לגלעד, באהבה וגעגוע

אם אפשר שהמסדר יוריד את נשקו, הורד שק,

כבר עייפתי מלהציג, לדגול, לחטוף,

בכלל מי קבע, 'כשקוברים צריך כבוד',

הרי רימה ותולעה אין בהן

לא גאווה ולא טקסיות.

והקנה שחור ארוך, איןסופו נראה,

כל יריות סוף חייך זועקות 'סרק, סרק'.

(האחת שכיוונת לראשך הייתה כולה אמת)

החי לא נותן אל ליבו

שהמת נטל את ליבו.

(גם בסופך לא ביקשת עזרה,

כל הלבד שבעולם היה שם, מסתתר תחת לשמיכה.)

*

וקול ניפוץ מחריד,

אחרי הרעש קול דממה דקה מן הדקה

מלאכים נחפזים לקבל את פנייך, לתהות אם נכונים הסיפורים

על אדם שכולו שמיים.