בנושא
בכרם
חדשות
 
פרח / אבן מול הים
בביכורים מאז א´ תמוז ה´תשע"ז

פרחים

אני בתוך פרח. בתוך תוכו ממש בין עלי הכותרת לגבעול, מלאה בצוף שנמרח לי על הפנים. טובעת בתוך הפרח מרגישה שעוד רגע ואני אין. שומעת שקט, ובועות של צוף דביק מתפוצצות לי באוזניים ושקט. ואז באה דבורה, היא נראת לי קצת גדולה מידי, חמימה ועוקצנית,  עם מין פרווה נעימה נעימה ומקרוב קצת דוקרנית, ופתאום הפנים שלה נראות לי יותר ויותר קרובות, ויותר ויותר דומות למישהו שרציתי לשכוח, אבל אני יודעת שאני בכלל לא יודעת מי הוא. וכל השקט נעלם בתוך הזמזום ושקשוק הכנפים שמתקרב ומתקרב ומתקרב ובום... זהו, שוב בוקר שוב חיים שאין בהם מקום לחלומות. שוב שגרה שוחקת ושותקת את כל מה שכל כך רצה להיות חלק בחיים האלה ופשוט הלך לצד. עבודה, שיעורים, משפחה רסיסי אושר מתעתעים בי כמו בועות סבון נוצצות בשמש. כשאני יוצאת אל הרחוב, נשטפת גל חום כבד, וחושבת על מה יש לי היום. על ראיון לעבודה חדשה, להאריך את החוזה לדירה, להתקשר לאח שלי שגומר מחר ללמוד, להכין אוכל, ולעשות קצת ספורט. והחלום ההוא לא מרפה. כבר כמה ימים הוא בא אלי, כל לילה קצת אחרת, טיפטיפה שונה, קורא לי לחזור אל הפנים האלה, ולא אני אטבע בתוכם. כל יום בסופו של דבר החיים גוברים על החלום ועל הזכרונות ושוטפים אותי איתם לעשייה של יום-יום שבטיפות קטנות קטנות עוטף אותי בבועה.

כשאני יוצאת מהעבודה חזרה לרחובות, אנשים חולפים על פני כמו במין מרוץ משוגע, לכיוון לא ברור, מרוץ של אבודים. שאני באה לפנות לרחוב אישה אחת מתנפלת עלי בנשיקות וחיבוקים. לא הכרתי אותה, באמת שלא. אבל משום מה בתוך החיבוק שלה אני פוגשת זיכרונות. אני קטנה כל-כך אולי בת ארבע אולי בת חמש. הייתי בנדנדה בגן רציתי לעוף גבוה גבוה ולגעת בענן אחד יחיד שהיה בשמים, ואז הגננת קראה לכולם למפגש. לא הצלחתי לרדת ירדו לי דמעות, אף אחד לא בא לעזור לי. הנדנדה הזאת לא היתה גבוהה כל כך. כל הילדים הצליחו לרדת לבד. מאד התביישתי כי אני הייתי כזאת נמוכה. ושמעתי את כל הילדים מסדרים את הכסאות במעגל ואף אחד לא דאג ולא שאל איפה מיכל?, והגננת סיפרה את הסיפור שאני הכי אוהבת בגן, על הציפור שחיפשה פרח למצוץ צוף ונתקעה בענן. ושכחתי בכלל שאני על הנדנדה ולא בתוך הגן  רק ראיתי את הציפור עפה בשמיים וחשבתי שאני מכירה אותה נורא, וראיתי איך היא נתקעת בענן ומבקשת מכולם עזרה. וכשהגננת שאלה 'ומי יודע מה בסוף קרה' היה לי תשובה כל כך כל כך טובה, אני ידעתי. היא מצאה שדה שלם של פרחים יפים יפים יפים ונורא טעימים שלא היו כאלה לאף ציפורים, וזה היה רק בזכות הענן, שהיה לה בדרך, והוביל אותה לכיוונים חדשים. וכשרציתי לצעוק את התשובה הכי חזק, כדי שכל הילדים יידעו שגם אם אני הכי נמוכה בכל הגן הזה אני מאוד חכמה ושווה הרבה הרבה, פתאום ראיתי שאני בכלל על נדנדה, ואני לא יודעת לרדת ממנה לבד כי אני הכי נמוכה, ונזכרתי שאף אחד לא בא ושאל ודאג 'איפה מיכל'. קפצתי מהנדנדה ונפלתי על האף, היה לי אפילו קצת דם, ונכנסתי לגן בשקט בשקט שאף אחד לא יראה, ולא ישאל. כי כל הילדים יודעים כבר שאני לא יכולה לרדת לבד. והגננת שולה ישר באה אלי למרות שנכנסתי הכי בשקט בעולם, ואמרה לי: 'מיכל, איפה היית? איפה היה הפרח הכי יפה בגן?' ואז שכחתי שאני לא יודעת לרדת לבד, ושאף אחד לא שאל איפה מיכל ושכחתי שקיבלתי מכה באף ושבכיתי נורא, כי אני הפרח הכי יפה בגן. אבל כשאמא באה לקחת אותי מהגן קצת חשבתי איך שולה הגננת כל כך הרבה זמן לא חשבה בכלל איפה הפרח הכי יפה בגן, ובכלל לא היה אכפת לה שיש מסביבה מעגל רק של פרחים רגילים... אני מתנערת 'מיכלי כמה גדלת' האישה מרפה מהחיבוקים החונקים, וסוף סוף אני מזהה את הגננת שולה שלי שהיתה גננת שלי שלוש שנים. ותוך רגע אנחנו נזכרות עם דמעות של צחוק, ברגעים של ילדים קטנים ותוך כדי אני מספרת לה כל מה שקורה איתי בחיים, והזיכרונות והחלומות מבקשים להתעורר אבל אני מזכירה להם שזה לא בדיוק מתאים, כי הם שלי ולא יכולים להיות גם של אחרים. אחרי עוד כמה חיבוקים ושלום ולהתראות, ומספר טלפון שהחלפנו שבטח לא יהיה בשימוש עד שיבקשו ממני ברכה כשיהיה לה יומולדת שבעים, אנחנו נפרדות ואני חוזרת לדירה. כשאני צונחת לכורסה ונרדמת שוב חוזר החלום שוב אני בתוך פרח. בתוך תוכו ממש מרגישה שעוד רגע ואני אין. ושוב באה דבורה, שמתקרבת ומתקרבת  ומתקרבת  והפנים האלה של הילדה הקטנה שפעם עוד קראו לה מיכלי והיום קוראים לה רק מיכל, עם הדם על האף ודמעות שהתייבשו בעיינים מחכה שישימו אליה לב מתמזגות עם הפנים של הדבורה ומבקשות ממני להיות שוב כל כך קטנה. אני קמה, מכינה לי אוכל ונזכרת שקבעתי טיול עם חברה ותוך חצי שעה אנחנו בתוך הטבע, בתוך הפריחה. וכשסביבי אדום וצהוב וכתום וורוד מתחבאים בשלל פרחים, אני חושבת שפעם כל כך רציתי לעוף וחשבתי אולי להיות חוקרת או מדענית, ושרציתי כל כך לגור עם חברות וכל הלילה לעשות מסיבות, שתכננתי שאני אהיה גבוהה ושארקוד בלהקה, ורציתי גם ללמוד לעזור לאנשים... חברה שלי לא מבינה למה נהייתי כל כך מעופפת. אנחנו נשכבות על האדמה עם הריח המשגע של הגשם שהיה והפריחה שיש ועוד תבוא, עוצמות עיינים ומרגישות את השמש על הפנים, ושוכבות לנו ככה בשקט באמצע שדה פרחים.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לאבן מול הים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ג´ תמוז ה´תשע"ז  
היתה קצת פחות מעניינת, אבל מהר מאוד נשאבתי אל תוך ערפל הילדותיות הסמיך-קליל הזה. ההרגשה הכללית והשפה מאוד טובה ומתאימה. אפילו גחמנית מעט. הסיפור עצמו יכול היה להיות יותר עשיר, לדעתי. והסוף ממש טוב. קיצ'י- אבל טוב. אני אוהב קיצ'יות.
ולפעם הבא, הייתי מוריד את הכותרת הנוספת הזאת. במיוחד שהיא שונה מהכותרת עצמה. זה קצת מבלבל.
אבל יש כאן יופי מיוחד מאוד.
תודה לך.
ו´ תמוז ה´תשע"ז  
חימשתי בעיקר בגלל הפתיחה שהייתה לטעמי לא בנאלית ומרשימה, כל הכבוד
ט´ תמוז ה´תשע"ז  
מצאתי את עצמי מזדהה.. יש כאן הרבה שקיפות גם מהצד שזה כתוב בצורה כנה וחשופה וגם כי הדמות שקופה כזאת מקווה רק שיראו אותה. בכל אופן זה מה שאני הרגשתי בין השורות.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד