בנושא
בכרם
חדשות
 
משבר / נועם נתן
בביכורים מאז כ´ חשון ה´תשע"ח

נריה הוא שיעור-אל"ף ככל השיעור-אלפים. הוא קצת בהלם מכל הישיבה וזה, והוא כמובן לא רוצה להישאר תיכוניסט וברוך השם הוא כבר קצת מבין למה זה רע. הוא מנסה להיפתח לגודל, כמו שאומרים, וזה אומר שהוא נכנס למלא חבורות שמלמדים בהן יסודות באמונה וממש ממש משתדל לסכם וגם להפנים מה שהוא מצליח, ובסך הכל הוא מרגיש שהוא די מתקדם וכיף לו בישיבה, וגם החבר'ה סבבה כזה. זה כיף, כי נריה ממש פחד שבישיבה כולם יהיו ביינישים כבדים, ובסוף הם דווקא די זורמים, למרות שהם רציניים. במיוחד נריה אוהב את אבישי, שהוא החברותא הבוגרת שלו משיעור ה'. הוא ממש רציני בלימוד והכל, ומצד שני הוא ממש גבר ועושה מלא צחוקים. פעם הוא אפילו לקח אותו לטיול לילי בחמישי בלילה. הוא ממש עוזר לנריה להכיר את הישיבה, ומידי פעם מפרש לו ראשי תיבות בגמרא. נריה אוהב גם להתייעץ איתו מידי פעם על הישיבה, ומה דעתו – אם כדאי להעביר פעולת חב"ב בסניף בשבת, כי ממש צריכים אותו וזה יכול ממש לחזק הרבה חבר'ה מהיישוב, או שלא כדאי כי עכשיו זה הזמן שלי להתכנס קצת, כמו במשל של הרב צביודה על הכוס שנריה שמע מלא פעמים מהרב קובי מתחילת השנה. יום אחד, בחשוון או משהו כזה, נריה ישב, כמו כל השיעור, בשיעור של הרב קובי, ושמע אותו אומר במפורש שיגיע משבר באזור חנוכה, ולא צריך לפחד ממנו. להפך, הוא חושב שזה ממש חלק מההתפתחות שלהם בישיבה. אפילו יש על זה כמה פסקאות שכתב הרב קוק, שהרב קובי קורא לו הרב זצ"ל (במלרע). אז נריה חיכה. לא ממש ישב וחיכה, כי לא היה לו הרבה זמן בין כל השיעורים והחבורות, ובכלל, עוד היה לו קצת קשה להתרגל ללו"ז של הישיבה, אז בטח שלא היה לו זמן לחשוב על משבר. רק מידי פעם, כשאיזה רב איחר קצת לשיעור, נריה ישב על הספסל מול הדלת של חדר השיעורים וחיכה קצת. מידי פעם, בבוקר לפני הסדר, הוא גם שאל את עצמו אם יש לו כח ללמוד, ואמר לעצמו שכן, והבין שכנראה המשבר עוד לא הגיע אליו. נריה לא היה לחוץ בכלל, למרות שמסביבו להרבה חבר'ה כבר הגיע משבר והם היו מדברים בגינה עם הרב קובי או הולכים לטיולים, אבל ליתר ביטחון הוא קצת בדק את עצמו גם לפני סדר צהרים וגילה שלא, אליו משבר לא הגיע. נריה השתדל לא לחשוב על זה הרבה. רק קצת בבוקר, ועוד קצת בצהרים ובערב ולפני התפילות ובשיעורים ובחבורות ולפני שהוא הולך לישון וכשהוא קם בבוקר ובתור לשטיפת כלים. למעשה נריה היה כבר קצת לחוץ ולא מרוכז בשיעורים, והיה לו קצת קשה ללמוד והוא לא הבין למה דווקא אליו משבר המיוחל לא מגיע. אז בערב, כשאבישי שאל מה קורה נריה, איך הייתה שבת, נריה אמר לו שסבבה, אבל אם אפשר לשאול אותו איזה שאלה קטנה, בעבודת השם נראה לי. ולפי הטון אבישי מבין שזה משהו רציני, אז הוא מציע: נריה, אולי נלך לגינה? ונריה אומר, למה לא, ואבישי יורד רגע למטה וקונה איזה ופלים או עוגיות או משהו, והם הולכים לגינה ומתיישבים על הספסל, ונריה קצת שמח לשבת על הספסל שכולם יושבים עליו עם הרב קובי ומדברים על משברים. רק שזה מזכיר לו שוב שלו אין משבר בכלל, ואולי גם לא יהיה לעולם (על האופציה הזאת נריה מפחד לחשוב). וכשנריה אומר לאבישי שתראה, עוד רגע חנוכה ועדיין משבר לא בא אלי ותגיד, זה נראה לך בסדר. אז אבישי צוחק קצת ואומר לו, נריה, אתה כזה חמוד (נריה לא אוהב שקוראים לו חמוד)! אל תדאג אחי! כשיבוא המשבר הוא יבוא. אתה לא צריך להיות כל כך מודאג מזה. ונריה אומר: תודה אבישי, הרגעת אותי ואוכל קצת מהעוגיות. הם קמים ואבישי נותן לו איזה צ'פחה מפרקת, ואומר לו נריה, אני שמח ששאלת אותי, שלא תאכל סתם סרטים. נריה מחליט שיותר הוא לא חושב על זה והוא מתרכז רק בללמוד. בהתחלה זה באמת מחזיק, אבל אחרי שלוש דקות בערך נריה קם ויוצא החוצה. הוא מתלבט בינו לבין עצמו אם כדאי להתייעץ על זה עם הרב קובי, אבל הוא נזכר בצחקוק של אבישי (וב'חמוד!') ומחליט שלא. אין לו כח ללמוד, והוא מחליט ללכת לחדר לנגן. וכשהוא מגיע דודו בדיוק בא לצאת מהדירה, והוא מתעניין: מה נריה, אין לך חברותא? ונריה אומר שיש לו אבל אין לו כח ללמוד, ודודו אומר מה, משבר? ונריה אומר איזה משבר, הלוואי. ודודו לא כל כך מבין אבל הוא קצת ממהר ונריה נשאר לבד בחדר. מפה העניינים התחילו לאבד שליטה. נריה ניגן כמה שירים עצובים שהוא זכר בעל פה את האקורדים שלהם, ואמר לעצמו, אוף, אני כזה בייניש גרוע. נריה לא אהב להרגיש שהוא גרוע, אז הוא החליט להפסיק להיות בייניש. זה אומר שלמחרת הוא הלך למזכירות וביקש שידאגו לו לגיוס הקרוב, ומפה לשם הוא הגיע לצבא. לא נאריך בתיאור קורותיו בצבא והשירות המשותף, אבל החוויה השלילית שחווה בישיבה גרמה לו להוריד את הכיפה ולהיות חילוני. אחרי השחרור הוא טס להודו, וכשהוא חזר הוא הקים חברת סטרטאפ שעשתה אקזיט מטורף והפכה אותו למיליונר. השנים עברו, ונריה, שבינתיים החליף את שמו לנרי, עוד לא התחתן. יום אחד הוא עובר ליד גינה ורואה ילדים דתיים קטנים משחקים, ואבא שלהם מנדנד אותם בנדנדה, והלב שלו קצת נצבט: יכולתי להיות עכשיו כמוהו. והוא מרים עיניים לשמים ואומר, א-להים, אם אתה קיים, לא יכלת לסדר לי איזה משבר בשיעור אלף?

בייניש ישיבה משבר

© כל הזכויות ליצירה שמורות לנועם נתן
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
א´ אדר ה´תשע"ח  
התחלת את זה יפה מאוד. הרבה ניו-אנסים של ישיבה שממש עושים את זה, הצלחת גם להשרות אווירה של שיעור א׳ [צעירה כזו בעולם של גדולים, משתדלת].
כשקפצת קדימה בזמן קצת איבדתי אותך. כאילו, זה בדיוק התנער מכל המרכיבים היפים שהתחלת איתם.
אפילו הייתי אומר שאפשר את אותו סוף להגיש בצורה מעניינת יותר. נניח, לא להסביר בשתי שורות חפוזות מה קרה לנריה אלא פשוט להתחיל פסקה חדשה אחרי רווח כפול שבה מתואר לנו נריה החילוני שנזכר במה שהיה יכול להיות [והקורא מקשר לבד ומסיק בעצמו את 2 השורות שבהן עוברות 20 שנה].

כיף לקרוא אותך! מחכה לעוד יצירות :)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד