בנושא
בכרם
חדשות
 
מבואות / יונאיש
בביכורים מאז כ"ב תמוז ה´תשע"ז

כשבאים לכתוב את העבר, ההווה הופך לנוכח במציאות הזמן. כמו שכתוב, האדם נמצא היכן שמסתובבות מחשבותיו, ומה זה משנה אם הן בעבר או בעתיד. למרות שהעתיד הוא דמיוני, והעבר – מהותי עד כמה שהוא אמיתי. לאחרונה אני חש שגם העבר, במובן מסוים, מזייף קצת. זה קורה לכולם. מהדוגמאות הפשוטות ביותר, כמו "איך לעזאעזל לבשתי את זה?", ומסתעף לדברים מהותיים יותר בבחירות שלנו, או, יותר נכון, בחוסר הבחירות שלנו. וזה זורק אותך להווה, שגם הוא במובן מסויים יחזור על עצמו עוד כמה שנים בזכרונות, ושוב נשאל את עצמנו בדיעבד, ולמפרע, למה... ולמה לא. אני חוזר אחורנית, לשנת 2004. קפיצה של כמה 13 שנה. אני צף בכל כך הרבה פרטים, אנשים, מקומות, בחירות, מצבים שונים. כמו הסלנג הנודע בין שני אנשים שנפגשים אחרי תקופה ארוכה (ולגמרי לא ברור מדוע לא היו בקשר): "...שנים..." מילה קטנה שמסכמת כל כל הרבה משפטים חסרי שחר. אותו דבר גם פה: זה מסע שבו אתה נפגש עם עצמך ממרחק של עשור פלוס, וצועק ברעד דק (או קל, מה שתבחרו), "שנים......" זה מוזר, באמת, שאתה תופס תמונה של עצמך לפני חמש עשרה שנה, פחות או יותר, ואומר: וואללה, זה אני. הרגשה של מקום ותנועה שונה, של מציאות נשכחת. אך אתה הגרעין, זה שפושט ולובש צורה: חברתית, עניינית, מהותית. כמה אמיתי תהיה עם עצמך בספר זכרונות שכזה, המתפרש שמינית מאה? חתיכת פרוייקט יומרני. זה לא שאתה איזה ראש ממשלה בדימוס, שיושב ומכתיב ראשי פרקים לסופר צללים. אבל אם אמשיך להקשיב לקולות שבראש שמסתלבטים עלי, במודע ושלא במודע, לא יקרה כלום. ("משלב..." זועק הקול האחרון וגווע לעומת שבא.) ואני בשלי ממשיך קדימה, לספר לאומה את קורות חיי. השנה היא 2004. יוני, תחילת הקיץ, סוף הצבא. (אולי נחזור לצבא מידי פעם, בסיפורים קצרים, כי גם שם לא קצרה היריעה). אמרנו לנו: אתם פושטים את המדים ולובשים אזרחות. עליתי על אזרחי, והתחלתי לחפש עבודה. המשך יבוא

סיפור בהמשכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות ליונאיש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד