בנושא
בכרם
חדשות
 
על סף תהום - פרק 13 / א ב י ח י
בביכורים מאז י´ חשון ה´תשע"ח

"מזעזע," מלמל ארתור רֵייס. "פשוט מזעזע, המפקד." הוא יישר את כובע השוטר על ראשו והעיף מבט נוסף אל תוך ההמולה שהשתררה סביב. אנשים רבים באו והתאספו ברחוב רַיידֶרוּוד ברגע שקראו את עיתון הבוקר; חלקם הגיעו סתם מתוך סקרנות, אבל מעטים הרגישו שהם נוכחים באירוע שייזכר לזמן רב, בידיעה בלתי מוסברת שיום אחד, בעוד כמה שנים, הם יוכלו להשוויץ בעובדה שהם היו שם. משטרת בולטימור חסמה את איזור האירוע מכניסת אזרחים. חוקרים הסתובבו באזור האסור, מסוככים בגופם על הגופות המכוסות מעיני הקהל. "תן לי את הפרטים," ביקש ארתור. הוא וקרלוס עמדו במרחק מה מכל המהומה, בפינת הרחוב שלרוב הייתה נטושה ושקטה. "קראת את העיתון?" שאל קרלוס. "לא הספקתי," אמר ארתור. הוא נשף על כפות ידיו הקפואות כדי לחמם אותן. "למה?" "העיתונאים הגיעו לכאן לפנינו. לא מוצא חן בעיניי שהם יודעים יותר מאיתנו. אנחנו בפיגור." שניהם הפנו את ראשיהם לעבר חבורת העיתונאים, שהתגודדה ליד המחסום המשטרתי בניסיון לחקור עוברי אורח ולדלות פרטים נוספים. "הטיפוסים הרחרחנים האלה," הפטיר קרלוס, "לא היית רוצה שהבן שלך ייצא ככה." "בהחלט לא," הסכים ארתור. "טוב, חבל על הזמן," נאנח קרלוס וטלטל את שעונו. "אני מקשיב," ארתור נדרך. "מדובר ברצח כפול של זוג האנשים הכי עשירים בעיר," פתח קרלוס, "יהודים המנהלים אורח חיים דתי. הגופות שלהם נמצאו כאן לפנות בוקר מוטלות זו לצד זו, שניהם ירויים ללא רוח חיים. אין סימני חבלה ניכרים מלבד פגיעות הירי. ההשערות הן שהיה כאן רצח מתוכנן היטב מראש. הזוג לא נהג לצאת הרבה יחד מהאחוזה שלהם." "טיפוסים מסתגרים?" "האישה כן. הגבר במשרד שלו רוב הזמן." "חשודים?" "נכון לעכשיו עדיין אין. וכאן אתה נכנס לתמונה." קרלוס הוציא מכיסו תצלום דהוי והגיש אותו לארתור. "הבן שלהם. מתבגר, בן חמש עשרה פחות או יותר," הסביר. "נראה צעיר יותר." "התמונה לא מעודכנת." ארתור המהם בתגובה. קרלוס המשיך, "בן יחיד. מתמרד." "כמו כולם בגיל הזה." "הוא במיוחד. לפי מה שהבנתי אתמול ממשרת האחוזה, הוא ברח אתמול מהבית. חטף עצבים על ההורים." "כוונתך שהוא לא היה נוכח בבית בשעה שהגעתם לשם כדי לספר על מה שקרה?" "זה באמת היה מצב לא נעים בשבילנו, כשמצאנו את עצמנו עומדים מול משרתים המומים, בלי בני משפחה שיהיו שם לעכל את הבשורה. זאת הפעם הראשונה שקרה לי דבר כזה." אנשים סביבם נדחקו בצפיפות ופינו דרך כדי לתת מעבר לרכב גדול שהגיע לאסוף את הגופות. "הילד כבר יודע?" שאל ארתור והחזיר את התצלום לקרלוס. קרלוס הנהן. "הוא חזר לפני כמה דקות. ראש המשרתים העדיף לספר לו בעצמו. החוקרים שלנו ממלאים את הבית כרגע. אני זקוק למישהו שיחקור את הילד. אני סומך עליך בנושא הזה." "מסכן. איבד את שני הוריו בלילה. כבר לחקור?" "חבל לנו על הזמן," חזר ואמר קרלוס, "אולי הוא יודע משהו. אני רוצה להיות בטוח שלא פספסנו שום דבר. מה שאומר שאני לא פוסל כרגע אפשרויות." "בסדר." ארתור נשם נשימה עמוקה. "זה לא יהיה קל." "טוב, סיימנו כאן," סיכם המפקד קרלוס. הוא הושיט לארתור קלסר מלא בדפים. "תעיין בזה בדרך לשם. יש פה כמה מסמכים שאולי יעזרו לברר קצת יותר לעומק על הזוג שוורץ – " ארתור נעצר בבת אחת. " – מה?! איזה זוג?!" קרלוס הרים לעברו גבה בתימהון, "הנרצחים, בנג'מין וחווה שוורץ – " "בנג'מין?!" נחרד ארתור. "אתה מכיר אותו?" התפלא קרלוס. "לא!" הרים ארתור את קולו בצעקה מבוהלת. "אז למה כל כך נבהלת כשאמרתי – " "לא נבהלתי!" מיהר ארתור להבהיר, "לרגע חשבתי שאני מכיר אותם. כנראה שלא." הוא רפרף בכמה דפים בקלסר וסגר אותו בנחישות. "ארתור... מה עובר עליך?" תהה קרלוס. "כלום. אני פשוט החלטתי לא לקחת את החקירה הזאת," הוא תקע את הקלסר בידיו של קרלוס ופסע כמה צעדים לאחור, עיניו מתרוצצות ממקום למקום בזעזוע. קהל האנשים ברחוב נרתע לאחור כשהגופות פונו אל תוך הרכב הגדול. "מה זה אמור להביע?!" התרגז קרלוס, "אתה עובד על החקירה הזאת, רייס. אתה החוקר הטוב ביותר שלי. לא אפקיד את המשימה הזאת בידיים בלתי אחראיות." "תיאלץ לעשות זאת הפעם. אני לא מעוניין להיקשר לפרשייה הזאת," קבע ארתור וזע במקומו באי-נוחות. קרלוס צמצם את עיניו לעברו. "אתה מסרב לפקודה המפורשת שלי?" "הראש שלי מסתחרר," מלמל ארתור בחולשה. "מצטער, קרלוס, אין לי אפשרות להיכנס כרגע לכל הבלאגן הזה." "כבר חקרת רצח כפול בעבר, ארתור! אני לא מבין, מה הבעיה שלך?!" קרלוס האדים מרוב זעם. כל השוטרים בתחנה ידעו לומר שכשקרלוס נעשה אדום – כנראה שהמצב גרוע מאוד. "קרלוס!" נשמעה צעקה גברית מרוחקת מאחורי שניהם. קרלוס הסתובב. פקיד זוטר מהתחנה רץ לעברם מתנשף. "המפקד קרלוס..." תיקן את עצמו כשנעצר לידם. "מה העניין?" דרש קרלוס בחוסר-סבלנות. "יש... דיווח... על רצח... נוסף..." פלט השוטר מבין התנשפויותיו הכבדות. הוא פשפש בכיס חולצתו ושלף דף מקופל. קרלוס חטף את הדף וקרא אותו בשניות. "צ'ארלס בוסטון. מנהל בנק. אני מכיר את האיש הזה. שני הילדים גילו את הגופה הבוקר ודיווחו לנו מיד." קרלוס הוציא עט מכיסו ושירבט כמה מילים קצרות על הדף. הוא החזיר אותו לפקיד. "כתבתי כאן כמה שמות. רוץ בחזרה לתחנה ושלח את האנשים האלה לחקור את זירת הרצח. אני אדאג לשלוח מישהו שידבר עם הילדים. אה, ותשלח גם את קווין לאחוזת שוורץ כדי שיחקור את הבן שלהם על מה שקרה. תן לו את הקלסר הזה. ותמסור לכולם שיש להם כמה שעות לנסות למצוא קשר בין שני המקרים. דברים כאלה לא קורים סתם בן-לילה." "קיבלתי." הפקיד יצא לדרכו, וקרלוס נעץ את עיניו הבולטות בארתור הנבוך. "באשר לך, רייס..." פתח קרלוס, "אתה מקבל את משימת בוסטון. אתה מוציא כל פיסת מידע אפשרית מהילדים שלו. אני רוצה סיכום אצלי במשרד בעוד שלוש שעות. וחסר לך שתתנגד גם הפעם." "אין בעיה, המפקד. אני יוצא מיד," הודיע ארתור. "נהדר. משהו מוזר מתרחש בעיר הזאת, ואין לי מושג מה," מיצה קרלוס את השיחה. הקהל החל להתפזר לאחר שהרכב עם הגופות נסע משם. "בהצלחה," איחל קרלוס בשקט ויצא מן הרחוב. ארתור נשאר עוד כמה דקות. הוא הסתכל על הרחוב הריק, ודמיין את מה שקרה פה אתמול בלילה. הוא ידע שקרלוס מתאמץ לחינם. מי שעשה את זה היה מספיק חכם בשביל לא להיחשף או להשאיר אחריו עקבות, ולו הרמז הקטן ביותר. אבל ארתור עצמו לעולם לא יוכל לספר לאיש שהוא יודע. אם רק יעז לפתוח את פיו – זה יהיה הסוף שלו. לצערו, הוא לא היה היחיד שידע את הסוד, וגם לא היחיד שמצוי תחת איום תמידי. בהחלטה חפוזה הוא ניגש אל הטלפון הציבורי המיושן שבקצה הרחוב, הכניס מספר מטבעות וחייג מספר במהירות. "הלו?" נשמע קול אישה רועד מן העבר השני. "זה אני," הוא לחש. קולו נסדק מעט והוא כחכח בגרונו. "הו, ארתור! תודה לאל. בדיוק התכוונתי ליצור איתך קשר. בוודאי שמעת על ה..." " – אם שמעתי? רצו שאני אהיה זה שאחקור את הרצח, את מבינה?! כאילו אין לי מספיק נקיפות מצפון על הלב לגבי הפעם הקודמת, שבה חקרתי אנשים לשווא, ו– " "אז בסוף אתה חוקר את הרצח?" לחשה בענייניות. "לא, לא. הצלחתי להתחמק מזה איכשהו." האישה פלטה אנחת רווחה קלה. "אבל עכשיו דווח על רצח נוסף," מיהר להוסיף, "ואותו אני חוקר." "רצח נוסף? של מי?!" נלחצה האישה. "בוסטון," ענה ארתור. "צ'ארלס בוסטון?" "נכון." "הו, אלוהים אדירים..." נרעדה האישה, "הוא גר בבית לידי!" "את חושבת שיש קשר בין – " "מובן שיש קשר!" התעקשה. "לכל הרוחות. חשבתי שאני מחוץ לעסק כשנמלטתי מהחקירה של שוורץ. עכשיו את אומרת לי שגם בוסטון מעורב?" "הבעל שלה הוא המשרת בבית של בוסטון, שכחת?" הסבירה, "הרי עליו היה מבוסס כל האליבי שלה לפני שנה..." ארתור נשך את שפתיו. בוודאי שהוא זוכר. "אני חושבת שהגיע הזמן שנפסיק לפחד, ארתור," לחשה הדוברת לאחר שתיקה קצרה, "אנחנו כבר לפני שנה ידענו שזה עומד לקרות. וכעת, כיוון ששתקנו, נרצחו שלושה." "אבל מה בוסטון קשור לכל העניין?!" ירק ארתור. "היא רצתה גם את הכסף, כמובן. הייתה לי הרגשה שהיא לא תסתפק רק באחוזה." "את הרי יודעת הכול," ארתור גלגל את עיניו. "כן, אני יודעת," הפתיעה אותו בתשובתה, "אני יודעת שאנחנו צריכים לספר את כל מה שאנחנו יודעים." "ספרי אַת!" זעם ארתור, "נמאס לי שאת תמיד מפילה את האשמה עליי. החובה לספר מוטלת עלייך בדיוק כמו שהיא מוטלת עליי!" "אתמול בלילה הסתכלתי בכוכבים..." פתחה האישה בנימה מיסטית. "אל תתחילי שוב לקשקש עם זיבולי האסטרולוגיה שלך..." מלמל ארתור. "הכוכבים גילו לי שעומד לקרות משהו נורא ואיום," היא התעלמה ממנו כליל, "וכעת אני בטוחה... אם אני אספר, היא תהרוג אותי. אבל אם אתה תספר, היא תנסה לפגוע בך אבל לעולם לא תצליח..." " – כמה נוח!" התפרץ ארתור, "הנה את עושה זאת שוב!" האישה התנשמה בקול. "יש לך חקירה לנהל, לא?" רמזה בהתנשאות. "השיחה הזאת הסתיימה כאן ועכשיו," לחש. "אתה תהיה חייב לספר, ארתור!" קולה של האישה הפך לצווחה צרודה. ארתור טרק את שפופרת הטלפון וטמן את ראשו בכפות ידיו לכמה שניות. כעבור חצי דקה הוא יישר שוב את כובעו ופסע באיטיות אל החקירה הבאה שלו.

מתח סיפור בהמשכים על סף תהום

© כל הזכויות ליצירה שמורות לא ב י ח י
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד