נזכרת בחצי חיוך בימים שבהם לא גברת ולא סטודנט, רק בת שירות ו"שיהיה לך בוקר טוב ילדה". אחרי הפניה ימינה, הנוף הירושלמי של הר הצופים נשקף אליה בבת אחת מהחלון. אורות הלילה של העיר מתחילים לעמול במשימתם הכבירה- להחליף את אור היום ההולך ונעלם. ירושלים נצבעת בגוונים של צהוב ולבן חשמליים על רקע של אבן. שאון המכוניות מתערבב עם מואזין מוואדי ג'וז ומשבי רוח של תחילת החורף.

הכרוז מקריא את התחנות המוכרות כל-כך. אחרי כמה שבועות בקו 19 יום יום, היא מכירה אותן בע"פ. יש מקבץ גדול של פיקסלים ירוקים בלוח הכרוז שלא עובדים. כשהמשפט מתחלף בגלישה ימינה, הפער נשאר עומד במקום, מדלג מאות לאות ופוגם בה בתורה. בימים מיוחדים אגד מפרגנים בברכת "שנה טובה" או "חג שמח" בין שם של תחנה אחת לבאה אחריה. אבל היום סתם ערב רגיל וקריר בירושלים, ועל הצג מופיע סתם "שדרות האוניברסיטה העברית / קציר". זה ערב חורף לכאורה.

שלושת הסטודנטים האחרים שעמדו יורדים כולם בתחנה של המטה הארצי, ובמקומם עולה אישה מבוגרת. כנראה גרה בגבעה הצרפתית. ילד אחד, בערך בגיל של עקיבא, מפנה לה את המקום. היא נותנת לו כיתה ח׳ מקסימום. הכיפה שלו מתנפנפת על הצד של הראש עם סיכה בודדת, מזכירה לה פתאום את עידו. רחל מיטיבה את הצעיף על הצוואר. הקור הירושלמי של שעות הערב ירד על העיר, והוא שולח עכשיו אצבעות פולשניות מבעד לחלונית האוטובוס אל תוך הז׳קט שלה. היא מתלבטת אם לבקש מהבחור עם האוזניות שיושב ליד החלון שיסגור אותו בבקשה, ומגיעה למסקנה שבין כה עוד מעט יורדים. לא, היא לא ביישנית, סתם אין לה כוח לאינטראקציה. עידו נוטה להגדיר "סנובה".

מבט בשעון. עם קצת מזל הפקקים יתחילו לזוז, והיא תספיק להגיע לאוטובוס של 19:20 בבנייני האומה. אם התנועה תמשיך בקצב הזה היא עלולה למצוא את עצמה ממתינה בקור לאוטובוס הבא עד 19:50. הבחור עם האזניות מצלצל. היא האחרונה שנשארה עומדת, כשהוא ירד יהיה לה מקום. הם עוברים את "שדרות בר לב / זקס" והיא מתיישבת.

הרוח נמרחת על חלון האוטובוס בהצלפות. כמו מכחול. מציירת בעדינות ירושלים לילית שמתעוררת לחיי הערב שלה. פנסי רחוב צהובים שופכים כתמי צבע על משטחים מטושטשים ממהירות הנסיעה, הכל נראה כמו פלקט גדול ואינטראקטיבי של צבעי מים. שלטי ניאון מקומיים מתערבבים בשטריימלים של שבטי ישראל, גורמים לה להרגיש כמה קר בחוץ. כאילו היא מכחול שמישהו טבל בכוס המים הצבעוניים בין משיכה למשיכה.

גם לגברת שיושבת לידה קופצת חלונית של Ynet. כנראה מתחמם שם בדרום. לפני שבועיים עידו ירד לקו עזה. הוא סיים הכשרה סופסוף. היא אפילו הבריזה מהרצאה בתקשורת ושעה תרגול של אנגלית כדי להגיע לטקס בגבעת התחמושת, לראות אותו מקבל את האדומה. רחל קודם כל שמחה על המעבר הזה שלו, כי עכשיו אין רק שעת ת"ש וזהו לדבר בפלאפון. עכשיו עידו זמין רוב היום, כשהוא לא על הגדר. יש זמן לדבר בנסיעות חזור האינסופיות שלה. יש תקווה לכל האוטובוסים האלו. אחרי זה היא גם קצת חוששת. חם עכשיו בדרום. כל יום שישי יש הפס"דים. היא מוצאת את עצמה לא אחת מתחילה לחפש אותו בתמונות בעיתון. כל החיילים נראים אותו דבר, צבאיים וירוקים כאלו. עידו תמיד יודע להגיד לפי התמונה מאיזו חטיבה הם ואם הציוד שלהם שווה או לא. אבל היא אזרחית, ואין לה מושג בדברים האלו. היא מחכה כל פעם מחדש לתחושה שתתקוף אותה פתאום שהנה זה הוא, זה הוא פה בתמונה. אבל גם אחרי חודש היא עוד לא מצאה. שלא תמצא, בעזרת השם. שישב כל היום בחמ"ל מצידה, שיהיה תורן מטבח. שיחזור בריא ושלם, זה בעיקר.

והיא שמחה גם בגלל היציאות שלו. שש עשרה חמש. 16 בצבא 5 בבית. הוא יוצא ביום רביעי בבוקר וחוזר בשני שאחרי. רביעי דווקא עמוס לה, יש רצף של הרצאות בתקשורת ובדרך כלל לא מעט חומר לקרוא בערב, אבל הוא בכל מקרה חוזר קודם ליום בישיבה. בסוף לשניהם יותר נוח תמיד חמישי. זה לא לחוץ מדי לאף אחד. בחמישי יש אנגלית על הבוקר וזהו, וכבר באזור אחת עשרה לקראת צהריים אפשר להיפגש. בירושלים, כמובן. כמו תמיד. שישי-שבת משתנה תמיד, תלוי כמה מאמרים היא צריכה להכין לשבוע הבא, תלוי עם מי הוא הספיק לקבוע. והדובדבן שבקצפת- הוא חוזר רק בשני בבוקר למוצב. במוצ"ש אפשר לצאת עד כלות הנשמה. עד כמה שדוסים יודעים לצאת, כמו שתמר תמיד צוחקת.

הוא שמח על עזה. היא מרגישה אותו מתמלא חיים מהשגרה בגדוד. עכשיו כשהוא יכול לסדר לעצמו את הלו"ז, וכשהמשימות שלו חשובות ואמיתיות ולא סתם מטרות קרטון, איכשהו זה ממלא אותו חיים.

ביום כיפור היא כיוונה כוונה כפולה. "זכרנו לחיים" בלשון רבים, אני ועידו, עוד השנה הרי הוא משתחרר. "זכרנו לחיים" בלשון חיות. מלא אותנו בעשייה, בחיים. די כבר לקיפאון החורף של הלב.

האוטובוס עוצר ברמזור והזמזום המכני של המנוע מפסיק לרגע. היא מצליחה להרגיש רטט בתיק. הפלאפון בתא הקטן, צמודה לגופה. היא פותחת את הווטסאפ של תמר ושירה וכמעט פולטת צעקה מרוב שמחה. ידעתי ידעתי ידעתי. היא מתקשרת ישר. תמרייי! מזל טוב!! יוו תמרי אני לא מאמינה! איך לא סיפרתם לי בשבת כבר, אה? וואי איזו אהבלה אני. עכשיו הבנתי למה הוא הגיע שבת… נו, לפחות הספקתם לשבת אצלי עוד בתור חברים. ייההה, אני לא מאמינה!

היא מתקתקת בווטסאפ תוך כדי שיחה. שולחת לעידו ככתבו וכלשונו. בשבח והודיה ל-ה׳ יתברך, שמחים לבשר על אירוסנו. תמר ואביחי. עידו מתחבר תוך כמה שניות ושולח את איחוליו. היא מסיימת את השיחה עם תמר ושואלת חזרה בווטסאפ מה שלומו שם בדרום.

ותוך כדי שהשיחה היומית המוקלדת מתפתחת והוא מספר על ההפס"ד שהיה בגדר, היא מרגישה פתאום שההתרגשות שגאתה בה עד לפני רגע משנה צורתה לנימים עדינים של יאוש.

עידודי. אני יכולה להתקשר?

מממ, משמעותית יותר נוח ווטסאפ. זה קריטי?

לא, לא כזה. סמיילי נאנח. עד מתי.

הי, אסור לך! את אזרחית. סמיילי נוזף.

מותר לי. אתה לא היחיד שמחכה שתשתחרר כבר.

צודקת. סמיילי מרים ידיים.

טוב, התחנה שלי פה. אני יורדת.

סבבה. יאללה רחלי, נדבר. לב.

תמר ואביחי הכירו לפני שלושה חודשים. אביחי כבר בשיעור ה׳. שלושה חודשים, לכל הרוחות. רק היא ועידו וצה"ל הזה, לכל הרוחות עם צה"ל. כמה עוד, כמו שעידו אומר בלי שיודעים. רחל עצובה פעמיים. היא עצובה שיש עוד כ"כ הרבה זמן, והיא עצובה שככה זה מסוגל להעיב לה על השמחה של תמר והיא לא יכולה לשמוח איתה.

היא מרגישה רטט כפול. הודעה של יישום. Ynet: חיל האוויר תקף עשרות יעדים בעזה בתגובה לירי התמ"ס.

אל הקור שנכנס מהחלון מצטרף קור מכיוון השורה האחורית. בשורה האחורית של האוטובוס יושבת בחורה עם ג׳ינס קרוע, גופייה ופירסינג. ג׳ינס קרוע כאילו שאין לה כסף, גופיה כאילו שלא קר בחוץ, פירסינג כאילו אין אלוקים פה בעיר הקודש. היא מדברת בקולניות בפלאפון על איציק החמור הזה, חתיכת ***** שנראה אותו מנסה שוב לעשות לה כזה קטע מסריח, חתיכת *****. [רחל משתדלת לא להקשיב לה יותר מדי]. בצד השני של הקו כנראה יושבת בחורה דומה, אם לשפוט לפי תוכן השיחה. רחל שנאה לצוטט לאחרים עוד לפני שהכירה את חוק האזנת סתר תשל"ט. אבל האוטובוס קטן, והאוויר החמים משותף לכל הנוסעים, ואין לה אלא להקשיב בעל כרחה לפרכה שמאבדת את פרטיותה לדעת. הקור שבחוץ מתמזג לה עם הקור שבפנים, נשפך מכל הביטויים הגסים שהיא מרעיפה לחלל הנסיעה. לא סתם היא לא צריכה יותר מגופייה קלילה בערב הירושלמי הזה.

מחר שוב יהיה תקשורת. היום היה לה גם משפטים וגם תקשורת, מחר רק תקשורת. משמונה וחצי עד ארבע. ואז עוד צריך לסכם את המאמר לאנגלית-של-יום-חמישי. ולסיים כבר את העבודה בחוקה. רחל נאנחת. זה לא שהיא לא נהנית בתקשורת. זה דווקא ממש נראה לה תחום מעניין להרחיב לצד משפטים. זה פשוט שבמשפטים מעניין לה ממש ובתקשורת, איך לומר, יותר צריך להתעניין, אקטיבית. והיא כבר הבינה שלא תמיד יהיה מעניין ישר על ההתחלה, ושבכלל לא מודדים מעניין לפי כאן ועכשיו. היא יודעת. היא לא ילדה וזה לא בית ספר. אבל מה אם באמת תקשורת זה לא זה? מה אם זה סתם היה נראה מעניין מבחוץ, ובפנים זה רק תיאוריות-מדעי-הדשא כל היום? כבר שבועיים שהיא עובדת על העבודה בחוקה וממש נהנית להתאמץ עליה. היא משווה מסקנות ופרשנויות עם חבר׳ה אחרים בקורס ונשארת על אמצע הלילה לתקן פינישים אחרונים. אבל כשהיא קיבלה בשבוע שעבר מאמר בתולדות התקשורת המודרנית, שלא לומר מאמרון קצרצר, לסכם לשיעור הבא, זה הרגיש לה מונפץ להחריד.

אולי אם היא היתה מרחיבה למדעי החברה במקום תקשורת זה לא היה ככה. אולי כלכלה התנהגותית היתה נותנת פייט רציני יותר למשפטים מאשר תקשורת. אולי היה מעניין איכשהו. אולי ואולי.

החיילת עם החצאית יורדת תחנה לפני יפו. בשבת האחרונה רעות סיפרה לה על תורנות המטבח עם איתן. לרעות בעיקרון יש פטור מתורנות מטבח. פטור של דתיות. אותו פטור שבזכותו רחל הגיעה להיות קומונרית. פטור של סעיף 40. זה אמור להיות מוסדר לה ברישומים של השלישות כמעט אוטומטית ברגע שהיא משתבצת ביחידה שלה, אבל משום מה לקצינה שלה היה ברישומים שאין לה פטור. כנראה בגלל שהיא עדיין בקורס. וכיוון שצה"ל זה צה"ל, היא מצאה את עצמה ביום רביעי משובצת לתורנות מטבח כנציגה של פלוגת המפקדה " רק עד הצהריים שהעניין יוסדר". בשעה חמש וחצי, כשהם התחילו לערוך את ארוחת הערב, היא הבינה פתאום לעומק את המשפט החפ"שי-משהו שהיה רשום בארטליין על הקיר בשירותים: "מבטיחים לך תשכח".

וזה היה יכול להיות כמעט קטסטרופה אלמלא איתן, מפלגה ג׳, שראה אותה ככה בבוקר ואמר לה שהיא, משימות כבדות לא עושה, עם הידיים הדקות האלה שלה, ושתשאיר לו את הגסטרונומים שהוא ישטוף, והתעלות שהוא ינקה ולא היא. שתנוח בצד. ושהיא יכולה להוריד לחצי ב׳, הרס"ר מרשה לתורנים. אההה, ושאם היא מעדיפה שלא זה גם בסדר, רק חבל שיתלכלך לה החולצה ב׳, אחרי שהיא ככה סידרה אותה אצל תופרת שתתאים.

והוא בכלל לא דתי, איתן הזה, למרות שיש לו פטור זקן, אבל איזה נסיך איך שהוא הציל אותה ככה, אחרת היא היתה צריכה להידחף שם בין כל החבר׳ה של פלגה ד׳ עד עמדת החלוקה בפס, לשים להם אחד אחד שניצל א׳ בצלחת. בטח עידו היה אומר שזו עוד דוגמה לכמה שצה"ל גדול וטיפש.

כשעידו התחיל שיעור ב׳ היה לו בין הזמנים של תשרי. זו הייתה בשבילו הזדמנות להיפגש מלא, לפני זמן חורף ארוך, לפני שצה"ל יכנס לתמונה. אבל איכשהו זה ממש לא הסתדר לה עם הקומונה, וגם בין החגים היו דברים לעשות, ולא כל חור של ארבע שעות היה מתאים לה כמו שמתאים לו. בתקופה ההיא הם חוו בפעם הראשונה את הקושי להקשיב אחד לשני גם בין השורות. עד אז תמיד היה מתאים. תמיד היא פחדה שירצו יותר מדי ויקבעו פחות מדי, או ירצו פחות מדי ויקבעו יותר מדי, או שלא ירצו, או שרק ירצו. עד אז זה איכשהו תמיד היה בסדר. אבל בתקופה ההיא של החגים זה פשוט פרץ את גדרות המינון הנכון שהם כוננו בשנה האחרונה מפגישה לפגישה. ובמקום לנצל את שפע הזמן שהיה להם אז לפני החורף, הם נכנסו שניהם לשגרה האפורה של ירושלים החורפית בלי חשק אחד לשני. בחנוכה זה כבר כמעט הגיע למשבר, ואפילו האלבום היפה שהוא הכין לה במלאת שנה לא הצליח להפשיר יותר מכמה סדקים של חיוך.

עד היום היא סוחבת הרבה על הלב מאותם חודש וחצי שהם החליטו לא לדבר. עד היום כשהיא עוברת בגן הוורדים היא נזכרת באותו בוקר בתחילת האביב כשהם החליטו להפשיר הכל מחדש על אחד הספסלים שם.

הפלאפון שוב מזמזם. Ynet: ליברמן לחמאס: לא נשתוק. הישנותם המתריסה של הפס"דים נוספים בסוף השבוע הקרוב תוביל לתגובה קרקעית חריפה.

מהמקום שבו היא עומדת רואים את הפנים של הנהג משתקפות במראה שתלויה מעליו. יש לו פנים עייפות, כמו של סטודנטים באמצע הרצאה בדיני חוזים. לפי תיקון לחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א, הוא אמור לסיים את העבודה ככה שיספיק לישון טוב בלילה. מי בכלל ישן טוב בלילה בעולם הזה. רחל מדמיינת שאולי בכלל הוא רצה ללמוד משפטים או תקשורת או שניהם, והנה הוא נהג עכשיו באגד. אולי הוא דווקא ישן בסדר גמור הלילה, והוא עייף כי החיים עייפים. כי גם אזרחים עייפים. זוגיות היא עניין מעייף.

כמו במוצ"ש ההוא שעידו אסף אותה מהסניף עם רכב. הם התיישבו בפינה הקבועה-יחסית בפארק החדש-יחסית בין עין לבן ועין יעל. היא בחרה בכוונה ספסל באזור חשוך, כזה שיושבים אחד ליד השני ולא מול. שלא תצטרך להביט לו בעיניים. הם כבר התחילו את השיחה הזו בפעם שעברה, כשהיא סרבה לקחת את המכתב שלו. ועכשיו היה צריך לסגור את הפינה הזו, על כל כמה שזה מעייף. עידו היה מין בחור כזה. אחת לכמה זמן הוא היה שולף מהתיק מכתב שעמל עליו מבעוד מועד בישיבה, מגיש לה בביישנות כאילו רק עכשיו הכירו. הוא היה כותב לה הרבה עליהם, בלי עין הרע. הרבה ממה שישב לו על הלב היה מפשיר, וכל פעם שזה כבר לא היה יכול להשאיר בפנים המילים התחילו לגלוש החוצה לדף.

בהתחלה היא ממש התרגשה. מהמחווה, מהפתיחות, מהמוכנות להיחשף ככה דרך הכתב. היתה קוראת כל מכתב שמונה פעמים ושומרת בצורה מסודרת. אחרי כל כמה מכתבים היא היתה אפילו מצליחה לכתוב אחד בחזרה. קצר יותר, מפוזר יותר, ממצה הרבה פחות. אבל זו היתה תגובה לכל דבר, והוא היה מחכה למכתב הבודד שלה בכיליון עיניים. היא לא איזו כותבת גדולה או משהו. עם הזמן כמו כל דבר, המכתבים הפכו סתמיים יותר ופחות מרגשים. ומאז ההפסקה ההיא שהייתה היא התחילה להרגיש שהוא יותר מדי מדבר דרך הכתב ופחות מדי במשפטים. היא התחילה לפחד פתאום שכל המילים הכתובות האלו הן תחליף לכל מה שצריך לומר בזוגיות פנים אל פנים. שהן מסכה אינטליגנטית שחוסכת מהם את המפגש החי, האנושי. היא ביקשה מעידו שכל מה שיש במכתבים יהיה גם כן בעל-פה. ואז אחרי תקופה שגם זה לא ממש עבד, היא ביקשה ממנו בלי מכתבים בכלל, אבל עדיין המשיכה לקרוא אותם כשהיה מביא. בסוף היא כבר ממש החליטה שזה לא בריא להם, לדבר ככה רק עם העט, וסירבה לקחת עוד מכתבים. היא זוכרת בחדות את היד שלו שנשארה תלויה באוויר באכזבה.

ובאותו ערב היה צריך להסביר שבסך-הכל היא אוהבת אותו מאוד, ושמחה ואפילו צמאה לדבר איתו. רק שקשה לה הפיצול הזה, שכל הדברים החשובים בזוגיות בכתב, ובעל-פה מדברים רק על העובר ושב של החיים. ושכל הקשר בכלל הולך ונהיה מתוסבך ככה, שיש הסללה ברורה של איזה נושא לאיזו במה, והיא רוצה לדבר איתו, לשמוע אותו בלי מסכות.

ועידו הבין. שתק הרבה, הסכים יחסית בקלות והבטיח שזה ישתנה. היה פשוט וקל, יותר משחשבה. היא אפילו הרימה את המבט באחת השתיקות, ובאור הפנסים הצהוב ששיחק על קימורי פניה הפציעה לו חיוך קטן ומעודד של ביחד. המוצ"ש ההוא שפך עייפות זוגית על כל השבוע שאחרי.

הרכבת הקלה עוצרת בבנייני האומה. האוויר הקריר של הערב מקבל את פניה בליטוף, גורם לה להצטמרר פנימה לרגע קטן. קבצן יושב בכניסה למנהרה התת קרקעית לכיוון המרכזית. ממש כמו בנוהל-קרב לילה, הוא מוציא את כל הביגוד החם שלו ומתחיל להרכיב. חמצוואר ישן, כפפות קרועות, סוודר שמישהו נטש. רחל עוברת על פניו בכל ערב. גם הערב, ביום שלישי. בתחנה ממתין אוסף אנשים, על פניהם מקובצים מאורעות היום ותכנוני הלילה. כל אחד בשתיקתו ובהייתו. אזרחים, לכל דבר ועניין שבשגרה האזרחית במדינה הזו.

קווים בין עירוניים חולפים על פניה בלי הפסקה. מקצתם ליו"ש, רובם לבני ברק וכולם באבק פיח מחניק. חוק אוויר נקי התשס"ח צף בראשה בזמן שהיא משתעלת קצת עשן של בנייני האומה לתוך הצעיף. תכף גם יגיע האוטובוס שלה ויהיה אפשר לנשום. מעבר לפינה מגיע הקו שתופסים כשנוסעים לעידו. לרגע אחד הלב שלה מפרפר חזק יותר. המציאות נשטפת לרגע בגלים של עידו וקצף של פלאשבקים זוגיים מתמוסס עליה. האוטובוס מאט לכיוונם אבל לא עוצר בסוף, כנראה מלא כבר. היא מתחילה לדמיין את עידו יושב שם למעלה ומסתכל עליה מתרחקת מבעד לחלון. אבל עידו בעזה הרי. אליבי.

הרצאה אקדמית שלה אורכת שעה וחצי. משמרת על הגדר של עזה זה שתיים-שש. האודיטוריום שלה ממוזג והריפוד נוח. בסוללה יש רק ציליה מלמעלה ופלציב מלמטה. במקרה הטוב. בחדר שלה תלויה מערכת שבועית, שלא תפספס אף תרגול ואף מאמר בין השיעורים. אפילו זמן עם עידו היא משבצת שם בחפיפה תלת שבועית. בעזה יש שעון לחימה. לפעמים כשהיא עולה על קו 19 היא נעלמת לתוך האוזניות שלה, לארבע אחרי הצהריים ישן וטוב. בדאגה היא עוקבת איך משבוע לשבוע עידו חוזר יותר ויותר בקיא בעומר אדם ומה שלא ששמים שם בג׳י-בי-אל במרכז פלוגה.

החורף המתעורר סביב הופך את הרחוב ליצירת אמנות. אנשים, אוטובוסים, קבצנים. סטודנטיות. בהשראת הקור, הכל סביב צבעי מים עזים. צבעים קרים, של חורף. הרכבת הקלה עוברת לידה במשיכת מכחול עזה, משפריצה מים על כל הדף מסביב.

פעם, מזמן מזמן, כשהיא ועידו היו לומדים ר׳ נחמן באזניות, הם למדו את תורה קפ"ד. כשאדם מדבר עם חברו בעניינים של יראת שמיים, משהו בתוכו שלו זז. אפילו אם החבר בכלל לא מבין או לא שומע, משהו חוזר אל המדבר עצמו ונכנס לו ללב. קופץ חזרה כמו כדור שזורקים על הקיר. דווקא בענייני יראת שמיים, בלימודי חול זה לא ככה.

עידו אמר שזה בגלל שבשורש כולנו נשמה אחת, ודברים שהנשמה שומעת משותפים לכולם. שאם הוא אומר לה משהו ביראת שמיים, והם הרי בכלל נשמה אחת שניהם [היא הסמיקה בפלאפון], אז בטוח גם הנשמה שלו שומעת. רחל חשבה שזה בגלל שדיבור פנים אל פנים יוצר משהו שאין סתם ככה. לעשות עבודת השם ביחד זה משהו מיוחד. משהו שמכה בך מחדש כשאתה מדבר אותו, למרות שידעת מראש מה רצית לומר. הביחד שבעניין עושה את זה. עידו חשב קצת ואמר לה שאולי שניהם אמרו אותו דבר. והיום כשהיא טובעת בלימודי חול היא מנסה להרגיש אם באמת זה ככה ובאמת לא שומעים בלב שום קול חוזר כשלומדים יסודות התקשורת או שיטות ומסורת במשפט. לפעמים כשתקשורת משעמם אותה יותר מדי היא מרגישה שבכלל אין שום אור חוזר, גם לא כשלומדים תורה. לפעמים כשמשפטים מעניין אותה מספיק היא חושדת שר׳ נחמן טעה והביחד עושה טוב בלי קשר ליראת שמיים ונפש ורוח והכל. בינתיים היא לומדת את שניהם, ואיפשהו גם לא מצליחה לקבוע עם עידו זמנים לחברותא.

האוטובוס הביתה מגיח מעבר לפינה. היום הזה עומד לבוא אל קיצו. אחרי שהיא מתיישבת ליד חלון ולפני שהעייפות תחטוף אותה היא פותחת את התיק ומוציאה את הפלאפון כדי לחייג לעידו. השיחה היומית. הוא כיתת כוננות היום, אז בכלל יש זמן. בין הצלצולים היא מרגישה יד של מישהו נוגעת בה מאחור, מסבה את תשומת לבה בנימוס. היא מסתובבת בהפתעה קלה ומגלה את החיילת בחצאית.

"היי... את מהר הצופים, נכון?"

"כן." חיוך. "את גם נסעת מהאוניברסיטה היום, לא? קו 19..."

"נכון, נכון... לא רוצה להפריע לשיחה, פשוט נפל לך כרטיס מהתיק כשפתחת אותו, חשבתי שאולי זה משהו חשוב."

רחל מסתכלת למטה. על רצפת האוטובוס מונח כרטיס הסטודנט שלה הפוך. היא הפילה אותו כנראה כשהוציאה את הפלאפון.

"יווו, תודה רבה לך! איזה מזל. את לא מבינה איזה סרט זה אם לא היית שמה לב."

"אהה, זה כלום. בשמחה!" חיוך נעים.

רחל עוד לא מסתובבת חזרה. היא בוחנת את הכרטיס מקרוב בגובה הפרצוף. ברקע, השיחה לעידו מגיעה לתא קולי. העיניים של החיילת גולשות בטבעיות גם הן לכיוון הכרטיס, לאותיות הבולטות.

"רק רגע, רחלי אברהמי?"

"אכן. אנחנו מכירות מאיפשהו?"

"לא לא, ראיתי הרגע שרשום לך על הכרטיס."

"אההה..."

"אחות של רעות?"

שתיקת הפתעה של חצי שניה. "אההה כן, נכון. מה, מאיפה-"

"איזה קטעים אני לא מאמינה! רעותי עכשיו עושה איתי את הקורס בבסיס מפרשית."

"מה את מדברת? רגע, את הבחורה שאיתה שלמדה בפלך?"

"כן כן זאת אני!"

"וואי איזה קטעים! אנחנו חייבות לשלוח לרעות סלפי."

"בטח, מה. ס'תכלי למצלמה..."

"טיל." רחל מחליטה שמותר להיות נחמדה קצת. "נו, אז יש לך כבר שיבוץ לאחרי הקורס?"

"כן, אתמול קיבלנו. אני ורעותי ממשיכות ביחד. היא לא סיפרה לכם עדיין? תדעי לך שזה לא ברור מאליו בכלל."

אם רעות עוד לא סיפרה, לפחות הבחורה הזו תעזור לדעת מה שלום הילדה. "איזה יופי לשמוע! אני שמחה בשבילכן ממש! ואיפה תשרתו, פיזית?"

"בעזה".

הפלאפון מתחיל לנגן שיר ערש נגבי. זה עידו שמתקשר חזרה.



אוניברסיטה ביחד חברים חיילות משפטים צבא תקשורת

© כל הזכויות ליצירה שמורות לצפור אחוזת קסם
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ד´ כסליו ה´תשע"ט  
מדהים. נהנתי ממש לקרוא, המילים יפות כל כך, והבנייה של הסיפור. הנאה צרופה.
והסיפור שנמשך על החיים, אירועים שחולפים. מחשבות שתמיד שם. תודה! ממש יפה
ד´ כסליו ה´תשע"ט  
יהודה עמיחי,עזה . היה מאוד ברור מי הכותב...

תשמע, זה חתיכת סיפור.ומכלול החוויות שהוא נוגע בהם,עוברות בצורה נהדרת ונוגעת

הייתי רוצה לקרוא אותו מודפס
(רק השם לא ברור בעיניי (
ד´ כסליו ה´תשע"ט  
זה סיפור טוב כל כך. עוד לפני שיורדים לפרטים. כסיפור הוא פשוט עובד.
עובד כי רחלי ועידו מעוררים כל כך הרבה אמפתיה, כי הקשרים בין הנסיעה לקו בעזה מדויקים, וכי הצעד אחר צעד של הסיפור מציף עד הסוף וצריך למצוא דרך לנקז.

אני בסיור כרגע, חצי שנה אחרי שעזבתי את עזה וכשהענן שלה שב ומתעבה. לצעוק פחות אפשרי, גם להתפלל. אני ממלמל לדוד ה אורי וישעי שהולך אתי מאלול האחרון. תודה על הסיפור הזה. על התזכורת שהיום רודף יום של צה"ל בנוי מחיים. היה לי לנחמה בערב הזה, אם כל החרדות שהוא מעורר.
ד´ כסליו ה´תשע"ט  
הסיפור הזה סוחף וטוב. אתה כותב בצורה אמינה מאוד את המחשבות המסתעפות של הבחורה בסיפור, וזה לא מובן מאליו. זה מצוין.
פה ושם הרגשתי שזה מתפזר קצת, במיוחד בעניין של האחות שהולכת לצבא, אבל יכול מאוד להיות שהבעיה היא בהבנה שלי ולא בסיפור :)
תודה
ה´ כסליו ה´תשע"ט  
זו היתה התגובה המשמחת ביותר שקיבלתי אי פעם ליצירה באתר פה. שמח שהוא היה לך לשאר רוח, כולנו בדרום המשוגע הזה צריכים קצת רחלי.

המון תפילות לכולנו.

יודל׳ה, תות ומילתא- ממש ממש תודה!
ה´ כסליו ה´תשע"ט  
מסרש שנית
ו´ כסליו ה´תשע"ט  
הביחד פה שמסתובב בעדינות ובלב מתוח, צעד לפנים וצעדיים לאחור, והחרדה לאלו שבקו עזה, ואיך היא מגלה שגם אחותה תהיה בתוך הבלאגן הזה.
(בדיוק כתבתי אתמול לחבר שמשרת בעזה מה שלומו והאם הוא בסדר. אני זוכר שמבפנים זה היה פשוט הרבה יותר כי הייתה לך שליטה על הדברים, כי ידעת מה קורה, ומבחוץ הכל נשמע מאיים כל כך. הפס"דים? רקטות? ומי ישמור על השומרים?)

אני רואה שכמו בשיר "עזה כמוות", גם פה יש הנחה של כמה כתבי צבע אחד ליד השני מבלי שיהיה ביניהם קשר גלוי או מהלך שקל לפענח. קצת קשה לי עם הסגנון הזה, אבל אני מקבל אותו כאופציה (כמו שהסתכם בתגובות שם)
ו´ כסליו ה´תשע"ט  
(אני צריך כבר להפסיק להגיב לך כל פעם שאני מזדהה עם התיאורים שלך את קו עזה, אבל מה אני יכול לעשות)
ז´ כסליו ה´תשע"ט  
אין לי ככ מה לחדש, רק שנהנתי מאוד. השפה, הזרימה הזאת. זה פלא בעיני, לכתוב פרוזה טובה. להצליח להעביר מחשבות שהן מטבען נזילות ומעורפלות במילים ומשפטים ברורים. אתה עושה את זה מעולה.
בקשר לעלילה עצמה, רותקתי, מעניין שאתה מצליח להיכנס ככ טוב לדמות של בת. רצף המחשבות שלה והאירועים היה מעניין, אבל תכלס לא משנה על מה בדיוק היית כותב, בכל מקרה כיף לקרוא.
תודה!
ח´ כסליו ה´תשע"ט  
קראתי בשקיקה.
ומצטרף לכל הטוב שהרעיפו עליך כבר לפניי.
המשך כך ;)


אגב, משום מה, רוב הסיפורים שקראתי לאחרונה מהז'אנר הזה, שאני אפילו לא יודע איך קוראים לו, נגמרים בצורה עצובה. פרידה בד"כ.. וכאן גם ציפיתי לזה, ולא...
יפה לך
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד