בנושא
בכרם
חדשות
 
רצוף אהבה- ד´ / אסף להד
בביכורים מאז י"ט שבט ה´תשס"ה

"יאללה, קדימה, עוד קילומטר אחד, רואים כבר את הסוף".

צרור צעקות זה יצא מפי בנשיפה אחת, אבל החבר'ה כבר לא היו צריכים עוד דרבון נוסף, לשם מה הם צריכים עוד עידוד כשהם רואים ישר לפנים את הגבעה הסמוכה למאהל שלנו בשטח. מה שבטוח שאת הגבעה הזו הם מכירים.

מכירים אולי אפילו יותר טוב מאשר את הרחוב שבו שוכן הבית שלהם.

הרי את הגבעה הזו הם הרגישו בעליה ובירידה כל כך הרבה פעמים במהלך השבועיים האחרונים, ובבית הם לא היו כבר חודש...

אז מה הפלא שדי היה במראה הגבעה מרחוק בכדי לגרום למסע האלונקות להגביר את הקצב.

השק"ש, שק השינה של כל אחד מהם, קרא להם בצעקות לא נשמעות, והרגליים קיבלו פקודה מהמוח להגביר קצב המנועים.

הם היו כולם הילדים שלי. לא אישית כמובן - אין לי הספק שכזה, אבל בנשמה הם היו כולם ילדיי.

והם היו "חיות", כל אחד מהם יותר טוב מהשני.

רק עוד שבוע נותר עד שכולם יעמדו ויקבלו את הכומתות האדומות שלהם - המחזור הבא של הצנחנים. ואני, אני גיא בן משה, ילד בן 22, הייתי מהנפשות הפועלות שגרמו להם להיות יחד.

סליחה על רגשנות היתר ברגעי גאווה, אבל אני מייחס את זה לעובדה שגדלתי בבית שצל השואה מרחף בו, וכל גאווה ובמיוחד אודות היותי יהודי ובוודאי בכל הקשור להצלחתי הצבאית עורר גאווה והתרגשות. אמנם אני דור שני לניצולים - אבל הדברים מורגשים בכל צעד ושעל בבית. החל מהרישומים בשחור המתארים את חיי העיירה שאיננה עוד המעטרים את קירות הבית, דרך הניגונים העתיקים המוכרים לי כל-כך, וכלה בדברים הקטנים כמו האיסור לזרוק לחם- ואפילו לחם יבש מלפני שבוע.

חוץ מזה,טוב שיש על מה לחשוב בריצות האינסופיות הללו, גם זו דרך להתנתק מהכאבים, ובמיוחד מהכאב ברגל - שמלווה אותי לאחרונה.

"עוד מאתים מטר" אוי מודיע להם, "עוד מאתים מטר וחסל סדר דיסטאנס".

דיסטאנס למי שלא מעורב בחיים הצבאיים הוא סיוטם הגדול ביותר של הטירונים, זה הריחוק שהמפקד שומר מחייליו – ריחוק הנשבר רק בסיום הטירונות.

עוד צעד, ועוד אחד, מסביב שקט כזה שאפשר לשמוע את הנשימות והנשיפות העולות מקרבי החיילים הרצים.

"יאללה, קדימה, להסתער על המאהל בריצה, קדימה. מי שלא מתחת לאלונקה שיעזור לדחוף קדימה", הוראות שבשגרה למסע אלונקות העומד לפני סופו,אך הפעם הדברים נאמרים בטון אחר – חברי יותר ופחות מצווה,הרי בסך הכל מגיע לחבר'ה - הם הגיעו ראשונים.

"כולם מתחת לאלונקה", אני אומר וכולם מטים כתף לעזור לחבריהם העייפים שסחבו את האלונקה בסיום.

"אלונקה הורד", אני נותן את האות והאלונקה יורדת בסדר מופתי לקרקע.

"כולם לרכז ציוד ולבוא לכאן", אני מודיע.

תוך שניות, ללא אומר ודברים, ההוראות מבוצעות.

"עכשיו כולם לעמוד במעגל, כשפני כל אחד אל גבו של האחר".

"ועכשיו, כולם לשבת על רגלי השני", אני מודיע ומצפה לראות את תוצאות ההוראה המוזרה לכאורה.

החבר'ה שלי לא מאכזבים אותי, תוך שניה נוצרת חגורה של יושבים במעגל.

לא, אני לא המצאתי את ה'תרגיל' הזה ואני מניח שרבים נתקלו בו במהלך שרותם הצבאי - אבל עם החיילים שלי עוד לא ביצעתי זאת עד היום.

זה חלק מהקטעים היותר קלילים ועד עתה העדפתי להחזיק אותם קצר.

"גיא", הקריאה הקפיצה אותי מהרהורי. היה זה הסמל התורן שנשאר.

"מחפשים אותך בטלפון מהבסיס כבר שלוש שעות", פלט בנשימה אחת.

"טוב, תכף אני בא", עניתי לו, הוריתי לחניך התורן של המחלקה על התארגנות - עד הודעה חדשה שלי, ופניתי לאוהל המפקדה.

"מפקד הגדוד מחפש אותך גיא, דחוף!", אמרו לי ברגע שדיברתי עם הבסיס.

"ייקח לי רבע שעה להגיע" עניתי בתגובה, והוספתי, "גדי, מה העניינים שם? מה קרה?".

"אין לי מושג, אבל זה כנראה קשור לטלפון שמפקד הגדוד קיבל לא מזמן, משהו

סודי ודחוף", נידב לי גדי ממפקדת הבסיס הערכה משלו אודות הבהילות.

"טוב, אני בדרך אליכם, רבע שעה", הפטרתי ורצתי להעיר את הנהג שהיה צמוד ליחידה שלנו בשטח.

בדרך עוד הספקתי לעבור באוהלי החיילים ולהורות להם על מסדר עם הסמל תוך שעה.

'מה לעזאזל רוצים ממני, אני מאוד מקווה שזה לא קשור למשפחה שלי או משהו כזה', הרהרתי ביני לבין עצמי בעוד הנהג שועט לעבר אורות המחנה.



אמונה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאסף להד
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
הסיפור מתפתח / שמחה חה חה
יפה. אהבתי את הבחירה שלך לספר אותו משני כיוונים. זה בהחלט מעניין ומושך. מחכה בקוצר רוח להתפתחויות חדשות...
כ"ה אב ה´תשס"ה  
בס"ד

יש לך כתיבה יוצאת מן הכלל!!!..
נפלא!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד