בנושא
בכרם
חדשות
 
משחק ריגול קטן - פרק 21 / דוצקי
בביכורים מאז י"ט תשרי ה´תשע"ח

בס"ד "אני לא בעד הרעיון הזה," אמר לי דייבי. "למה לא?" שאלתי. "חשבתי שדייבי פרנס הוא לא פחדן..." "זה לא קטע של פחד," אמר דייבי, "אני פשוט... פשוט לא יודע לרקוד." "אין בעיה. פשוט תעקוב אחרי כל תנועה שלי," אמרתי. "ואז תשטתח על הרצפה," גיחך רנדי. "אתה לא ממש עוזר..." אמרתי לרנדי בכעס. "אנסטסיה צודקת, רנדי," אמר דייבי. שמחתי שהוא אישר את הרעיון המוזר. "אין לנו רעיון טוב יותר. בכלל – לך יש תפקיד שונה וחשוב יותר. אם כל אחד יבצע את חלקו בצורה טובה, נוכל לצאת מכאן בשלום יחד עם ג'ו וסופי, ולסיים עם סקוראגי ויוריקו." "והכול בטח יהיה קלי-קלות..." אמר רנדי. דייבי נאנח, ואז פנה אליי. "מתי השיעור הראשון?" * מוניק החנתה את המכונית מול הבניין המוכר. יצאתי מהרכב, ממהרת אל החדר, להסתגר בו מפני כל מי שיטריד אותי. אישה גבוהה ודקת גיזרה חסמה את דרכי. בהתחלה לא זיהיתי אותה, מה שגרם לי להידרך, אבל אז בחנתי את פניה. איך שכחתי? "שלום אנסטסיה!" אמרה האישה. "לא ראיתי אותך בשבוע שעבר. את מרגישה טוב?" "תודה שאת דואגת לשלומי, פאני. אני מרגישה יותר טוב עכשיו." כן, בטח... "מצוין! אז בואי לשיעור שלי אצל דמיטרי הצעיר. היום נלמד תרגיל חדש." "היא תבוא, המדריכה," אמרה מוניק, שהגיחה מאחורי גבי. "אני אוודא את זה." אחרי שפאני הלכה זעמתי על מוניק. "איך את מעזה להחליט בשבילי החלטות? חוג הריקוד הוא חוג העשרה, לא לימודי חובה. אני שונאת את דמיטרי ואת ההשתתפות בחוג הזה, ואת בכלל לא משפחה!" המשפט הזה גרר סטירה חזקה, שעירערה את היציבות שלי. "הקרבתי את כל כוחי למענך, ילדה מפונקת שכמוך," אמרה מוניק, "ואם זה מה שקיבלתי - תראי בזה את התפטרותי." היא פסעה לעבר הכניסה לבית והלכה לחדרה. לא שמעתי ממנה יותר. באותו יום הלכתי לחוג לריקוד, וחזרתי עם דמיטרי, שלא הפסיק לפטפט ולדבר על עצמו. כשנכנסתי לבית הוא נראה ריק. ז'אן יבוא רק מחר בבוקר. יש לי זמן לעצמי. נכנסתי לחדרי והתחלתי לחפש באינטרנט אפשרות שתוציא אותי מהמקום הזה. ואז ראיתי את המודעה על מחנה הקיץ, מה שהתגלה לבסוף כמבחן לגיוס מרגלים. * משכתי את דייבי בשרוול החולצה הלבנה המחוייטת שמצאנו לו למרכז אולם הריקודים. אני לבשתי שמלה ארוכה, ירוקה, בעלת שרוולים ארוכים. כשהגענו ליעד בדיוק התחיל הפסנתר לנגן שיר נעים. הסתובבתי מולו ולחשתי, "עשה כמוני." הוא הנהן. שילבתי את כף ידי הימנית ביד שמאלו, הקפתי אותו במהירות וכשחזרתי קדתי. הוא הנהן ועשה כמוני. "זה לא כל-כך נורא." הבטתי מאחורי גבו. "רנדי עדיין מסתתר. אנחנו צריכים להסב אלינו את תשומת הלב." "יש לך רעיון?" שאל. "נצטרך לשנות ריקוד. יש לי רעיון לשיר, אבל אני לא מכירה את הריקוד." "ננסה בכל זאת," אמר דייבי. הלכתי אל הלהקה והמנגינה הפסיקה. לחשתי לזמר את בקשתי. "זה שיר מעולה!" אמר הזמר. "מה שמך?" "אנסטסיה. אנסטסיה סץ," אמרתי, וירדתי מהבמה לכיוון דייבי. ראיתי את מבטו הזועם של סאקוראגי כשהביט בי ישירות. "דייבי, זה הולך להיות שיר קצבי מאוד, ואני סומכת עליך שלא תפיל אותי ויישבר לי האף." "איזה שיר הזמנת?" שאל דייבי. הזמר הרים את הרמקול וצעק "אנחנו מוכנים! אתם מוכנים ל-Living the Vida Loca"? הקהל הריע. הזמר והלהקה התחילו לשיר, ומיד החלו הריקודים. דייבי רקד מולי, וחיקה כל תנועה בשלמות. כשהחלה המנגינה מחאתי כפיים לפי הקצב, מעבירה משקל מרגל לרגל. בתחילת השיר המשכתי בריקוד הרגלים, אך הפעם מחאתי כפיים מעל לראשי, מול הכתף, מעבירה מצד לצד. בחלק השני של הבית התכופפתי מעט, וסובבתי את ברכיי לפי הקצב. בהקדמת הפזמון הלכתי לצד שמאל, משם לצד ימין וחזרה למרכז לפי קצב השיר, וכשהגעתי למרכז שלחתי את ידיי ותפסתי את זרועו של דייבי. הוא עשה כמותי, ולאחר מכן רקענו ברגלינו עד שהפזמון התחיל. משכנו אחד את השני לאחור והסתובבנו בסיבוב קרוסלה, וכשהזמר אמר את המילה LOCA התכופפתי וסובבתי את ברכיי פעמיים. כך זה חזר על עצמו מספר פעמים עד סוף השיר. במשפט האחרון התקרבתי אליו במהירות, והוא היטה את גופי לאחור, כך שבסוף השיר הייתי מוטה אחורה, רגלי הימנית באוויר. רק כשנרגעתי מהריקוד שמתי לב שכל האור היה מופנה אלינו, ושאנשים הביטו בהערצה. תוך רגע דייבי ייצב אותי, והקהל מחא כפיים. "את בסדר?" שאל. "בוא נתקדם עם זה לאט," קרצתי. חייכתי והבטתי לכיוון המטבח. רנדי לא היה שם. מצוין! המנגינה הוחלפה במנגינה שקטה, ומספר אנשים הגיעו לשבח אותנו. נחלצתי מהם, אבל לדייבי לא היה את אותו מזל. מיהרתי לגרם המדרגות אליו הוכנסה סופי, ובחרתי לרדת קומה אחת. בקומה היו מספר חדרים עם דלתות סגורות. התחלתי לחצות את המסדרון, ונצמדתי לקירות הסמוכים לדלתות, למקרה שמישהו יצא ואוכל לנסות להתחבא מאחורי הדלת. כשהגעתי ליד הדלת החמישית שמעתי אנשים מדברים מאחוריה. פתחתי אותה והצצתי פנימה. בתוך החדר עמדה יוריקו, ואיתה בחור צעיר, יפני, שלא זיהיתי. הם דיברו אל דמות שבתוך מסך מחשב גדול הצמוד לקיר. "גברתי, ישנו עוד דבר שברצוני שתעבירי לחברי המעגל. ישנה בעיה קטנה," אמר האיש לדמות שבמסך. יוריקו נכנסה מעט פנימה כדי להביט על המסך. היא לא האמינה למראה עיניה. "זאת לא בדיוק בעיה, מוניק," אמרה יוריקו. "סתם כמה ילדים שמשחקים משחק ריגול קטן." "אבו-פורס לא יאהב לשמוע את זה, טאישו," אמרה מוניק בכעס. בזזז... הטלפון של הגבר צילצל, והוא ענה. כשסיים את השיחה שאלה מוניק, "הבעייה...?" "אני הולך להיפטר ממנה," אמר טאישו בכעס, ופנה לצאת מהחדר. סגרתי את הדלת לאט, ללא השמעת קול, וכשטאישו פתח את הדלת התחבאתי מאחוריה. הוא לא הבחין בי. הדלת נשארה פתוחה. נצמדתי לקיר החיצוני והצצתי פנימה. "אם כבר מדברים על אבו-פורס, מה המצב בזירה שלו?" שאלה יוריקו. "הוא מרוגז מאוד, כי הפועלים לא עובדים," ענתה מוניק. "דיברתם עם אחראי העובדים?" שאלה יוריקו. "כן. גם הוא מסרב," אמרה מוניק, "אבל הנה הוא לידי. את מוזמנת לשכנע אותו." דמות גבר שנראה זקן לגילו הופיע במסך ליד מוניק. חסמתי את פי כדי לא לצעוק. אבא שלי חי! "סרגיי סץ, מזמן לא התראינו," אמרה יוריקו. "ואני מעדיף שזה יישאר כך," אמר סרגיי. "שמעתי שאתה מסרב לעבוד. זה נכון?" שאלה יוריקו. "בהחלט," אמר נחרצות. "אתם מטורפים." "אולי יש לי 'קלף מיקוח' שישכנע אותך," אמרה יוריקו. "אנסטסיה, חמודה, בואי לכאן." נכנסתי לחדר והתקרבתי אליהם. "לפני כמה זמן הבחנת בי?." יוריקו גיחכה. "מהרגע שפתחת את הדלת," השיבה. "מרגלים צריכים לשים לב בכל עת לכל הסובב אותם." "תודה," אמרתי. "איישם את זה בעתיד." "מעניין," אמרה מוניק. "עכשיו גם הילדה בכל הסיפור." "מתי החלטת לבגוד באבי?" שאלתי. "כשהגעתי למקום הפיגוע קראו לי מספר אנשים שהתחפשו לחובשים וסיפרו לי על העסק," אמרה מוניק, והוסיפה, "וזה משתלם." "אם כבר תשלום – בואו נעבור לעסקים," אמרה יוריקו, והוציאה אקדח מחגורתה. "את תבואי איתי אל אביך, בתנאי שהוא יהיה אחראי שהעובדים ימלאו פקודות כראוי. ולהיפך – אם לא תבואי, אביך יהיה הראשון שיהרג מרוגזו של אבו-פורס." "זה מובן לשניכם?" שאלה מוניק. הנהנתי בחוסר רצון, ואבא הביט כלפי מטה בכניעה. יוריקו הרימה ביד אחרת טלפון וחייגה. תוך פחות מדקה הגיעו שלושה גברים חסונים ואחזו בי. הדבר האחרון שראיתי לפני שהרגשתי את דקירת השוקר בגבי שגרמה לי להתעלף, היה את יוריקו מתקרבת אליי ואומרת, "סוף המשחק, אנסטסיה." המשך יבוא...

מתח סיפור בהמשכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדוצקי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד