בנושא
בכרם
חדשות
 
עד שיצא עשן / חלון עם נוף לים
בביכורים מאז כ"ח תשרי ה´תשע"ח

 אז אתה הולך לך בעיר העתיקה בירושלים וחושב לך שכן כן, מי חלם אז בכיתה כשלמדנו לדקלם על חומותייך, ובאמת שהעיניים שלך מתמלאות דמעות, מה אני יכול לעשות, זה משהו עמוק כזה שאין לנו שליטה עליו. אבל תכלס, באמת, מה אתה חושב, שכיף לנו פה? שלפה היינו צריכים להגיע? אני יודע, אתה תקרא לי גלותי. אתה והסיסמאות לך. אבל אלה רק מילים, רק מילים וזהו, גלותי שמלותי, גם כן. אני אגיד לך את האמת ואל תתרגז עלי בבקשה. אני חושב שזה הכל טעות פה. כל הקיום הזה היהודי שלנו הוא כולו אי הבנה אחת גדולה. אתה רואה את האנשים הולכים ברחוב, והמבט הרדוף שלהם בעיניים. אף אחד עדיין לא התאושש. גם אם הם אומרים לך שכן, ושהם מאמינים בשיבה לארץ ובאחדות העם וכל החרטא הזו, אל תאמין להם. אנחנו תלושים, תלושים. כולם מדחיקים געגועים בבטן, ואולי זה מה שהופך אותנו לחולים, עם כל האידיאליזם המיוסר הזה. הרי זרקו את כולנו, זרקו! מה, לא? מה אתה חושב, שזה כזה פשוט לחזור לפה? אז יופי, אלפיים שנה גלות וגעגועים ושיבת ציון וכל זה אבל מה, מי בכלל סיפר לו לסבא שלי שכל כך חם פה? למה לא הודיעו לכל העולים לארץ, קבל עם ועולם, שבמדינה שאותה הם הולכים לבנות לא יהיו שוערים בכניסות הבתים? ושלא ירד גשם בקיץ? ושאין יותר שלג בחורף? וששמונה חודשים בשנה יהיה פה רק צהוב, בלי ירוק של דשא, רק צהוב שהלוואי שהיה צהוב של מדבר, שיש בו הרבה יופי, אבל הוא סתם צהוב של קמילה, של יאוש, של מוות? מי הכין אותם לזה בכלל? לא, אל תכניס לי מילים לפה. מה פתאום לחזור לשם, אני לא אומר את זה. אנחנו פה וזהו ואין מה לערער על זה. אני רק אומר שצריך להיות מודעים למה שיש אצלנו, מתחת לכל המסכות ושכנועי הסרק. ולבגידה, אלוהים, לבגידה. אתה מבין? יהודי רק לו, נגיד, בפינלנד. חי לו שם שמח וטוב לב אי אלו דורות. ואז פתאום בבוקר אחד, הוא קם מהמיטה, יוצא מהבית ורואה גרפיטי ענק מרוסס לו על הקיר: יהודים לכו לפלסטינה.  אז לא שהיו לו ציפיות מהגויים, כן? אף אחד לא בנה עליהם יותר מידי, רוב הזמן. אבל ריבונו של עולם, הארץ בגדה! העולם בגד! היהודי הזה, אחרי שהוא קם והלך לפלסטינה הוא לא חזר למולדת שלו. הוא עקור. הוא פליט. הוא לא שייך. אז כשיש חברה גדולה ובריאה שלתוכה מגיעים טיפוסים תלושים אז אפשר לספוג את זה. אבל אנחנו פה, באופן מודע לחלוטין ובכוונה תחילה, בנינו מדינה שלימה של עקורים! מה, מה חשבנו לנו פה, מולדת? שקר! ארץ ישראל היא מולדתי האחת והיחידה, עברית היא שפתי, אבל בחיים, אתה שומע, בחיים אני לא ארגיש פה בבית, כי אני תלוש, ונטוש, ונבגד, ואיך בכלל אפשר להאמין בעולם אחרי זה, איך, אתה מבין, הרגו ושרפו וחמסו ובזזו את כולנו עד שהגענו לפה, ועכשיו כאן כולנו רדופים, מפוחדים, כועסים על עצמינו ועל העולם, ומנסים לבנות הכל מאפס, להתחיל כאילו מחדש, למחוק את כל מה שהיה, אבל אי אפשר למחוק את מה שהיה, אם מתעלמים מזה במחשבה אז זה יבוא לך בתור לרופא ובדרך שבה אתה קושר את השרוכים ובקול שבו אתה אומר בוקר טוב ובסיפור לפני השינה שאתה מספר לילדים שלך ובמבטים הסודיים שאתה מחליף עם אשתך, אתה שומע? הרי מה אתם אומרים כשאתם מתחתנים – שזה חלק מבניין ירושלים, כן? אז לפני זה, לפני שאתה מפטם את אשתך בהבטחות מפוצצות אז אני מציע שתבוא לאשתך לעתיד ותגיד לה בזו הלשון – אני פה, ואת פה, ואני אוהב אותך ואת אותי, אבל בו בזמן אני במקום אחר ואת במקום אחר, והלוואי והאוויר היה שונה והמילים אחרות והיינו עומדים על גשר רחב מעל נהר גדול ומסתכלים בכל האורות האלה, אז תדעי לך, אנחנו לא בונים שום ירושלים, אין ירושלים, נשרפה כבר, עלתה בארובות, אנחנו עכשיו בונים את עצמינו, ורק את עצמינו, אני אותך ואת אותי, בלי שום קשר לשום דבר אחר, כי אין פה במה להיאחז, אין במה להיאחז, אז בואי איתי נרחף בעולם הזה עד סוף החיים, נחזיק אחד בשני שלא ניפול, כי אם לא נחזיק אף אחד לא יחזיק, את מבינה?

כן, ככה צריך להגיד לה, ואתה תגיד לי שאני קיצוני נכון? ושאני מיואש ושאין לי אמון, אבל מה, לך יש אמון? מה יש לך בכלל, מילים, גם כן, מילים, הרי שמענו את המילים שלך כבר, אנחנו יודעים למה אתה מסוגל, אתה תגרום לנו לבכות מאהבה לכל שעל בארץ הזו, לרצות למות בעבורה, לאהוב אותה כמו שאוהבים אישה, לשיר לה, להאכיל אותה, להגן עליה, לשמוח ביבולה ולהתעצב בבצורתה, אבל אחרי כל הדמעות הללו מה נשאר לנו, מה? הרי כל הארץ הזו היא כולה געגוע למקום אחר שאין, פשוט אין, מה לעשות, והאדמה פה היא רק משל לאדמה אחרת, והעצים הם משל לעצים אחרים, ורק האנשים פה לא משל, הם אנשים אמתיים, עם ידיים ואצבעות וציפורניים והכל, שמשכנעים את עצמם שיש להם מקום, כמו נכה שמדמיין שהוא יכול ללכת וכל הזמן נופל, ככה הם מדמיינים שזה צודק וככה זה צריך להיות ושמגיע להם ושהם קיימים, קיימים, קיימים!

לא, שוב, לא אמרתי את זה. אוף, אתה לא מבין בכלל. אל תקרא לי פוסט-ציוני כי זה לא הסיפור פה. אני מדבר פה על מה שנמצא כבר מתחת לפני השטח, לגרד עם סיכת ראש את השכבה החיצונית וזה מה שיהיה שם, כמו כרטיס לוטו, אצל כולם. אני פה ואני נשאר פה, מבטיח, גם אם הייתי רוצה לעזוב לא הייתי יכול, כי האנגלית שלי על הפנים, אבל רק לשמוע איש עם מבטא זר, כל מבטא (אבל בעיקר ספרדי) וכבר אין לך כוח יותר להעמיד פנים. ונגיד שאתה רואה בפארק זוג חרדים עם עגלה של תינוק, ואין לך כוח. ובחורה צעירה עושה ריצה, ככה עם גופייה ואוזניות, ואין לך כוח. ובית ישן עם גג רעפים שיש עליו שלט "בלומנפלד", או "שעשוע" או "חירותי" וכל מה שאתה רוצה זה להישכב ככה על המדרכה, עם הראש בין הברכיים במה שקוראים 'תנוחה-עוברית', לעצום את העיניים חזק ולצרוח משהו כמו "הצילו!!!", אבל ביידיש, או במרוקאית, או בצרפתית, ושכל התלישות הזו, האין-מולדת שלך תקבל פתאום מקום, תיוולד מחדש ותמצא לעצמה משהו מועיל לעשות.

אני יודע, ספר לי על זה. הגרמנים יימח ש‏מם, אתה חושב, המציאו את זה? הם הרי צדקו. אאוסלנדרס. חסרי-ארץ. ככה הם קראו לנו. וממילא, היינו טפילים בעיניהם. אני האחרון שאצדיק גרמנים, אתה שומע? באמת שאין לי עניין להגן עליהם. מבחינתי, תשרוף את כל גרמניה. שימותו כולם. אבל מה, זה לא נכון? אנחנו עם בלי מקום. עם בלי קרקע. וכל החלוצים האלה, שפעם בנו קיבוצים והיום בונים התנחלויות חושבים שהם מבינים משהו בקרקע. יהודים מבינים באדמה רק כשהם מתחתיה, אתה מבין? וברוך השם, כל הזמן מזכירים לנו את זה. ואנחנו מתעקשים: ממציאים דגל, ממציאים המנון, הרי תמיד צריך משהו להתרגש ממנו, צבא וכור ההיתוך הדפוק ההוא, יום העצמאות ויום ירושלים, מטוסי אף חמש עשרה והמוסד המהולל למבצעים מיוחדים.  "גאווה ישראלית", קיבינימט. אבל בוא אני אגיד לך משהו, ואתה הולך להתעצבן: אין כזה דבר גאווה ישראלית. יש, אולי, אכזבה ישראלית. זה לא אומר ששום דבר לא מצליח לנו, אפשר לפרגן מדי פעם, יהודים הם עם חכם. אבל שום דבר פה לא מעורר גאווה. גאווה במובן העמוק שלה, של מקום אמתי, של להיות קיימים, של לא לפחד. ביום שנפסיק לפחד כבר לא נהיה פה. אי אפשר למחוק ככה אלפיים שנים כאילו כלום. פשוט אי אפשר.  

הרי גם האמון שכאילו יש פה הוא מין אחוות-נטרפים. אז תראה לי איך שבכל פעם שיש איזה מבצע – טוב, טוב, מלחמה – אז כולם מתמוגגים מה'אחדות בעם'. וואלה, איזו אחדות. זה לא חכמה לפחד ביחד. באמת. בדרך למשרפות אני אוהב גם את זה שחסם לי אתמול את החניה. ואת זה, כנראה, לא תבין לעולם, אתה והחברים הנבובים שלך – שכשאתה מרים את מבטך בעיר שאתה גר בה אתה רואה אולי עצים וגגות רעפים, אבל בעצם יש שם ארובות. כשאתה מסתכל על קו האופק של תל אביב ייתכן שאתה רואה מגדלים וים, אבל באמת יש שם ארובות. כשאתה מתמוגג מהנוף שנשקף לך, נניח, מהרי יהודה, אולי בימים טובים תוכל לראות את החרמון, אבל בעצם הכל-הכל אפוף עשן מהקרמטוריום. אל תעשה לי פרצוף כזה. כן, אלה דברים קשים. החיים, תדע לך, קשים ויש דברים שאי אפשר למחוק. אפשר לעשות ניתוח אסתטי, או שטיפת מוח דתית או חילונית או להעמיד פנים שלא קרה כלום שהרי אנחנו בכלל ממרוקו, אבל תשמע, אלה הם חיינו: חיים בצל המשרפות. זו הסיבה שבגללה כולנו פה. זו הסיבה שלעולם לא נהיה מדינה נורמלית, עם נורמלי, אנשים נורמלים – אלו כוויות מתמשכות, שצער הבגידה והפספוס והאכזבה והכאב לא יפוג מאתנו, ולו מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא מוותרים עליו, כי המדינה המפגרת הזו, על זה היא חיה, מנציחה שוב ושוב ושוב את העולם הזה שלנו שיכול היה להיות ולא היה וכל התחיה הזו והעברית והנומה עמק ארץ תפארת והמארצות החום אל חלוני והמי אשר לב לו הפונה לאור, הכל הכל אפוף עשן מהארובות, אתה שומע, ולעולם לא יחזיר את מה שהיה, והאדרבה שיבוא וייתן בליבנו שנראה כל אחד שאין חריש עמוק בלי נשק נומה נומה בן שלא שמע מילה מן החובש בבית הספר על הקיר תמונה והאיכר חורש בה את הימים היחפים של בנימינה כן אני רוצה לחזור אל החופים הם לפעמים געגועים כמו ארץ מדבר לא מתמסרת קל אם בכלל ועל המר והמתוק ועל ביתנו התינוקת שמור אלי אלי שלא ייגמר - הכל, הכל זה בריחה מהקרמטוריום, אתה שומע, ומהתלישות הכל-כך אופיינית הזו, ניסיון נפל ליצור פה איזה ביחד בין כל הגעגוע והאין-ברירה, כי מי בכלל רצה ומי התכוון, והרי אנחנו מכורים לתקווה הילדותית הזו שכל שנבקש לו יהי וממה את מפחדת ומה לחשוב כשהוא אומר איך כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת, ומשכנעים את עצמנו באהבה ההזויה הזו ושרק אם נרצה נהיה פה גם מחר ואחרי כל זה אולי נפליג לאיזה אי מאיר היום אנחנו כאן מבוא השחר עד לבוא לילי אני שבור ללא תקנה וזו סיבה מספיק טובה אז בואי ומעל פסגת הר הצופים אשתחווה לך אפיים ולא נישק נערותינו על שפתיים עד אם נישק לכותל המערבי ומי, מי חלם אז בכיתה, ססאמק, כשלמדנו לדקלם על חומותייך, י-רו-ש-ל-ים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה...  

וכן, אני בוכה עכשיו, כאילו יש לי ברירה, אז לך אתה והחברים שלך להניף דגלים או לרדת מהארץ, תעשו חיים ותשלו את עצמכם במתיקות המטומטמת של 'מרקם החיים הישראלי הייחודי' הזה, בשמחה הפשטנית ותקוות השוטים שלכם, או שתתייאשו ותלכו מפה ותשנאו את הארץ הזו על הכיבוש והשחיתות וכל החרטא הזו וככה אנחנו נמשיך לבכות על המקום הארור הזה שהוא הבית האחד שלנו ובו נחיה עד שנמות ובעל כרחינו תמיד יגיע היום ואהיה אחד מהם, אחד מהם, אחד מהם...





© כל הזכויות ליצירה שמורות לחלון עם נוף לים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ל´ תשרי ה´תשע"ח  
וואוו, יש פה כ"כ הרבה ישראליות. ולחלק מהדברים אני מתחברת מאד.
למה זה קטע ולא פרוזה?

עז...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד