המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
שחר אבקשך / צפור אחוזת קסם
בביכורים מאז כ´ אדר ה´תשע"ח

השעון החל לנגן מארש צה"ל מתחזק. דוד שלח יד מיומנת וזריזה אל הפלאפון וכיבה אותו. הוא התיישב במהירות על המיטה וביטל את הנודניק. ניחוח רך של חמש בבוקר שרק אליו חרישית מהגוון החשוך של השמים מחוץ לחלון. הוא ביטל את מצב הטיסה ויצא מהחדר להתארגן בשקט.

בוקר.

הוא החל לפסוע לכיוון בית הכנסת. מרחוק מאוד נשמע מואזין כלשהו. כשדוד מתארגן בבוקר הבית שקט וחשוך. בכוונה חשוך. הוא יכול להדליק את האור בסלון ולהתארגן שם בלי להפריע לאף אחד, אבל בכוונה הוא משאיר חשוך. יפה לו לבוקר, האור החיוור של פאתי משיכיר. אחרי כמעט שנתיים שקם מוקדם, דוד עדיין לא מצליח להכיר בין תכלת לכרתי. בין תכלת ללבן כן, לכרתי לא. הוא תוהה אם פעם בתקופת המשנה אכן היו מסוגלים לכך. השקט והחושך מסביב קסומים כל כך. העולם כולו רק שלו עכשיו. הרחובות ריקים, ציוץ ציפורים עדין רק מתחיל. הוא אוהב לתפוס את השמש בקלקלתה, לאמור לה "הא לך, ניצחתי אני גם היום". הוא מתחלחל מהמחשבה שהשמש תנצח אותו, תתפוס אותו בקלקלתו במיטה. היחיד מבין חבריו ומשפחתו שממש שאוהב את הבוקר. לא סתם שורד אותו. אוהב. השעה היחידה בה העולם שקט. הדס אמרה לו פעם שהוא מכור לבוקר. יתכן, הוא לא חולק. הוא לא מסוגל להתחיל יום בלי שעה- של- ראש- נקי- של- בוקר. הוא לא אוהב רעש בשעות האלו. הוא לא אוהב אור בשעות האלו. אור הפלורוסנט מפריע להאזין לבוקר המתעורר אט אט, לגווני השמיים המתחלפים בהדרגה. הוא לא אוהב לדבר עם אנשים בשעות האלו. רק הוא, הבורא, החושך, העולם והשקט. כשהוא ישן בירושלים מפעם לפעם הוא שומע רחש מכוניות עמום ברקע. בישוב, לעומת זאת, יש שקט מוחלט. [כמעט מוחלט, ציר שישים תורם אף הוא תרומה קלה לסאונד של הבוקר]. אשר על כן, הוא מסרב להשכים אחרים המבקשים עזרה חד פעמית. הוא מודיע תמיד שעד כמה שזה אנטיפתי מצדו, הוא לא מסוגל לסבול אנשים על הבוקר. זה זמן האיכות שלו עם העולם, ושישימו לעצמם שעון כמו שהוא עושה.

כשהוא פוסע מדי בוקר במעלה השביל המוליך מרחוב התאנה לבית הכנסת הוא נושם את הבוקר. נשימות ארוכות. אחרים יאמרו "לפנות בוקר". פעם גם דוד קרא לשעה 5:20 "לפנות בוקר", אבל אחרי שנתיים של השכמה ב 5:00 זה התקצר לבוקר. פשוט בוקר. פשוט ושקט.

כשדוד מגיע לבית הכנסת האופניים של יעקב כבר חונות בחוץ. יעקב הוא קודם כל השפם והקסקט שלו, ואז יעקב. והוא כבר לפחות בן 70. יש לו שפם לבן עבה ומלא מתחת לקסקט כחול כהה, כמו צועק לכל כיוון "תראו איזה זקן- פלמ"ח- תש"ח- מפד"לניק אני". הוא יושב שורה מאחורי דוד, ומדי פעם משתף אותו בבדיחה חרישית. ליתר דיוק, באותה בדיחה חרישית כל פעם מחדש. ליתר דיוק נוסף, לפני חמישים שנה זה היה נקרא בדיחה. היום זו הלצה טרחנית של זקנים. יעקב יושב רוב התפילה דומם ומביט בסידור שלו. יתכן שמתפלל חרישית ואיש אנו שומע. יתכן שבחלוף השנים מצא שאין לו חפץ בהבלים הללו. החינוך הטוב שקיבל והמעמד הבורגני הנוח בישוב משאירים אותו בבית הכנסת, מצוות אנשים מלומדה. יתכן שהוא עייף בשעת בוקר מוקדמת זו. כובע הקסקט שלו גורם לדוד לחשוב לפעמים שיעקב היה ההשראה לציור בסמל של מאפה נאמן.

סבא של דוד מגיע אליהם לשבת או לחג בערך פעם בשנה, כשסבתא שלו נוסעת עם אחיותיה לטיול בחו"ל. סבא של דוד למד עם יעקב בתיכונית לפני תרפ"פו שנים, בתקופת הרב נריה. כל פעם כשהם נפגשים הם נזכרים מחדש באותם הזכרונות מהימים ההם, שהעלו לפני שנה. יעקב מספר לסבא של דוד את הבדיחה הקבועה שלו, וסבא של דוד צוחק ממנה שוב. לדידו אין זו סתם הלצה של זקנים. הוא הרי זקן גם, סבא של דוד.

בעודו נכנס, דוד נזכר שלא הספיק להתקשר להדס אתמול. יטפל בכך אחרי התפילה. דוד מקווה שהמחשבה על הדס לא תפר את ריכוזו. בתוך בית הכנסת אין בינתיים זכר ליעקב, אבל זרובבל כבר נמצא. מלך השורה האחורית. זרובבל עלה מצרפת כבר לפני עשרות שנים, אבל עדיין שומעים אצלו מבטא קל. מי שמאזין טוב שומע אותו רוטן ממושבו בשורה האחורית על קצב התפילה, או מברך לשלום את אחד האברכים החדשים שהגיע הבוקר. ליתר דיוק, אף מי שאינו מתאמץ להאזין במיוחד שומע את זרובבל. הוא חולק את הגיגיו ואת ברכות השלום הרבות שלו בקולניות רבה. בהערכה גסה, כל המתפללים אמורים כבר להכיר את השם של דוד רק בזכות הברכות המחוייכות שזרובבל שולח לו מעת לעת בין פסוקי דזמרה לישתבח. או לפני פסוקי דזמרה. או אחרי ישתבח. החיוך הלבבי והגב הכפוף גורמים לרוב המתפללים לנהוג כלפיו בסלחנות על הרעש הרב שהוא מקים כל הזמן. "רוב" לאמור- כולם חוץ מיעקב. יעקב יושב ושותק לאורך כל התפילה, והשפם שלו שותק איתו. הוא שותק במבט רועם אל זרובבל, כמו מנסה לומר לו שזהו בית כנסת פה, והרעש שלו מפריע למתפללים. פעם אחת בכל בוקר הוא אפילו נוקט יוזמה. בין סוף תפילת עמידה לתחילת חזרת הש"ץ הוא קם ממקומו ופוסע לאיטו אל זרובבל. שורה קדימה, ארבעה כיסאות ימינה. זרובבל לרוב עוד לא התחיל תפילת עמידה בשלב זה והוא עוד עסוק במלמול קריאת שמע חפוזה. כזה הוא, מבולגן מעט. יעקב רוכן לעברו ומספר לו בדיחה טפלה וחינוכית שמטרתה לגרום לזרובבל להיות בשקט. אותה הבדיחה של אתמול. זרובבל פורץ בצחוק מתגלגל למשמע השנינות הדלוחה, על אף שאתמול יעקב סיפר את אותה הבדיחה. יעקב מתעצבן על הרעש שזרובבל מקים שוב, וחוזר למקומו בזעף קל. ממש כפי שחזר למקומו בבוקר האתמול, בזעף קל.

זרובבל יושב בשורה של דוד ומברך אותו לשלום מדי בוקר. פעם אחת לפני התפילה, פעם אחת במהלכה ופעם אחת לאחריה. לפעמים הברכה האחרונה נגמרת ביידיש. סבא של דוד הסביר לו ש- "צו גזונט" זה אומר "לבריאות שיהיה לך". לבריאות גם לך, זרובבל. בעבר ישבו בניו של זרובבל בשורה הזו. מאז הם כולם גדלו והתחתנו. כיום אף אחד מהם לא גר עוד בישוב, לכן החליטו הגבאים כבר לפני 6 שנים להקצות את המקומות הפנויים למשפחתו של דוד. בהתאמה, אבא של דוד אינו מחבב את זרובבל כבר 6 שנים. ההלצות הקבועות שלו והפטפטת הבלתי פוסקת עולים לאבא של דוד על העצבים. מדי פעם זרובבל אומר לדוד שלא יכעס עליו כפי שכועס עליו אביו. הוא אדם טוב, אבא שלו, פשוט זרובבל יודע שהוא, איך לומר, קצת רעשן כזה, והוא באמת לא מתכוון, והוא יכול להבין, הוא יכול להבין את אבא של דוד, פשוט דוד הוא בחור טוב וזרובבל רואה שלא אכפת לו מקצת שלום איש לרעהו, לא אכפת לו- כן? ודוד מחייך ומרגיע שהכל בסדר, הכל בסדר, ועם כל הסלנג- של- זקנים שהוא מצליח לגייס הוא אומר לזרובבל שחבל שאין עוד אנשים נחמדים כמוהו במניין שלהם. ובלב הוא חושב- איזה נודניק. באתי לכאן להתפלל, למען השם, לא למועדון 70 פלוס.

מניין ראשון. האנשים מתחילים להתקבץ, להניח תפילין. רוב חברי המניין הקבוע הם אזרחים ותיקים. למעשה, המושג "ותיקין" אינו שם עצם. זהו שם תואר. הוא ניתן בעבר הרחוק במתנה למניין הנץ לאחר שהלה הצטיין בשחקני רכש מעולים במידותיהם. לפי השיטה היהודית, המשכימים בוקר מוקדם הם אנשים איכותיים. כך מסתבר. בלשון הגמרא התואר המכובד הוא "ותיק", ומאז הם נושאים בגאווה את השם אנשי הותיקין. [אפילו שכיום רוב מי שקם למניין הראשון הוא סתם זקן נדוד שינה או קרייריסט הממהר לעבודתו]. בימים של הרבה רצון טוב דוד מצליח לדון לכף זכות ולקרוא גם להם ותיקין אמיתיים. בימים של הרבה רצון טוב חוט חסד של בוקר משוך בחלל בית הכנסת מעל ראשי כולם.

חלק בלתי מבוטל מהמניין הראשון היה שמח לישון בשעות אלו, אלא שעליו להגיע מוקדם לעבודה. העומס בכביש לכיוון ירושלים מתחיל כבר ב 6:20 [אבא של דוד טוען שכבר ב 6:19 ושבאמת באמת זה הבדל קריטי]. אנשי קריירה רבים משכימים כל בוקר למניין הראשון כדי להקדים את העומס. המניין הראשון מתחיל בשעה רבע לשש [או בעשרים לשש בימים של קריאת התורה]. אם נח עולה חזן התפילה לוקחת שלושים ושתים דקות. צא ולמד, שאם חותכים מהתפילה אחרי קדיש תתקבל ולפני שיר של יום- אפשר להספיק לצאת לירושלים לפני הפקקים. וגם להחתים כרטיס עוד לפני שבע בבוקר. אפשר למצוא אותם במצבים שונים. צעיר שרק השנה התחתן ונוסע מדי בוקר לאוניברסיטה. השופט אברמסון ששופט במחוזי בירושלים. פרופסור גמליאל שנוסע לבר אילן כל יום. אבא של דוד לפעמים, בימים שהוא מתפלל בבית ולא בעבודה כבר. חיילים שצריכים להגיע לבא"ח צנחנים מוקדם.

התפילה טרם התחילה, ועדיין חשוך. דוד הוא היחיד שאוהב שהאורות מכובים בבוקר. רוב האנשים חושבים שזה מטרד. שלא נוח לומר קרבנות בחושך. דוד חושב שזו תפאורה מקסימה לשעה הזו. זרובבל הגיע גם הוא ללמוד קצת לפני התפילה [או שסתם יש לו נדודי שינה ואין לו עוד מה לעשות במיטה כבר בארבע וחצי]. הוא חוזר בוקר בוקר ורוטן בקול על הגבאים שטרם הדליקו את האור. הוא חושב שהיה צריך להדליק את האור כבר כשהוא מגיע. במקום להוציא את העיניים בחושך הוא לוקח את התפילין והספר שלו לחדר הצדדי, איפה שיש מניין נוסף מאוחר יותר. שם הוא מדליק את האור ולומד. עבור דוד זה הסדר נהדר. הוא אוהב את השקט והחושך בבית המדרש הראשי. ללא האור של הגבאים וללא הרטינות של זרובבל. בשעה חמש שלושים וחמש, כשדוד בדיוק גומר ברכות השחר ועובר לומר קרבנות, האור נדלק. קבוע על שעון. זרובבל נכנס חזרה , מלווה במר אלרועי, בצביקה וביעקב שהצטרפו אליו ללמוד באור בחדר הצדדי. דוד יודע כבר שבשלב הזה יהיה פחות שקט. מכאן והלאה זה כבר אבוד.

פעם אחת, לפני שנה כבר, הוא ניסה להסביר להדס. על החסד, והשקט, והחושך, והלבד. הזמין אותה שתבוא ותראה. אז באחד מהימי ראשון כשהיה לה יום חופשי היא קמה בארבע בבוקר ונסעה אליו את כל הדרך מהבית שלה, עשרים וחמש דקות. הם עלו למצפה על שם חיימוביץ' בסוף הישוב. המצפה ממנו ניבטת ארץ יהודה על גפניה, כבישיה וישוביה. בלילה לא רואים את כל אלו, רק אורות ואורות. בתפר בין היום והלילה רואים מכאן הרבה מלכות. בעשרה לחמש הוא הראה לה בשקט את ההבדל הדק בין תכלת ללבן בציצית ובירך עליה. בשקט ההוא, בביחד ההוא, נדמה היה לו שהיא מבינה משהו מהחוויה היומיומית שהרבה לתאר לה ללא הצלחה. כשהמשיכו רגלית לבית הכנסת והיא התיישבה בעזרת הנשים הוא חשב לעצמו שבטח מלמעלה זו חוויה שונה, ושזה לא אותו דבר. אחרי התפילה היא חייכה יפה ואמרה שהיה מיוחד, אבל שבוע לאחר מכן כשדיברו שוב על הרגלי ההשכמה שלו, נדמה היה שהיא כבר שוב כמו כולם. שוב לא מבינה את השיגעון שלו. רצה לומר לה שהייתה צריכה לבוא לתקופה, אבל כמה פתטי אפשר לצאת כבר. היא ראתה וזהו, איך אפשר עוד לומר לה שמה שראתה לא נחשב.

היא אדם של לילה, וזה בסדר. לפעמים ההפרש בין הנראה לאחרונה שלה והנראה לאחרונה שלו לא עולה על שלוש שעות. שלה משתים לפנות בוקר ושלו מחמש בבוקר. כלומר, שתים "בלילה", כלשונה, וחמש "לפנות" בוקר. תקן בוקר שלה מתחיל רק בשמונה וחצי, ואשר על כן היא מרשה לעצמה ללכת לישון קצת מאוחר. מאוחר "מאוד" כלשונו. כל התרחשות מאוחרת מן השעה אחת עשרה בלילה היא "מאוחרת" לשיטתו, וכל מה שער לאחר חצות הוא התרחשות מאוחרת "מאוד".

[פעם הוא כבר חשב לעצמו שיהיה להם מאוד קל בעתיד לשמור על הילדים. או מאוד קשה. תלוי כמה רומנטיים הם יהיו].

5:43. דוד גומר לומר קרבנות. התפילה תכף תתחיל. בכל בוקר מתיישבים בספסלים האחוריים מספר חד ספרתי גבוה של אברכים מהכולל שבישוב. משכימים, רוצים להספיק לומר שלום לאישה ולפזר את הילדים לגן לפני סדר בוקר. הבוקר סוחט מהם מבט כנה משהו, מסגיר את תהיותיהם היותר עמוקות כיצד זה הפכו מצעירים- רעננים- מלכי- העולם לאבות עייפים, רודפים אחרי כל דקה כדי להספיק לנהל משפחה, ללמוד תורה, לפרנס קצת מהצד ולהקדיש טיפה תשומת לב לאישה. המניין הראשון סוחט מהם בעייפות של בוקר את ההכרה שהנה הנה, זוהי התחנה אליה הגיעה רכבת חייהם. הם כאן ברבע לשש בבוקר כדי להספיק עוד יום ארוך וגדוש.

5:44. נח מתקדם לכיוון עמוד החזן. האמת האמיתית היא שהמניין הראשון הוא בעצם בעיקר מתפלל אחד והרבה תפאורה מסביב. המניין הוא קודם כל נח, ורק אז כל השאר. נח כבר בן 94. הוא היה באושוויץ בתור נער. מנגלה שלח אותו לחיים ומאז הוא לא מפסיק להפיץ חיים במניין הראשון. הוא גם נלחם בקרב על הבירייה, הבירייה שכל שנה בני עקיבא עולים אליה ושומעים על הקרבות שהיו בה לפני תש"ח. שבוע שעבר הם עלו, הדס שלחה לו תמונות. נח הוא גרעין ג' של בני עקיבא. דוד הוא משבט נאמן. לפי הרכבת המצויירת על הקיר בסניף, מפרידות ביניהם 74 שנים. לפעמים בשבתות, כשנוח עושה אט אט את הסיבוב הקבוע שלו ומחלק סוכריות לילדים הקטנים שהגיעו לתפילה לכמה דקות, נח מחלק גם לדוד סוכריה. זרובבל מצחקק בצד, ואחרי התפילה הוא אומר לדוד שממרום שנותיו של נח אין הרבה הפרש בין גיל 8 לגיל 20. לפעמים הוא מצחקק ואומר לו את זה באמצע התפילה, ישר כשנח ממשיך הלאה בסיבוב שלו. נח הוא הלב של המניין. ברירת המחדל היא שללא אף אבל המחוייב לעלות חזן- נח הוא החזן. נח מכיר בעל פה את הזמנים של הנץ לכל השנה. בימים בהם הנץ מוקדם מאוד, ואי אפשר להניח תפילין ישר כשמגיעים לבית הכנסת, דוד יודע מתי מגיע הזמן כשנח נעמד ומתחיל להניח תפילין. חזקה על הייקה שאין דקה יותר מכוונת מזו להתחיל. דוד פעם תהה לעצמו האם כשנח טועה בשתי דקות הנץ מתיישר לפיו.

נח גם משמש כגבאי לעת מצוא. כלומר, בעיקר בשבתות כשדני לא מוכן להיות גבאי. הוא עולה אט אט במדרגות המובילות אל ארון הקודש לפתוח את המנעול לפני התפילה. בהמשך הוא עולה אט אט במדרגות המובילות לבימה לפני קריאת התורה. הוא קורא אט אט לעולים. פעם דוד חשד שנח מעלה את אותם 7 עולים כל שבת מחדש כי הם החברים שלו. זרובבל אמר לו שזה בגלל שנח לא זוכר שהוא העלה אותם שבת שעברה. דוד יודע שזרובבל לא זוכר שהוא אמר לו את זה גם לפני שלושה שבועות. ולא כי דוד שאל, אלא כי זרובבל פשוט שיתף.

כשסבא של דוד הגיע לבקר שנה שעברה הוא היה צריך לעלות לתורה. הוא נוהג לעלות בעליה של הקללות, זו שאף אחד לא רוצה לעלות בה. אבא שלו, שהוא סבא רבה של דוד, היה נוהג לעלות בעליה הזו שנים בבית הכנסת של הרב הנזיר בירושלים. שנה אחת הוא לא היה יכול לעלות, וזה הסב לו צער רב. באותה שנה הוא נפטר. סבא רבה נפטר לפני הרבה שנים, אבל סבא של דוד ממשיך את דרכו באדיקות ובחרדת קודש. לפני 8 שנים אחיו של סבא של דוד נפטר ממחלה, ומאז סבא של דוד ממשיך במנהג ביתר אדיקות, גם בשבילו. דוד היה צריך להביא לנח שלושה פתקים במהלך התפילה עם תזכורת להעלות את סבא שלו, ועדיין הוא נשם לרווחה בהקלה כשזה אכן קרה ונח לא התבלבל.

נח לא שומע טוב כבר. לפעמים המגביה והגולל צריכים לצעוק את השם שלהם כדי שישמע את מי לברך, אבל בסך הכל ידו הרמה שולטת במניין הראשון. בסדר מופתי. פעם, באחת השיחות שהוא העביר על הסיפור האישי שלו בשואה, דוד שמע שמישהו שאל את נח איך הוא ממשיך להאמין בקדוש ברוך הוא אחרי שכל העיירה שלו בגרמניה, בלי אף יוצא מן הכלל למעט הוא, נספה בשואה. עד היום דוד זוכר איך נח הביט בו מבולבל ואמר שאינו מבין את השאלה. הוא יהודי, ולהיות הודי פירושו להאמין, ואין דבר כזה לא להאמין. בוודאי שיש קודשא בריך הוא, איך אפשר לא להאמין בו בחור צעיר?

5:45. נח מגיע לעמוד החזן בדיוק בדיוק בזמן ומתחיל ברבי ישמעאל אומר. ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות. מקהלת האבלים פוצחת בביצוע קדיש דרבנן. יתכן שיש הטיה סטטיסטית בדבר ויתכן שזו תופעה המלווה מניינים עתירי זקנים. כך או כך יש במניין הראשון כמות מכובדת מאוד של אומרי קדיש. רובם מוותרים על החיוב לעלות חזן ומשאירים לנח את התפילה ברוב הבקרים. לפעמים נח לא עולה חזן, כשישראל הורביץ מתעורר בזמן ומחליט כן לעלות, או כשקופרמן מגיע למניין הראשון כי הוא צריך לעבוד באותו יום בירושלים ולא מהבית. פעמים נוספות שנח אינו חזן, כשצביקה מתעצבן על נח ששלושים ושתים דקות זה יותר מדי זמן בשביל מניין ראשון. טוען שצריך שלושים ואחת. בימים כאלו הוא עולה חזן בעצמו, ומתפלל שלושים וחמש דקות. תמיד בסוף התפילה הוא יורד מהבימה מאושר, מביט בשעון ומזעיף פניו למראה התוצאה. הוא חוזר למקומו עם זנב בין הרגליים עד הפעם הבאה שימאס לו מהשלושים ושתים של נח. להוציא את אלו, נח עולה חזן כמעט תמיד, לקול סימפוניית הקדישים. דוד חושב שהוא כבר הבין איך הם מחלקים ביניהם את אמירת ה"ברכו" בסוף הקדיש לפי ימים, אבל מדי פעם הוא עוד מופתע לגלות שהחוקיות שלו נשברת.

פסוקי דזמרה מתחילים להתגלגל להם במהרה תחת מלמוליו היידישאים של נח. בדרך כלל דוד לא סתם מתפלל על אוטומט, בדרך כלל הוא מקשיב למילים שהוא מוציא מהפה. אבל הבוקר הוא מוצא את עצמו לגמרי על אוטומט, נודד במחשבותיו שוב אל הדס. מחכה כבר לחזור אליה אחרי שלא הספיק אתמול בערב. דוד שומע את צביקה פוסע בצליעה קלה מאחוריו הלוך חזור. צביקה תכף בן חמישים. יש לו בן נשוי ובת נשואה, אבל גם ילד קטן בשבט הרא"ה. הוא קצת צולע וקצת מקריח, באופן הגון יחסית עבור אנשים בגילו. טוב, אולי קצת יותר מזה. צביקה טוען שארון הסידורים הימני מיועד לסידורים בנוסח ספרד, והשמאלי לנוסח אשכנז. היות וצביקה הוא האדם היחיד בבית הכנסת שחושב ככה, והיות שאין אף שלט המורה על כך למען שמירה על הסדר, צביקה עמל כל בוקר לסדר את הסידורים מחדש, בסדר הנכון לדידו. בצליעה קלה הוא מסתובב עם הסידורים הלא נכונים הלוך ושוב. בימים שאין הרבה עבודה ורוב הסידורים במקום, הוא מגדיל לעשות ומוציא מהתאים של אנשים סידורים של בית הכנסת שנמצאים שם בניגוד להוראות הגבאים, ומחזיר למקום. צביקה גומר עוד לפני שירת הים. ממש כמו אתמול.

דוד כבר רגיל לפסיעותיו של צביקה. הן מחזירות אותו מחדש אל התפילה. קצת לפני ישתבח נכנס יהודה, שכולם קוראים לו יוּדה. בימות החול יודה מרשה לעצמו לאחר, אבל בשבתות הוא עולה חזן לפסוקי דזמרה, אז הוא חייב להגיע בזמן. יודה גם זקן. דוד נותן לו יותר מ- 60. בשבתות, המניין הראשון מתחיל רק ב 6:20, אז יהודה מצליח להגיע אפילו קצת לפני הזמן ולעלות לפסוקי דזמרה. יש לו קול יפה, ליודה. דוד קם בשבתות ב 5:30 לרגל המאורע. חצי שעה מאוחר יותר מימות החול. הוא דווקא חושב שעונג שבת זה לקום מוקדם יותר, ליהנות מעוד קצת בוקר של שבת. לדאבונו, הגבאים חושבים אחרת. המניין הראשון סופח אליו בשבת עוד אנשים שלא באים בדרך כלל. גם כי הוא יותר מאוחר וגם כי זה שבת. בשבת פתאום "המניין הראשון" נחשב לעניין מובן ומכובד, שגם אנשים שאינם משוגעים קמים אליו. לא רק זקנים ולא רק דוד. הזקנים קצת משוגעים, ועל עצמו דוד כבר לא בטוח.

בשבתות זה אף פעם לא ותיקין, תמיד "מנין ראשון". דוד מסביר לאנשים פעמים אינספור את ההבדל בין השניים. מניין ראשון הוא המניין הראשון מבין כל המניינים שיש בבית הכנסת באותו יום. לרוב, הוא גם יהיה מוקדם יחסית, שכן יש עוד מנינים להספיק אחריו לפני סוף זמן תפילה. המניין ראשון מתחיל באותה שעה לאורך כל השנה. 5:45 במקרה שלהם. ותיקין, לעומת זאת, משתנה כמעט כל יום. ותיקין זה מניין שמגיע לתחילת תפילת עמדה בדיוק בדיוק בנץ. הנץ משתנה כל יום. במניין ראשון לפעמים מגיעים לתפילת עמידה לפני הנץ, ואז זה מניין פועלים שיוצאים בו ידי חובה רק בדיעבד, ולפעמים אחרי הנץ. בערך פעמים בשנה מניין ראשון ומניין הותיקין משתווים ביניהם בזמנים. המניין של דוד הוא מניין ראשון, לא ותיקין. לצערו ולשמחתו. לצערו כי זה אומר שלא תמיד מתפללים אחרי הנץ, כמו שצריך לכתחילה. לצערו כי הוא מעדיף ותיקין. לשמחתו כי זה אומר שגם כשהנץ מאוחר- לא מתחילים מאוחר מדי. נגיד כשהנץ בעשרה לשבע, לפני שמחליפים לשעון חורף. שומו שמיים להתחיל תפילת שחרית בשעה כ"כ מאוחרת. דוד מתחלחל מהמחשבה. די בטוח שקודשא בריך הוא כבר סוגר את הבסטה בשעות האלו.

לפעמים בשבתות הרב אוחיון מגיע גם. הרב אוחיון הוא ספרדי בכלל, וגר בשכונה הרחוקה יותר. למרות זאת, מדי פעם הוא מגיע להתפלל במניין הראשון בשכונה של דוד. כל פעם שהוא בא עושים לו כבוד. נח ודני מעלים אותו לתורה. זרובבל ויעקב בטוחים שהרב אוחיון בא כדי לכבד את המניין והם מוחמאים ממנו מאוד. דוד חושב לעצמו שהרב אוחיון לא מגיע לכבד. פשוט שהוא מגיע כי הוא נהנה. איך אפשר שלא ליהנות מחוט החסד המשוך על פניה של שעה מוקדמת זו? והרב אוחיון הוא הרי אחד שמבין.

פעם הוא ניסה להסביר להדס. לשכנע אותה שלפחות בשבתות זה הגיוני, כשזה ב 6:20. היא סירבה להבין למה זה הגיוני. מצידה, עדיף לדבר עם חברות עד שלוש לפנות בוקר ואז לקום בנחת אחרי שכולם חזרו מהתפילה. הישר לקידוש. בת. דוד לא היה מחכה עוד שעתיים עד לקידוש של כולם. תמיד בשבתות הוא חוזר הביתה ועושה לעצמו קידוש לפני כולם. מפזם לעצמו אסדר לסעודתא, "חי השם וברוך צורי", וטועם קצת עוגה. אחרי זה חוזר לישון מעט או נשאר ללמוד עד שכולם חוזרים מהתפילה שלהם. התפילה "הרגילה". הנה, שוב הוא חושב על הדס. פוקוס דוד, פוקוס. עכשיו תפילה.

הכל כשורה הבוקר. שום פטפוטים- של- זרובבל עד סוף חזרת הש"ץ. דוד כמעט מתחיל לומר תחנון קצר, אבל נח מכריז בקול "והוא רחום" ומזכיר לדוד שלא- כ"כ- מהר- קריאת- התורה. בימות החול התפילה מהירה. אין זמן לתת לנח לנהל את קריאת התורה. חזן הוא יודע להיות, אבל קריאת התורה לוקחת לו זמן. בימות החול דני מחליף אותו. דני גם זקן, אבל לא כמו נח. דוד נותן לדני 65 ככה. הוא ממלמל את המישברכים בין העולים בקול שבקושי שומעים. אפילו פעם כשהוא העלה את דוד ועשה אחרי זה מישברך לחולים, דוד בקושי הצליח להבין אותו, למרות שעמד על הבימה לידו. בתקופות בשנה שהנץ מוקדם מאוד מאוד, וצריך לחשב בכמה זמן מקדימים את המניין כדי להספיק להניח תפילין אחרי זמן משיכיר, דני אחראי לחשב את הזמנים. הוא מחלק מחדש את אותו פתק של שנה שעברה, עם אותם זמנים. נח פעם אמר לו שאם יודעים את התאריך הלועזי אפשר לדעת מתי הנץ כל שנה שוב ושוב, ולא צריך לחשב את זה כל פעם מחדש. יכול להיות שדני לא סומך על נח. יכול להיות שדני לא יודע את התאריך הלועזי. יכול להיות שדני שאל את נח מה הוא אמר כי הוא לא שמע לרגע, אבל נח לא שמע שדני שאל בכלל אז הוא לא ענה. כאלו הם זקנים.

לדני נולדה נכדה שלשום, אז הקורא מעלה אותו לתורה אחרי שהוא מעלה בעצמו כהן ולוי. הוא זורח מאושר, וכל הזקנים ניגשים ללחוץ לו את היד. דוד מוותר על הטקס. משחקי כבוד של זקנים. בכל זאת. הוא אמנם קם למניין הראשון כבר שנתיים, אבל עדיין אינו זקן. קם בהתמדה, יש לציין לשבח, אבל שערו שעדיין חום- שחור טרם הלבין. עכשיו כשהוא חושב על זה נדמה לו שזו לא הפעם הראשונה. יכול להיות שנולדה לדני עוד נכדה אחרת לפני כמה שבועות? אולי הוא כבר מתבלבל.

למה הוא קם כל בוקר ככה מוקדם? שאלה טובה. אמא שלו לא מפסיקה עדיין לשאול למה, גם שנתיים אחרי. האמת היא שהוא פשוט התחיל ונהנה, אז הוא המשיך. ולמה הוא נהנה? טוב, ישנן כמה סיבות. ראשית, היה נוהג לומר, השקט. העולם דומם בשעה 5:20 כשהוא פוסע לבית הכנסת. שנית, דוד מוסיף- כדי להשקיע. הוא אוהב את תפילת שחרית ושמח להשקיע. [שלישית, ואת זה הוא לא אומר בקול, כדי להיות קצת מיוחד. כולם יודעים שזו הפינה שלו, וזהו. זו הפינה שלו.]

אף אחד לא יבין עד הסוף עד שיקום גם הוא לותיקין, למשך פרק זמן ארוך דיו. דוד נהג לומר לכל מי שלא הבין למה הוא עושה את זה לעצמו במקום לישון עוד שעה וחצי, שטוב שהוא לא מסכים איתו. אם היו כולם מסכימים עם דוד וקמים אף הם מוקדם, העולם כבר לא היה שקט בחמש בבוקר. הסלון כבר לא היה חשוך והמניין הראשון לא היה מלא רק בזקנים. זה צריך להיות שלו. דברים טובים באים בחבילות קטנות. רק חסר לו שעוד משוגעים ימצאו את האוצר הזה. האוצר הזה שמתחת לגשר שלהם.

בהתחלה הוא ממש חשש שאחיו או חבריו יחקו אותו ויהרסו לו, אך בחלוף הזמן הוא התרשם שהשינה והעייפות מכריעים את רוב האנשים. גם מי שקם ליום- יומיים לא שורד הרבה יותר מזה.

6:13. תכף כשנח גומר עם הכנסת ספר תורה וכל הממהרים למיניהם חותכים לדרכם, ראשוני המתפללים מהמניין השני כבר מגיעים. מניחים תפילין. הזמן הלא רשמי בו מתחיל המניין השני הוא "כשמסתיים המניין הראשון". באופן מעניין זה יוצא באותה שעה בכל בוקר מחדש. נח הזה, מסודר להחריד. האנשים נכנסים ויוצאים, ונוצר קצת בלגאן של משמרת נכנסת ומשמרת יוצאת. שוין.

כשדוד יורד חזרה מבית הכנסת הביתה כבר יש שמש ראשונה בשמים. לעיתים היא תלויה לה מעל האופק רק מספר דקות ולעיתים כבר כמעט חצי שעה. תלוי בתקופה בשנה. תלוי אם צביקה עולה חזן. קרניים ראשונות של בוקר משתלחות בדשא שלצד השביל. מנצנצות בין אלפי רסיסי טל שטרם התייבשו מהלילה. גוונים של ירוק כהה וירוק בהיר משמשים בעירבוביא. תמיד כששואלים אותו מה הצבע האהוב עליו הוא עונה ירוק של בוקר. ירוק של דשא של בוקר, אם לדייק. משאית ראשונה הגיעה להביא לחם טרי מאנג'ל למכולת היישובית.

כשהוא יורד בשביל, אנשים חולפים על פניו בדרכם למניין שני שזה עתה התחיל. תחושת עילאיות מתגנבת בליבו, לאמור "הא לכם, אני כבר קמתי מזמן. אני כבר גמרתי להתפלל. אתם רק מתחילים עכשיו". לא כי התפילה חלילה מטרד שיש להפטר ממנו. כלל וכלל לא. דוד אוהב את תפילת שחרת מאוד מאוד. זו רק מין תחושת עילאיות כזו, שאיך לומר, לא יכול שלא תלווה אותו בהביטו במבטם הטרוט. הוא יודע שזו קצת גאווה. הוא יודע שזה חורג קצת מהאמת שלו. שזה סתם בשביל האגו. דוד נהנה להרגיש ככה קצת כל בוקר מחדש, ולנזוף בעצמו קצת שזו גאווה כל בוקר מחדש.

כשהוא מגיע חזרה הביתה כולם עדיין ישנים. אבא שלו כבר יצא לעבודה, בין אם התפלל כאן וחתך לקראת הסוף ובין אם יצא לעבודה והתפלל שם. אמא שלו עדיין ישנה. רק עוד עשר דקות, בשעה 6:30, היא תעיר את אחיו הקטנים שיתחילו להתארגן לבית הספר. עשר דקות אחרונות של שקט. לקרוא עיתון או לנשנש משהו או לבדוק חדשות מאתמול בלילה דוד מתמתח בקלילות ומשחרר אנחת- מתיחה- של- בוקר. בוקר טוב עולם. בוקר טוב בית. עכשיו אפשר להתחיל את היום. רק לא לפתוח את הווטסאפ. לא ווטסאפ. הוא רוצה שהנראה לאחרונה שלו ישאר על 5:03 עד הצהריים לפחות. שאנשים יראו. שהדס תראה. גם כן קצת גאווה, אבל שוין. הדס. הוא נזכר שוב. טוב, התפילה נגמרה כבר. עד שהיא תקום ייקח עוד זמן, אבל בוא נראה רגע...

הוא מדליק את הפלאפון. במסך הפתיחה הדס והוא על רקע מפל, מהטיול של חנוכה בנחל ערוגות. התראת ווטסאפ קופצת לו למעלה. נשלחה כבר אתמול ב 23:48, הגיעה משום מה רק עכשיו. זאת היא. "הי דוידי. איך אתה? בטח תראה את זה רק בבוקר... רציתי להתקשר אתמול אחרי הערב צוות שהיה לנו. אל תשאל. הנחתי שאתה ישן כבר בשעה כזו אז ויתרתי. נדבר בצהריים?"

הו, הצהריים. נצח עד שהם יגיעו  עכשיו.



בוקר זקנים נץ שחרית

© כל הזכויות ליצירה שמורות לצפור אחוזת קסם
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ב´ אלול ה´תשע"ח  
עשית חשק.
ללקום בבוקר.
להתפלל.
להכיר קצת יותר מקרוב את האנשים המבוגרים שסביבי.
והסיום ממש מקסים!
ב´ אלול ה´תשע"ח  
באמת כיף לקום מוקדם. תיארת את הרגעים הקטנים של הזמן הזה מדויק.
העלילה לא ממש מתקדמת לשום מקום (מעיניים של קוראת פשוטה) ודווקא זה מה שגרם לי לרצות לא להפסיק ולהישאר עוד קצת בבוקר של דוד.
וואו, דוד. הבנתי אותו בככ הרבה נקודות (הפינה שלו, התסכול של אנשי בוקר מול אנשי לילה, קצת התנשאות, הרבה מודעות ונוכחות). כיף שהקריאה זורמת ככה עם המחשבות שלו. ושכתבת בגוף שלישי. נותן תחושה שאמנם זה בראש (ובלב) שלו אבל מנקודה קצת רחוקה, כמו צל. איתו כל הזמן אבל לא בתוכו ממש.
התאהבתי בנח! קצת מזכיר לי את סבא.
תודה רבה רבה
ו´ אלול ה´תשע"ח  
זה יפה כי יש רצף שעומד כל הזמן באותו מקום, כי הזמן שכ"כ מוזכר כאן, נשאר עומד קצת, מנציח, (בדיוק ההפך מצורת החוויה הפשוטה של הזמן), כי זה מעורר הערצה לבקרים, אפילו אהבה, וכמובן הכתיבה עצמה...
תודה.
ט"ז אלול ה´תשע"ח  
כשקראתי את זה בשולחן העריכה, הייתי ממש סקרן לגלות מי כתב את הפלא הזה, והאמת לא הופתעתי. אתה כותב נהדר ומתקדם בטירוף איזה כיף שאתה כאן.

היכולת לקחת חוויה שאין בה יותר מידי מתח והתרחשות ולכתוב אותה ככה מדהימה.

ובאמת שאין על בקרים כאלה, שנזכה
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד