בנושא
בכרם
חדשות
 
ללא כותרת / נועם נתן
בביכורים מאז כ"ד טבת ה´תשע"ח

א.

תודה שהשקעת. אני מעריכה את זה. השפילה מבט לשולחן משחקת בקצות האצבעות בגרגרי שומשום שנשרו מהלחמניה. תודה. ניסיתי לחייך אבל הייתי מבואס. מסעדה חשוכה מוארת בתאורה עמומה ומוזיקה שקטה יצרו אוירה רגועה ורומנטית. האפלולית לא הפריעה לי לראות בבירור את פניה. הפנים שלה צעקו את מה שהיא לא רצתה להגיד לי. לא טוב לה.

העיניים שלי משוטטות סביב, מביטות ספק בה, ספק בדג שנשאר מיותם בצלחת שלה (אני לא רעבה), ספק עוקבות אחר שאר הזוגות שישבו בשולחנות מסביבנו, מדברים בשקט, צוחקים, כנראה באו לחגוג. כמונו. עיניה לרגע קל פוגשות את שלי ומיד ממשיכות - כאילו מעצמן - עד שנעצרות ברצפה, בוחנות בעיון את הטבע שלי.

שנינו שותקים דקה. מהורהרים. לבסוף אני מתנער. יכלה ממש להתאים פה שקיעה עכשיו, אה? היא מצחקקת צחוק לא אמין. אוף. זאת מסעדה יקרה. השקעתי ממש. האמת שבכלל לא היה לי כח היום וגם המצב הכלכלי שלי לא היה מזהיר אבל חשבתי שאי אפשר שלא לציין את היום שבו נפגשנו לראשונה. ועכשיו..

המבט הכבוי שלה משגע אותי.

מה ישמח אותך נשמה שלי?

ב.

ציקי פתח עיניים והעיף מבט לשעון. השעה הייתה תשע ומשהו. מהחלון בחדר בקע אור אפרפר חיוור של בוקר חורפי.

הוא נזכר בכל מה שהיה אתמול והיה בא לו להמשיך לישון. השעון מעורר צלצל שוב. הוא שלח יד לפלאפון והתיישב במיטה. הוא פתח את הפייסבוק שלו וקרא קצת. לא נוספו הרבה דברים מאתמול. בווצאפ הייתה רק הודעה אחת. 'ציקי היה כיף לקרוא את מה שכתבת'. חיוך. כיף שיש אנשים טובים בעולם.

לא היה לו כח לקום והוא חיפש משהו שיעסיק אותו.

מבט לשעון. השעה כבר עשר. הגיע הזמן לקום.

ציקי שולף את התפילין ומנסה להיזכר איפה מזרח. אחרי התפילה הוא קורס חזרה למיטה. שוב לפלאפון. יצא מערכון חדש של ארץ נהדרת. חמוד.

שיקרה כבר משהו. שמישהו ישלח כבר הודעה. שולח הודעה לעדי 'התעוררת?'. וי אחד. אוף.

ג.

כבר מכיר את המבט הזה שלה. מוריד ממנה את העיניים. קצת מסתכל על הזוגות מסביב. מחייכים. למה היא. רק היא מכולם אף פעם לא מרוצה. למה הייתי צריך מיוחדת? החיים הרבה יותר פשוטים עם מישהי רגילה.

טוב. הגזמתי. היא לא תמיד ככה. ואני לא באמת מסוגל לראות את עצמי עם מישהי רגילה. תמונות רצות בראש. אני הולך לאט. שבוע לא נפגשנו. המבטים שלנו מצטלבים. הרגע הזה שווה הכל. ללא ספק החיים איתה מזמנים רגעים שמפצים על הכל אבל שאר הרגעים. ועכשיו המבט הזה שלה שלא מרפה. כאילו אומרת עזוב, אל תנסה להשקיע. לעולם לא תצליח לגרום לי להיות מרוצה.

ד.

מה אני עושה עם החיים האלה? אין לי כח לקום. העיניים עוברות על הספרים במדף. צבעוניים. אורות התשובה צהוב בלוי משימוש. כנפי רוח מהדורת כיס. חסידים צוחקים מזה. הזמנה לפילוסופיה.

אין לי כח.

אם רץ ליבך. חדריו.

די נמאס. אין לי כח לכל זה.

גמרא עוז והדר מסכת כתובות.

12:00. אין ברירה. אני קם.

ניתן צ'אנס. שולף את הגמרא, מתיישב ומנסה להיזכר בסוגיה האחרונה שלמדתי בישיבה. זה היה ממזמן. לוקח לי זמן להיכנס אבל אחרי כמה דקות אני כבר בצלילה פנימה.

מבט לשעון. אחת וחצי. אני קולט שאני מחייך. אני סוגר את הגמרא. מסתכל על הכריכה הפשוטה ומנשק בדבקות.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לנועם נתן
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ´ שבט ה´תשע"ח  
זו זכות גדולה, הסוף הזה שאתה מתאר.
(גובל מעט בחוסר אמינות אולי? לא יודע, הרגשתי משהו בסגנון...)

אבל חוץ מהסוף, זה תיאור חד מאוד של התחושה,
התלהבתי עליו ממש!
כ"ב שבט ה´תשע"ח  
הפסקה הראשונה נהדרת, והשנייה מאוד מחדדת את החוויה, (קצת לא מובן מה הקשר של הזוג)
הסיום חד מדי.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד