בנושא
בכרם
חדשות
 
סירות מנייר / אדםאחד
בביכורים מאז י"ח תמוז ה´תשע"ח

אפשר לתפוס מהות של דברים. לפעמים אתה קורא משהו, או שומע, או רואה, ואתה יודע שזה תפס, שזה קלע. זה לא חיקוי, וזה לא צל, זו נגיעה מדויקת בלב העניין. אתה עומד ומסתכל על ציור, ופשוט יודע, באינטואיציה שמעבר להיגיון או למומחיות, שקלוד מונה נגע במהות הרגע הזה שעל המים, בשקיעה. זה לא ציור, זה רגע קפוא בזמן ובחלל ובאדם. זה קלוד מונה מסתכל על המים בשקיעה, בצבע ובד. אתה קורא שיר, ופתאום נעצר. הוא תפס פה משהו. הייתה פה איזו תחושה, איזו אמת מעורפלת, מרחפת באוויר, והוא עיגן אותה במילים. תפס את המהות בשתי ידיים ובארבע שורות כבל אותה לדף נייר.

והפלא האמיתי בזה, הוא אפילו לא עצם זה שאדם מצליח לתפוס במהות, ממש לגעת בה. הפלא האמיתי בזה הוא הניצחון על הזמן. יושב אדם, וחושב על רעיון מבריק. רואה מראה יפה. מרגיש משהו בעוצמה. ובמקום שזה יחלוף ויעלם, כמו במיליוני אנשים אחרים, ומקרים אחרים, הוא מצליח לתפוס את זה, ולעגן את זה במציאות הפיזית. ואתה יושב, אלפיים שנה אחרי, וקורא מגילת איכה, ויכול להרגיש את זה. לא משהו דומה, לא צל, לא הזדהות, ממש שבריר מזה עצמו. האש, והמוות, והזעם, וחוסר האונים.

ישבתי בתחנה המרכזית בקריית שמונה, התיק הענקי מונח לידי. רפרפתי על ספר שאוסף שירים ישראליים, ובעיקר הייתי עסוק בכמה זמן יקח למוכרת הנחמדה להראות לי בנחמדות את הדרך החוצה, אחרי שתבין שאני לא מתכוון לקנות כלום. אני זוכר שתפס אותי פתאום השם עמוס עוז. היי, הוא כותב גם שירה, מגניב. רפרוף מהיר על השיר, נחמד. מתחיל להפוך דף. בתחתית השיר שתי שורות קטנות, הקדשה.

"השיר הזה לנשמת ילדה קטנה ושמה נגה

שהייתי עושה לה סירות מנייר"

אגרוף בבטן.

שתי שורות, 12 מילים.

בבת אחת כל המחשבות שלי נעלמו. רעות והעבודה והעתיד והפסיכומטרי והצבא וההורים והתיק והמוכרת והעצבנות והציפייה. הכל נעלם. כל מה שראיתי זה אדם מבוגר, סופר מפורסם, יושב ומקפל סירות מנייר לילדה קטנה שיושבת לידו. ילדה קטנה, ושמה נגה, שאיננה עוד. ואדם מבוגר, סופר מפורסם עם ידיים מיותמות מקיפול, שיושב וכותב שיר במקום לקפל סירת נייר. ובסוף השיר, הוא תופס ילדה קטנה ואיש מבוגר וקשר עדין ויפהפה, ואבל עדין ונורא וחור בעולם בצורה של ילדהקטנהושמהנגה וסירות נייר מיותמות, תופס אותם במהות שלהם, ומעגן וקובע וחוקק בשתי שורות, ב12 מילים.

והוא לא תפס פה שום מהות פילוסופית גאונית, או רעיון אומנותי חדשני ומשנה עולם. רק קטע קטן בזמן ובאדם, לא עולה בחשיבותו על המוני קטעים אחרים, דומים לו. אבל הוא תפס משהו מהמהות שלו. וההוכחה הסופית לזה, מבחינתי, היא שבכל פעם שאני פוגש ילדה קטנה ושמה נגה, משהו נצבט בי. ואני נזכר בילדהקטנהושמהנגה, ובסירות נייר.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לאדםאחד
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ד אדר ה´תש"פ  
איזה מילים אפשר.
תודה.

(ואיזה כיף שיש פה קטע טוב)
ט´ ניסן ה´תש"פ  
ננגעתי.
זה ברמת הגיג, משהו כזה שנכנס ל"כל כתבי" או לפוסט בפייסבוק ואין לו ממש ז'אנר. יכול להיות אולי מעניין לך לנסות ללכת הלאה וגם לעשות את הדבר עצמו שאתה מדבר עליו בקטע הזה - לנסות לכתוב שירה שתגיד את הדבר עצמו הזה, תתפוס את הרגע כמו שהיטבת לתאר. להיות הדבר שכתבת עליו...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד