בנושא
בכרם
חדשות
 
אני ישנה וליבי ער / פותח סוגר פותח
בביכורים מאז ט"ו שבט ה´תשע"ח

באותו בוקר אברי יצא לרדוף אחרי תרנגולים בחצר האחורית. הוא טען שזה מזכיר לו את הילדות בקיבוץ גת העמלים, ילדות שהייתה עמוסה בטיולים בין הפרות ברפת, משחקי מחבואים בין חבילות הקש ומשחק תופסת חד צדדי עם תרנגולות בלול.
צחי התלווה אליו למרדף מתוקף תפקידו כקשר מ"פ, ועליו להיות הצל של אברי בכל מקום.

אברי גירד מתחת לקסדה בעזרת מקל קטן ותהה לעצמו, מה שרי אשתו עושה עכשיו. הוא זכר שהם קבעו סבב בדיקות וטיפולים נוסף, הרביעי במספר כבר. 7 שנות נישואים, שאמנם היו מלאי אהבה אך היו חסרים את קול הילדים שהם כל כך חלמו עליו עוד כשהכירו לראשונה בקיבוץ.
הוא נאנח, וקולו של אביו הידהד בראשו -"מלחמות מטבען פורצות בזמנים הכי לא נוחים", ודווקא עכשיו הוא קצת שמח שמלחמה וקראו לו לבוא ולעמוד בראש חייליו.

התרנגולים, ברחו ממנו בקלות, ''החיים ברצועה חישלו אותם'', צעק אליו צחי בחיוך. אברי חסר ההצלחה הגניב חיוך זוויתי נאנח בשנית, הוריד את הקסדה מעל ראשו כמודה על הפסדו בקרב הקטן וניגב את אגלי הזיעה ששטפו את הקרחת הקטנה שהחלה לצוץ במרכז ראשו. הוא נזכר בחיוך בשרי אומרת לו ברגע נדיר של אופטימיות שהילדים שלהם לא יזכו לראות אותו עם שיער על הראש.
צחי התקרב אליו, הוריד אף הוא את הקסדה וכאילו קרא את מחשבותיו של אברי - ''אל תדאג אברי, הקרחת עושה אותך רציני יותר''.

************

שרי התעוררה לעוד בוקר שקט. שקט מדי. כבר עשרים יום שהוא שם, בדרום. היא נרדמת אך הלב שלה דופק כמו סדרת הלמות פטישים. היעדרותו של אישה לא נותן לה מנוח והיא יודעת שהוא נמצא בראש, בגלל זה היא אוהבת אותו כל כך וזה מה שגורם לה כל ערב למהר לישון ולליבה להישאר ער. היא התגעגעה אליו, לאברי. לריח הנעים שלו בבוקר כשקצף הגילוח מעטר את לחיו, לקצב הנשימות המהיר שלו אחרי שהוא נחתך מסכין הגילוח, לדגדוגים שלו שמעצבנים אותה כל כך אבל כרגע הם חסרים לה יותר מכל. היא נאנחה וניגבה דמעה סוררת שזלגה אל הכרית, סידרה את כיסוי המיטה ונזכרה בפגישה הראשונה שלהם.

היא הייתה נערה צעירה שבביקוריה אצל קרובי משפחה במשק לא הצליחה להבין את קצב החיים בקיבוץ ואת הווי הצעירים שהיה זר לה. אברי, לעומתה, היה הבן הבכור של הקיבוץ, הוא בדיוק סיים את הלימודים והתקבל לסיירת. ''הבן של כולנו'' קראו לו בשבילי המשק ותלו בו את עתיד הקיבוץ.
עד היום, יעידו שניהם, אין לדעת מי התחיל עם מי ואיך זה קרה, אך לא יהיה חולק על כך שברגע שהבינו שהעתיד שלהם משותף הם החליטו שלא יגורו בקיבוץ. עוד יסופר רבות על חודשי האבל ששררו בקיבוץ אחרי עזיבתו של אברי. כל התקוות והמגדלים שנבנו על כתפיו התנפצו במחי יד ונעלמו כלא היו. 'הוא היה כל כך נערץ בקיבוץ, ובשבילה עזב את הכל מאחור', היא חשבה - 'את כל עולמו הוא הקריב בשבילה',  והמחשבות האלו התרוצצו בראשה במשך השנים. אולי בגלל זה היא שתקה כשהמשיך להתנדב לשירות מילואים ולהתקדם מעלה בסולם הדרגות והתפקידים.

את היום היא העבירה בעבודתה כמחנכת כיתה א' בבית הספר האזורי. היא לא נהנתה באותו יום. לא כי התלמידים הפריעו, להיפך הם היו מתוקים ומלאי חן יותר מהרגיל. היא לא הייתה רגועה. ליבה הלם בקרבה מפחד וחשש, והבטן כאבה לה בגלל ארוחת הבוקר שדחפה סתם כך לפיה. עם השנים היא למדה לסמוך בעיניים עצומות על האינטואיציות שלה ועל תחושות הבטן. היא הרגישה שמשהו מתקרב.

************

רימון! 23-22-21 ! פיצוץ אדיר נשמע, ומיד אחריו צרורות קצרים שקרעו את האזניים.
אברי כמפקד הכוח נכנס ראשון מבעד למסך העשן שהתפזר בחלל. צחי צמוד אליו והם מחפים אחד על השני. שאר הלוחמים נכנסו אחריהם גם הם בזוגות והחלו להתפרס ולסרוק את המבנה בחיפוש אחר מנהרה או אמצעי לחימה. כולם מלאי אדרנלין וחדורי מוטיבציה. לאחר מספר דקות נשמעה צעקת ''טוהר, טוהר ט-ו-ה-ר! ''. אברי פקד על סגנו לחלק את הלוחמים. מי לעמדת שמירה ומי לשינה, מי לסידור הבית ומי לסידור הציוד. צחי הקשר החל להוריד את הקסדה מעל ראשו, אברי קלט אותו במבטו ובשתיקה שבמצמוץ סימן לו. צחי הנהן ורכס את הקסדה מחדש.
העייפות ניכרה על פניו, הוא לא ישן כבר כמעט יומיים, אף לא לרגע קט. ליבו רעד בקרבו. לא מפאת צינת הבוקר ולא בגלל הפחד מהמוות שמהלך ביניהם, אלא בגלל שרי, אשתו, שהוא יודע שליבה רועד במקומו ולא נותן לה מנוח. הוא ניגש לשטוף את פניו מהמימייה שלו ובחן את החדר שסביבו. הווילונות הגדולים והעבים בצבע זהב שמנעו מכל קרן של אור להיכנס לחדר. השטיחים עם הדוגמאות המהפנטות שכיסו את הכל, מהרצפה ועד הקירות. והספות מבד האדומות שעליהם היו שכובים החיילים עם כל הציוד.

הוא צד בעיניו דבר מתחת לספה הימנית, דבר שגרם לליבו להחסיר פעימה. הוא קפץ לשם, הציץ מתחת לספה וצעק                                                                        

ת-ב-ר-ח-ו !-!-!

************

השעה כבר 5 לפנות בוקר ושרי לא הצליחה להירדם כל הלילה. הבטן שלה כאבה כמו שלא כאבה מעולם. היא כבר רצה מספר פעמים מהמיטה אל השירותים במטרה להקיא את שאריות ארוחת הערב. היא נזכרה באותו ערב בדירה הראשונה שלהם, הקטנה, כשאברי ניסה לבשל מרק עגבניות, ובמקום זה לכלך את כל הדירה בטיפות אדומות. היא רצתה לכעוס עליו אך הבחינה במבטו העצוב. כתם אדום ומכוער התגלה בספה הימנית שהוא הביא מבית סבו וסבתו. הוא לקח מיד כלי ניקוי והחל לשפשף במרץ את הכתם בזמן שהיא הכינה ארוחה ערב חלופית. הם סיימו ביחד. היא את תבשיל העדשים שהוא אהב יותר מכל והוא את הכתם שכמעט ונעלם מהספה. הם התרגלו לסימנים הדהויים שהכתם הותיר בספה ולכן היא התרצתה והסכימה לקחת איתם את הספה לדירה החדשה. כעת, שעת בוקר מוקדמת, היא הולכת לאותה ספה, לאותו כתם ומריחה אותו. ליבה רועד בקרבה. היא מניחה את ראשה על המסעד. ומבינה. אני ישנה, ליבי ער, ובטני בועטת.

 



סיפור קצר

© כל הזכויות ליצירה שמורות לפותח סוגר פותח
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד