בנושא
בכרם
חדשות
 
איפה אתה, נפש כותבת? / לפיד בוער
בביכורים מאז כ´ חשון ה´תשע"ט

איפה אתה, נפש כותבת? איפה המילים האלה שפעם יכולת כל כך בקלות להטביע בדף? כן, פעם. היו לך מחברות ודפים שנערמו ונעלמו ועטים שהשתמשת בהם – בנסיעות באוטובוס, במיטה חשוכה – כדי להטביע.

כן, היום אתה עדיין כותב. אתה מתפרנס ממילים. אתה גם עורך לאחרים ומנקד לאחרים ועושה מזה כסף ובונה לעצמך שם. אבל איפה היא הכתיבה של פעם, זו שהייתה בשיאה לפני עשר שנים ויותר? נער שהופך לגבר, תלמיד תיכון שהופך לתלמיד ישיבה, רווק שהופך לנשוי שהופך לגרוש.

היום המילים שלך הן בעיקר טענות ברורות שסופגות לעצמן את כללי הפייסבוק, פובליציזם טענתני, טקסט שנועד לשווק, עטוף בהרבה שכבות של הכשרות מקצועיות ומילים כאלו שאתה אומר אותן ומשמיע אותן והן לא עוברות את סף הלב. והמילים של פעם – מיעוטן ברשת, ממתינות בסבלנות ללילה שבו תגיע אליהן, תיגע בהן, תיזכר בנסיעה ההיא באוטובוס שבה כתבת את השיר הזה, בהרגל הישן והנשכח שלך לכתוב שיר בכל מוצאי יום כיפור, לדף שהלך אתך, למחשבות על כביש שש.

אבל איפה אתה, נפש כותבת? השאלה נוקבת, דורשת, עומדת על שלה. מבקשת גם את הנתיב הזה במילים. כועסת – כן, ניתן לומר כועסת – על השימוש ביכולת הזו למלל רק כמקור פרנסה, כמקור טענה, כפרזנטציה לעולם (ולפעמים מילים לועזיות נראות כמו כתם על בגד), תוך הזנחת השימוש ביכולת הזו כמקור רגש.

והאם אני יכול להיות נפש כותבת, רומנטית, מדייקת, מתבוננת בין דרישותיהם של ילדים וכלים ורצפה שאיננה נקייה דיה? והאם אני יכול "לקבוע עתים אל הזמן", כמו שכתבתי פעם בשיר (כתבתי "עיתים", אבל היום אני כותב "עתים", אף על פי שהם שינו את הכללים בחזרה), כשהזמן הוא משאב נדיר כל כך, חשוב כל כך, שואב כל כך? והמנוע של הרכב, והטלפון שצריך לקנות, והחשובונת וביטוח לאומי שמבלבל אותי, ובני אדם רבים כל כך שעליך דאגתם. האם יש מקום ללב למצוא את הרוחב ואת המרחב לצייר שירים וסיפורים ונתיבים בלא הפרעה?

כתבתי פעם, כשכתבתי, ש"שיר הוא ניסיון לפסוע מתחת לפני המירוץ / הוא ניסיון להצליח לקחת פנימה ולהוציא החוצה / את הנשימות שנשמת בצד." (יש משהו אסתטי מאוד בקווים הנטויים האלה, ילדים קופצים ומצביעים בהתלהבות: הנה שיר, תראו). האם אני יכול עוד לפסוע שם?

 

והנה – נעתי בין אתה ואני בלי לשים לב. לא שמרתי על האחידות בזווית המספר. אמרו לי פעם ש"אתה" הוא חודרני, כופה את עצמו, לא מאפשר בחירה. אחרים אמרו לי שיש בזה משהו מנכיח, אבל אז, כנראה, המילה מנכיח לא הייתה מונכחת והשתמשו במילה אחרת. ובכל מקרה אני חזור אל הנוחות ואל האני ומנסה להיות נפש כותבת בליל סתווי קר.

זו לא אותה הנפש הכותבת שהייתה לי בעבר.

כן, פסימית יותר, כי זה קורה כשמתבגרים, וערכים יפים הופכים להיות חלק מהחיים עצמם, והכחול שבאופק מזדהם מהפיח של החיים. מנוסה יותר בכל המערבולות והשבילים שעובר אדם שנישא, מתגרש ונישא שוב. מדייקת יותר בכתיבתה (ואולי נושאת מטענים מיותרים מדי?) – כי אי אפשר שלא אחרי העיסוק העצום הזה במילים ובמשפטים. צפופה יותר. זקוקה ללילה הזה (שתיים בלילה, סלון, תקתוקי שעונים, ילדים ישנים, אישה ישנה, בטן מתקתקת, לב מתרחב) כדי לחצוב מעצמה משהו ולשאול את עצמה אם עוד כדאי.





© כל הזכויות ליצירה שמורות ללפיד בוער
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד