בנושא
בכרם
חדשות
 
למצוא חדרים ללב / תות העץ
בביכורים מאז ט"ו כסליו ה´תשע"ח


"בבדידותי אני תוהה אם אין האדם אלא השפעה חברתית. לא אותה ההשפעה החברתית וההבניה המורכבת, הפילוסופית, שהאדם כל מושגיו מובנים. אלא השפעה זולה וקטנה". ככה אומר יותם, בשבתו בבית קפה בקניון הפתוח בראש פינה, ומולו חבר מהצפון.
אבל כעת אינו בבדידותו, ומולו יושב אותו חבר, ו´לדבר על´ זה כבר לא הדבר. וגם בו נוצקת התחושה של דיבור לעוס על מה שכבר אינו.
יותם מערבב בכפית את הקפה, נותן לקצפת השוקעת אל המים להתמוסס, בועות בועות מתפצפצות. פעם קרא שחלב מוקצף הוא המון בועות קטנטנות, הגודל עושה את ההבדל בין הקצפה טובה לשאינה.
עידו כבר מסמן בידו למלצר, מקבל את החשבון. יותם מחלץ כמה שקלים לטיפ, כשהחשבון מסתכם בשלושים אין את הסיבה שלא לתת עשרים אחוז. בדרך לתחנת אוטובוס עידו ויותם מתחבקים חיבוק גברי לא מספק, כמה שהיה רוצה יותר. ובתחנה יותם מחכה, לאוטובוס שהוא נוסע בו מאז השלת, לפני כן לא דרכה רגלו באוטובוס עוד מהתיכון.
במוזיקה שבאוזניים בתוך האוזניות הסגורות רק מעט שומעים. השכן לפניו שמשוחח על שכירות הדירה מערבב מילותיו עם שירים וסבתא השואלת למה הנכדים לא באים לבקר. ופתאום אפשר לקנות אהבה בכסף זול ובמשכנתא, לברוח איתה אל הגשר הישן. המצב רוח מדוכדך, תמיד הצחיק אותו בתשבץ התשובה הזו ´דכ´, זו לא תשובה לעצב, למריר, ליאוש. ואחרי איזה שעות של שינה כבר לילה וכוכבים, האוטובוס כבר הגיע לתל אביב ויותם הולך אל הסדנא ליצירה. את השלוש מאות שקל לחודש כבר שילם, לפחות שיהנה. לא היה לו כוח לכלום, רק לשבת בצד ולשמוע בחצי אוזן את המרצה מדבר על דברים שאין לו את האמון שהוא מבין מה הוא מדבר. אבל קרין התיישבה לידו, ופתאום שרתה עליו האוירה הנחמדה שלה. דקות שהוא עוד היה בדיכי, וענה בציניות לכל מילה שלה, אבל פתאום תפס אותו הצחוק שלה, העניין בחיים. קרין מדברת על אהבה ועל הספר שקנתה אתמול. על המצב הפוליטי בעיראק, וזה כל כך מעניין, היא מספרת על דאעש ועל סחר בנשים. "זוועה ממש" הוא יודע להגיד. וקרין מתרגשת מהדברים שלה, היא מספרת שם בספר על הילדים, והעדויות שלהם. יש שם סיפור על ילדה שאיבדה את אמא שלה, איך היא הסתובבה בת שבע במחנות פליטים, "אתה מבין מה זה ההזיה הזאת? וכלום לא תשמע על זה , כלום". "אתמול סיפרתי את זה לחברות שלי, חייבים לעשות עם זה משהו". היא מפסיקה שניה, לתת חיבוק לחברה שהולכת. היא מתיישבת חזרה, יותם כבר תוהה אם היא שמה לב שהוא כל כך היה בודד והיא ממש בכוונה מתיישבת כאן. פתאום מתחשק לו לשמוח כמותה, ולהאמין ככה. "בואי נראה את התערוכה למעלה" הוא מציע. ובקומה העליונה יותם תופס מסכה מימות הבינים, מציץ איך הוא נראה במראה בקיר. "הי, לא נראה לי אתה אמור לעשות את זה" קרין צועקת עליו. יותם מחייך חיוך שובבי מתיישב לקרוא ספר מלפני אלף שנה עם מסכה על הפנים. "את יודעת כתוב כאן איך להכין קפה טוב". "באמת", המבט הפסקני מלגלג בעיניה. "תראי", הוא מגיש לה ספר בערבית מול העיניים. ציניות כבר נובטת בו, "פרין קלאי" הוא מערבב לה את השם בעוקצנות בריאה. "די" היא צועקת עליו, אבל בצחוק, רודפת אחריו במדרגות עם מטאטא. נעמדת בפתע כשהקומה התחתונה מלאה מסתכלת עליה מסתערת עם מטאטא מונף. לא שאכפת לה לקרין, שרק מתפוצצת מצחוק, והחיוך שלה מדביק כמעט את כולם.
"הו למה אני מספר לך" הוא אומר לקרין. "כי די, אני לא יודע מה היחס שלי לעולם הישיבתי הזה. העולם הבא מעבר ונפלא, בסוף אתה שבור בלי כלום. חלאס, מגיע לי לחיות קצת. באמת אני לא מבין, וואלה תורה מן השמים, לא מבין. אני דתלש? לא יודע. אבל כשאני נכנס לישיבה פתאום אני נהיה דוס, מבינה?". העיניים שלו מצטמצמות, "כאילו. פתאום זה אחר". הוא ממשש קצת את הזיכרון המוחשי, אוירת הקדושה, הרצון להתמכר לעצום את העיניים לשיר. איך לא לקיים פשטיה ודקדוקיה? "זה הכל מאוחד, מושלם ושלם. טהרה כזו בכל. אבל אני פה, וזה לא מרגיש ככה, מבינה?"
הקור מצמרר אותם, זו רק שיחה בתחנת אוטובוס, הם כבר נוסעים להם, אבל בנתיים משהו.



אדם מקום

© כל הזכויות ליצירה שמורות לתות העץ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ט שבט ה´תשע"ח  
רגע.
אני צריך לתת לזה קצת לשקוע. עוד כמה קריאות, ואולי אני אחזור להגיב. אוקיי?
בינתיים, שתדע שטוב לקרוא אותך. באמת.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד