בנושא
בכרם
חדשות
 
רק לפעמים / שני פרידר
בביכורים מאז ט"ו אייר ה´תשע"ח

“…קשיים כאלה לא צפה בן הכפר, החוק הרי חייב להיות פתוח לכל ובכל עת…”

(לפני החוק, פרנץ קפקא)

**

אמא יקרה לי,

כשהייתי בת חמש וחצי הגננת צילה הושיבה את כל הילדים על כיסאות צהובים במעגל קצת עקום, השמיעה לנו שיר וסיפרה לנו עלייך. טוב, לא עלייך ספציפית, על אמא באופן כללי, אבל המילים של הגננת צילה היו יפות כל כך שהן התאימו לך בדיוק. לא משנה מה, היא אמרה, ולא משנה מתי - אמא תמיד תאהב אותנו. אביעד היפה שאל, “למה?”, וצילה צחקה קצת והתעצבה קצת ואמרה, כי ככה. כי אתם הילדים שלה. זה כל מה שחשוב.

האמנתי לה, לצילה. כמה מיוחד זה שתמיד תאהבי אותי. הבטחתי לעצמי שם, על הכסאות הצהובים, שאף פעם לא אעשה משהו שיגרום לך לפקפק באהבה הזאת.

בהתחלה זה היה קל, הייתי ילדה קטנה כל כך. ואז גדלתי קצת ונהייתי גאווה. אבל בגיל שש עשרה ושבע עשרה השרוול קצת התקצר, וראו לי שבריר של ברך. למה את ככה, שני, שאלת אותי, ולי לא הייתה תשובה.

כעסת עליי מאוד, אבל לא הצלחתי, אמא, הייתי חייבת. אמרו לי שהאהבה שלך פתוחה לי בכל עת, תמיד, אז מה זה משנה אם אעבור קצת בדלת.

אבל בגיל שמונה עשרה עברתי בדלת כבדה יותר מתמיד. לאן תרצי ללכת בשירות לאומי, הן שאלו אותי. ואני לא ידעתי. איך אגיד להן, אמא, ואיך אגיד לך? וידעתי שאסור לי לעבור בה, כמה מפחיד אחריה. אבל עברתי בה, אמא, עברתי מהר ואת צעקת עליי חזק כל כך, רעדת מרוב זעם. אמרת לי, את תהיי הכבשה השחורה של המשפחה, את שומעת, את לא תיכנסי אליי הביתה עם מדים. אבל צילה אמרה שאת אהבה שאינה תלויה בדבר, פתוחה לי בכל עת, ואיך לא תאהבי אותי אמא אם אני רוצה להגן קצת אחרת?

בהתחלה נרגעת קצת, כי כשהייתי בת תשע עשרה הייתי מכינסטית עם ערכים יפים וגדולים. ואז בכלל לא כעסת עליי, כי כשהייתי בת עשרים הייתי לא סתם שני, אלא סגן משנה! כמה חייכת, אמא, כמה חייכתי אני.

אבל אז, אמא, אז השתחררתי. מהכל השתחררתי.

שני שלי, אמרת, אל תפתחי את הדלת הזאת, את שומעת? זה כבר מסוכן, אני רואה אותך, אל תעשי לי את זה. אבל איך יכולתי לא לעשות את זה אמא, צילה הבטיחה לי שתאהבי אותי תמיד, כי אני הילדה שלך, אמא, גם אם לא נשארתי כמו כולם בחוץ.

אז עברתי בה, פתחתי אותה קצת ויצאתי. ואת שתקת, ואז צעקת, ואז צרחת ובכית וכעסת ובכית ושאגת וצעקת וזעמת זעם עמוק כל כך ואז בכית ושוב ושוב בכית, את לא רואה שאת הורגת אותי, ילדה שלי, את לא רואה שאת גומרת עליי מבפנים, לא חינכתי אותך לעבור דלתות, לא חינכתי אותך לגלות אותן אחת אחת או ביחד, תחזרי אחורה, צדיקה שלי, בבקשה רק תחזרי.

אבל איך יכולתי, אמא? איך יכולתי לעצור? הדלתות היו יפות כל כך, שואבות כל כך, אמיתיות כל כך, הן קראו לי לעבור בהן אחת אחרי השניה. ובסוף הרי תחכי לי, כמו שצילה אמרה, עם אהבת אמת שפתוחה לי בכל עת, נכון, אמא? ככה היא הבטיחה לי על הכסאות הצהובים. אבל את צעקת, אמא, שמעתי אותך בוכה חזק כל כך בלילות, איך העזתי, איך עשיתי, איך אני לא מי שחשבת שאני, בכלל לא מלאת ערכים, בכלל לא כלום, כלום, כלום. בכלל לא כלום. ילדה של אבן, משחית ואבדון אני. ילדה של אכזבה. ומי היה מאמין, מה נהיה ממנה, משני הצדיקה שלי, איך לא אכפת לה שהיא הורגת אותי מבפנים. אז איך אני יכולה לשבור לך ככה את הלב, אמא? הבטחתי פעם מזמן שתאהבי אותי תמיד. אז הנה, אמא שלי, יקרה לי, יקרה, חזרתי. בשקט בשקט, לאט לאט, עברתי חזרה בכל הדלתות היפות. לא אעבור אותן יותר, אמא, ולא אספר לך חוויות על עולם שלעולם לא תכירי, עולם יפה ומיוחד ונפלא כל כך, צבעוני ומרגש ומפעים, אחזור אחורה ואתחבא ליד הדלת שמזמן כבר עברתי, שם תשמרי עליי ולא תתני לי לעבור. אשחק את המשחק שלך, אמא, ואת לא תדעי שאני שבורה קצת מבפנים, כי יצאתי וראיתי וידעתי, בת כפר פשוטה כל כך שמצאה את העולם כולו, בת כפר על כסאות צהובים שחשבה שהאהבה פתוחה בכל עת וגילתה שרק לפעמים.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לשני פרידר
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ח אב ה´תשע"ח  
וואו. זה דוקר חזק. את מעבירה את הרגש כל כך טוב, והכתיבה שלך פשוט מדהימה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד