שורדת קטעי מלים

מנסה לנתח בליל של תחושות.

נאבקת חזק כל כך

להרגיש את הימים, את השעות, והדקות.

כל כך לא רוצה להיסחף במערבולת הזאת

של הימים שעוברים במהירות.

הם לא מחכים לנו לעולם

לא מפנים ראשם לרצים אחריהם בקושי.

ואני שם, מאחרוני הרצים,

שואלת האם אמצא פיתרון להרגשה החונקת הזאת.

האם אוכל אי פעם לרוץ בלי להסתכל לצדדים

לאהוב את הריצה שלי, עם כל פגמיה וסגולותיה

ואת כל הטוב שהיא מביאה בעולם.

האם אוכל להשיג את הימים החולפים

להאט מהלכם מעט

ולנוח?