בנושא
בכרם
חדשות
 
על סף תהום - פרק 11 / א ב י ח י
בביכורים מאז כ"ט אייר ה´תשע"ז

"אנחנו מאחרים, אבא!" אמר אורן והביט בשעונו, "הטיסה יוצאת בעוד חמישים דקות, הייתי אמור להיות כבר עכשיו על המטוס!"

"אני יודע, אני יודע," חיים ניסה להרגיע את בנו הלחוץ, "אני נוסע במהירות המירבית האפשרית, בעוד כמה רגעים ודאי נגיע לשדה התעופה..."

"הכול בגלל התאונה הארורה," אורן נאנח ודפק את ראשו בחלון הרכב, מתבונן במבט מזוגג בנוף החולף.

כל התוכניות שלו להיום התקלקלו, וזה גרם לו לחוסר-איזון מעקצץ. תמיד הרגיש כך כשדברים לא התנהלו בדיוק לפי רצונותיו. וזה קרה לעיתים קרובות מדי.

הרי מראש הוא קבע עם אבא שלו שיגיע הביתה בשעה חמש כדי שיוכלו לצאת מוקדם לשדה. חיים מצידו איחר בחצי שעה, ועד שסוף סוף נכנסו שניהם לרכב והתחילו לנסוע, התרחשה תאונת דרכים רצינית בהמשך הכביש. זה כמובן גרר עיכוב ארוך נוסף של המתנה חסרת-מעש בעומס תנועה ארוך שסירב להיגמר. לאורן לא היה חשק לדבר יותר מדי, אבל חיים לא חדל להפיל את אשמת העיכוב על עצמו, בטענה שאם היה מגיע בשעה שקבעו – הם כבר היו יכולים להיות הרבה יותר קרובים לשדה התעופה בשעה הזאת.

"אני באמת מצטער שאיחרתי," פתח חיים בכנות.

"שלוש," לחש לעצמו אורן.

"מה?"

"אני פשוט סופר לעצמי בשקט את מספר הפעמים שאמרת את זה. זאת הפעם השלישית," השיב אורן באטימות, "וההתנצלות שלך לא עוזרת לי עכשיו. בדרך כלל נהוג להגיע לשדה התעופה לפחות שעתיים לפני שעת הטיסה."

"התפללתי מנחה," הצדיק חיים את עצמו, "גם לך לא יזיק מדי פעם להתפלל תפילת מנחה ביום-חול."

"התפללתי ביחיד," סינן אורן מזווית פיו, "וחוץ מזה, חזרת חצי שעה אחרי סיום מנחה."

"רֵבּ אהרון פנה אליי עם כיוון חדש בסוגיה שלמדנו. חשבתי שזה ייקח רק חמש דקות, אבל כל כך נסחפנו בפלפול ובסברות, ממש ריתחא דאורייתא אמיתית..."

"והריתחא שלך לא יכלה לחכות קצת לזמן אחר?!" זעם אורן, "שכחת שהבן שלך צריך לטוס היום?"

"ובכן, לא זכרתי את זה באותו רגע," הודה חיים.

"זה רק מראה מה סדר העדיפויות שלך," סיכם אורן.

"אני באמת מצטער," מלמל חיים בחולשה.

"ארבע," ספר אורן.

השתררה שתיקה מעיקה ברכב.

"בסוף התברר שמותר לך," לחש חיים בניסיון לחדש את השיחה.

"מותר לי מה?"

"מותר לך לצאת לחו"ל."

אורן הרים גבה לעבר אביו, שהתנדב להסביר, "אחד התנאים שבהם מותר לצאת מארץ ישראל הוא לשם לימוד תורה. רֵבּ אהרון ואני הסכמנו לבסוף שהפצת תורה והחזרת אנשים בתשובה, אף על פי שאפשר לעשות אותם גם בתוך הארץ, הם נכללים בגדר לימוד תורה, ומותר לצאת למענם מארץ הקודש."

אורן גיחך. "אני שמח שהיציאה שלי לוושינגטון מאושרת על פי גדרי ההלכה... ועכשיו, תוכל בבקשה לנסות להתרכז יותר בנסיעה, אבא?" הוסיף בעצבנות.

הרכב עבר את שער הכניסה למתחם שדה התעופה.

"הכנסתי לך משהו לתוך המזוודה," נזכר לפתע חיים כבדרך אגב.

"אתה – מה?!" קפץ אורן.

"רק הכנסתי – "

"נגעת לי במזוודה?!" צווח אורן, ורידים בולטים מצווארו.

"הירגע, אורן... מה כבר קרה?" נלחץ חיים.

אורן כיווץ את שפתיו ועצם את עיניו לכמה שניות. "אתה חיטטת לי בדברים?" הוא שאל בקול רפה, במאמץ לא להתפרץ על אביו.

"מה פתאום שאעשה דבר כזה?!" התגונן חיים, "אני רק – פתחתי את המזוודה, הכנסתי פנימה ספר, וסגרתי... בכלל לא הסתכלתי על מה שהיה בפנים..."

אורן השתדל מאוד לא להסגיר את רגשותיו, אבל נראה היה שהוקל לו מאוד.

"איזה ספר הכנסת?" שאל.

"תנ"ך עם תרגום לאנגלית," ענה חיים, שמח על ההזדמנות להחליף נושא.

"ולמה אני צריך לקחת איתי דבר כזה?"

"אתה נוסע לחו"ל כדי להחזיר אנשים בתשובה," הסביר חיים כאילו זה דבר מובן מאליו, "כשתחלק את הדיסקים, בטוח שיהיו אנשים שירצו יותר מזה. תן להם לעיין קצת בתנ"ך. ספר הספרים משפיע באופן נסתר על כל יהודי בעולם."

"שיהיה," הפטיר אורן.

"אם תראה שמישהו באמת מתלהב מהתנ"ך, תסתכל לו על הניצוץ בעיניים," המשיך חיים, "אם הניצוץ אמיתי, תן לו את הספר במתנה. זה בסדר, יש לי כמה כאלה."

"איזה ניצוץ?..." פלט אורן בזלזול.

"כבר החזרתי הרבה אנשים בתשובה," אמר חיים בטון משוכנע, "הניצוץ המיוחד הזה בעיניים תמיד יהיה שם."

"כן, בטח."

 

המכונית נכנסה לרציף הורדת הנוסעים.

"הנה, כאן אתה נכנס," הצביע חיים על הכניסה, "זה נקרא 'בית הנתיבות'."

"סוף סוף!" אורן מיהר להשתחרר מהחגורה ופתח את דלת המכונית תוך כדי נסיעה.

"חכה רגע," התחיל חיים, "אני אמשיך הלאה עם הרכב לחפש חנייה, אני אפגוש אותך בהמשך בבידוק המזוודות..."

"אני מצטער, אין לי זמן – " אורן זינק החוצה, פתח את תא המטען והוציא ממנו את מזוודתו הכבדה. "אל תהיה בטוח שניפגש בהמשך, אבא, אני באמת ממהר," מלמל.

"אורן, תהיה מציאותי... זה ייקח לך לפחות חצי-שעה לחכות שם בתור..." הסביר חיים.

"אוקיי, אבל..." אורן נעמד בחוסר-מנוחה, מחפש את המילים, "תראה, אם זה ייקח לי פחות זמן – אל תצפה שאעמוד ואחכה לך שם. אני אמשיך למטוס." ולפני שהספיק אביו להשחיל מילה נוספת, כבר פנה לכניסה לאולם.

"אורן! – חכה – " ניסה חיים, אבל אורן כבר היה בפנים.

'מה עובר עליו?...' הרהר חיים, 'ככה הוא רוצה להיפרד ממני לפני שהוא נוסע?...' הוא הגיע לחנייה, כיבה את המנוע, יצא והחל לרוץ בעקבות בנו.

 

« « «

 

אורן גרר את מזוודתו לתוך אולם ענק מלא באנשים. רעש והמולה מילאו את המקום. אנשים הלכו ממקום למקום, המתינו בתור ארוך, גררו אחריהם דברים גדולים, דיברו, צעקו, צחקו והתנגשו זה בזה מבלי משים. אורן מיהר להתאושש מההלם והתבונן כלפי מעלה, לעבר לוח הטיסות הדיגיטלי הגדול, וחיפש את הטיסה שלו. הוא איתר אותה מיד בין הראשונות ברשימה – "טיסה 024 לפריז – Boarding – עלייה למטוס".

"לכל הרוחות," הוא סינן. נוסעים כבר התחילו לעלות על הטיסה שלו!

אורן נדחק לתוך תור האנשים הארוך לבדיקת המזוודות שהתנהל בעצלתיים, וידע שבקצב הזה אין לו שום סיכוי לעלות על הטיסה הזאת. הוא נאנח ופנה לבחור שעמד לפניו בתור, "היי, אה... אחי, תראה... אני בטיסה 024, ואני ממש חייב לעלות עליה, אז... אתה יכול...?"

הבחור הסתכל בלוח הטיסות, כנראה כדי לוודא שמצבו של אורן באמת חמור, ומיד זז הצידה.

"אין בעיה," אמר ונתן לו לעקוף אותו.

"סליחה, אדוני – הטיסה שלי עומדת לצאת בכל רגע, ואני – "

"בבקשה," האיש הבא זז גם הוא בחביבות.

"גברת, את יכולה בבקשה...? – תודה. אדוני, אפשר?... רוב תודות! רבנו, אני באמת מצטער, אבל... – תבורך!"

בחמש הדקות הבאות אורן הצליח להשתחל ולהגיע כמעט לתחילת התור, דבר שבהמתנה רגילה היה לוקח לו הרבה יותר זמן.

בחור ברסלבר שעמד כעת לפניו ועקב אחריו במבטו מתחילת הדרך חייך אליו חיוך רחב, "ראית מה זה, צדיק? תראה מה זה עם ישראל... איזו מתיקות... 'ואהבת לרעך כמוך' – כמוך ממש!" הברסלבר גירד בכיפתו הגדולה והתפעל במבט נפעם.

"כן, חבל על הזמן," מלמל אורן וניסה להתקדם מעט יותר, "אתה מרשה לי...?"

"בטח, צדיק!"

אורן עקף גם אותו ועצם את עיניו. ראשו הסתחרר. הוא רק רצה להמריא מכאן כבר.

"סליחה, גברת," הוא פנה לזקנה נמוכה שעמדה לפניו, "אני נמצא בטיסה 024, היא עומדת להמריא, ואני מוכרח שתתני לי לעקוף אותך..."

"גם אני בטיסה 024," היא פנתה אליו בקולה הצווחני במבטא אמריקאי, "ואני מחכה פה כבר הרבה זמן! קצת סבלנות מעולם לא הרגה מישהו. באמת, הנוער של היום! אני באופן אישי, באמת חושבת ש..."

אורן אטם את עצמו מלשמוע ובהה באוויר. זה היה כישרון ידוע שלו, לנתק את עצמו מהסובב אותו ולבהות במין ריחוף לא ממוקד בחלל. זאת הייתה תכונה שימושית מאוד, במיוחד בזמנים בהם אביו העביר לו הרצאות ארוכות ונוזפות על דברים שעשה בתיכון. אורן פשוט בהה ולא הגיב, וכך לא שמע דברים שלא רצה לשמוע.

"...ובנוסף לכך, לא יזיק לך בכלל ללמוד קצת על התנהגות מהנכדים המנומסים שלי!" סיימה הזקנה את הרצאתה הזועמת.

אורן התנחם בעובדה שתורה של הזקנה לבדיקה סוף סוף הגיע, והיא נאלצה להתקדם הלאה, רוטנת לעצמה.

"מה שיילקח ממך עכשיו יוחזר לך רק לאחר הטיסה," הסביר איש האבטחה שעמד ליד מכונת הבדיקה, "קח איתך עכשיו את הדברים שאתה רוצה לידך בטיסה."

אורן התכופף, פתח את המזוודה שבידו, והוציא מתוכה אוגדן דפים שחור.

"זה הכל? רק ה...תיקייה הזאת?" שאל המאבטח.

אורן הנהן והעמיס את המזוודה על המסוע.

הוא התקדם כשהאוגדן בידו, והעיף מבט מהיר נוסף לעבר לוח הטיסות.

"טיסה 024 לפריז – Last call – הטיסה נסגרת".

אורן נאנח והאיץ את צעדיו.

 

« « «

 

חיים נכנס לתוך מעלית גדולה והביט על בבואתו הרצינית שנשקפה אליו מהמראה. האם אורן באמת התכוון לדבריו כשאמר שלא יחכה לו?...

אין סיכוי. גם אם הוא יתכנן להמשיך הלאה למטוס, התור הארוך לעולם לא יאפשר לו להגיע מהר כל כך.

"קומה אחת: טרמינל. First floor: Terminal," בקע קול נשי חביב מדפנות המעלית.

הוא הצטופף מעט הצידה כשאנשים נוספים נדחסו לתוך המעלית בדיבורים קולניים.

"קומה שלוש: מבואה," הכריזה האישה החביבה. חיים נדחף החוצה לתוך בית הנתיבות ההומה. הוא תר בעיניו אחרי אורן וחיפש לכל אורך התור, אבל אורן לא היה שם. במקום זה הוא עמד בסוף האולם, אחרי הבדיקה, והוציא משהו מהמזוודה שלו.

 

« « «

 

"נוסעים נכבדים שלום. הנכם מתבקשים שלא להשאיר מזוודות ותיקים ללא השגחה בשטח שדה התעופה. תודה, וטיסה נעימה," נשמעה שוב האישה החביבה. אורן תהה אם לא נמאס למאבטח שעובד כאן לשמוע את הקול שלה מהדהד באוזניו במשך כל היום.

הוא צעד לעבר היציאה מבית הנתיבות למסדרון הבא, וחש בליבו מעט הקלה על כך שלא נתקל באביו שכנראה עוד לא הספיק להגיע. זה בוודאי ימנע שאלות מיותרות ופרידות דרמטיות.

אורן מיד נזף בעצמו במחשבתו. זה הרי אבא שלו אחרי הכול... אולי כדאי בכל זאת לעמוד כאן ולחכות לו קצת כדי להיפרד ממנו כמו שצריך?

שנייה אחר כך הוא התחרט והחליט להמשיך הלאה. אבא שלו יתגבר על זה בסופו של דבר, וחוץ מזה אורן גם יתקשר אליו כשהוא יגיע לפריז...

אלא שבדיוק כשתכנן לצאת מהאולם, הרגיש שמישהו מניח יד על כתפו.

אבא שלו חייך אליו חיוך רחב. זה גרם לו להיות בלתי-מרוצה בעליל.

"אתה רוצה לומר לי שכבר עברת את בידוק המזוודות?" התרשם חיים, "וואו, איך הצלחת לעשות את זה כל כך מהר?"

"אני אספר לך אחר כך, זה באמת לא משנה עכשיו, אבא," אורן ניסה להתחמק, "הטיסה שלי תכף יוצאת, אני אתקשר אליך – "

"חכה רגע," ביקש חיים ותפס בעדינות בידו של אורן, "לא לקחת איתך שום דבר למטוס? אתה יודע שמותר לך לקחת תיק קטן איתך, נכון?"

"אני יודע, אבא," התחנן אורן, "אני באמת מצטער שאני נפרד ככה, אבל – פשוט אין לי זמן ו – "

"מה יש לך ביד?" התעניין לפתע חיים כשעינו קלטה את האוגדן.

אורן החוויר, "זה – זה שום דבר, אבא... סתם איזה משהו..."

"קדימה, תראה לי, זה בסדר, יש לך עוד כמה דקות," ניסה חיים להניח את ידיו על האוגדן.

"לא, אבא." קולו הלחוץ של אורן כמעט נהפך לצעקה וחיים נבהל ועזב את האוגדן. "אתה לא חייב לדעת כל דבר," קבע אורן בבוטות.

הוא עזב את אביו ועובר את המסדרון. חיים נשאר שם לעמוד בהלם לרגע, ומיד התעשת ומיהר בעקבות בנו הזריז.

 

באולם הבא היו ספסלי ישיבה, מזנוני מזון מהיר וחנויות שונות. האזור היה עמוס מהרגיל, ואנשים סביבו התלוננו על הצפיפות ותחושת המחנק. אורן עבר לריצה של ממש, תוך שהוא נכנס שוב ל'מצב הבהייה' שלו. הוא ניתק את עצמו מכל ההמולה שמסביבו; התעלם מהזקנה הרגזנית שניסתה כעת לעקוף אותו בדרך למטוס, התעלם מאיש גבוה כהה-עור שהשמיע בקול מהמכשיר הסלולארי שלו שיר לועזי שאורן הכיר, התעלם מהילד שבכה על הקולה שנשפכה לו על הרצפה המבריקה – והדבר הבא שאורן ראה היה תקרת הטרמינל. הוא הבין שהוא שרוע על הרצפה, ומיהר להתרומם בשעה שהבחין בפניו המודאגות של הילד עם בקבוק הקולה הריק ביד.

"אתה בסדר?" שאל הקטן.

"כן, אני – " הוא גנח בכאב. הייתה לו סחרחורת קלה בשעה שנעמד על רגליו והתייצב.

"אממ... נפלו לך דפים," היסס הילד שדמעותיו יבשו.

"מה?"

אורן הסתכל על האוגדן שעוד היה בידו. הוא היה פתוח. וריק.

כעשרה דפים בערך, מלאים בטקסט שחור וצפוף היו פזורים על הרצפה. אנשים שחלפו על פניהם כמעט דרכו ורמסו את הדפים. נשימתו של אורן נעתקה. הוא רכן מעל הדפים וניסה לאסוף כמה שיותר מהם בבת-אחת.

"הנה, אני אעזור לך," התנדב הילד, "תיזהר שלא יירטבו לך. נשפכה לי כאן קודם הקולה."

כן, כאילו שאורן עדיין לא שם לב.

הילד נלקח משם בידי אביו המתנצל, ואורן נשאר להרים את שאר הדפים. הוא בדיוק קלט בעיניו את הדף האחרון שהיה במרחק שני מטרים ממנו, כשמישהו אחר ניגש והרים אותו לפניו. אורן הרים את מבטו והזדעזע.

 

"אורן, הנה אתה... מה זה?" חיים שוורץ הרים את הדף. עיניו נחו על הכתוב לרגע, ומיד התרחבו באימה.

אורן נרעד.

חיים סובב את הדף לכיוון אורן במבט שואל, כדי שיוכל לראות את מה שרשום בו.

בשונה משאר הדפים, הדף הזה לא היה מלא בכתב מודפס בצפיפות. בדף הזה היו כתובת רק שתי מילים קטנות במרכז.

'תיק 427'.

"אורן..." בקולו של חיים נשמעה נימה שאורן לא שמע מעולם; כאילו מין פצע שהגליד אצלו לפני שנים נפתח ברגע אחד, והכול יצא החוצה וייסר אותו. "מאיפה השגת את זה?..." חיים מצא סוף סוף את המילים.

אורן לא חיכה לשאלות נוספות, הסתובב לאחור ופתח בריצה לעבר המסדרון הבא, לפני שאביו יספיק לצאת מההלם.

"אורן!" חיים מישש שוב ושוב את הדף שנותר בידיו, מסרב להאמין שהוא באמת מחזיק בו, ושאורן מחזיק בכל השאר...

אנשים נעצרו והתלחשו בשעה שראו את המבוגר הדתי והמזוקן מתנשף בריצה בהולה אחרי איזה נער עם כיפה קטנה יותר שיכול היה להיות הבן שלו.

"חזור לכאן!" התחנן בקולי קולות, "אורן!!!"

"קריאה אחרונה לנוסעי טיסת 024 לפריז, הנכם מתבקשים להגיע במהירות לשער C6..."

"כן כן, אני כבר מגיע..." לחש אורן תוך כדי ריצה, כאילו האישה החביבה יכולה לשמוע אותו. הוא יצא מן האולם והמשיך למסדרון נוסף. צעקותיו של אביו הדהדו באוזניו.

לאחר שעבר את הבידוק הביטחוני, אורן הבטיח לעצמו בליבו שהנה, רק עוד קצת וכבר יגיע... כל מה שנותר לו לעשות זה לעבור את תהליך ביקורת הדרכונים ולהמשיך אל המטוס...

הוא נעצר באחת כשהבחין בתור העצום שהשתרע מולו הפעם. זהו, אין לו סיכוי לעלות על המטוס הזה היום.

ואז קרה הנס.

"נוסעים נכבדים, שימו לב. עקב העומס, שתי עמדות חדשות נפתחות לביקורת הדרכונים – " הפקידה לא הספיקה לסיים את דבריה ברמקול, לפני שקהל ענק התפרץ לעמדה שלה.

אורן הצליח לזנק לפני כולם ונעמד מולה בחיוך. מאחוריו אנשים דחפו וזעמו.

"כרטיס טיסה ודרכון בבקשה," דרשה הפקידה.

היא העיפה מבט קצר בתמונת הפספורט על הדרכון שלו, בחנה את פרצופו, והחתימה את הדרכון. "שער C6," הורתה לו.

"כן, אני יודע," מלמל ופתח בריצה מהירה.

הוא הרגיש את הזיעה נוטפת על מצחו בשעה שעקף כמה אנשים שהתנהלו להם באיטיות-יתר לחוות דעתו.

'כמה זמן לוקח להגיע למטוס במקום הזה?!' תהה, ומחשבות ייאוש של פספוס הטיסה החלו שוב להזדחל למוחו.

« « «

"אורן!!!"

"אדוני, אני יכול לעזור לך?" חיים הרגיש אחיזה מהוססת בכתפו של אחד מפקידי שדה-התעופה.

"עזוב אותי!" צרח בפאניקה, "אורן!"

"אני מצטער, אדוני, אתה מנסה להיכנס לאזור המותר לנוסעים בלבד, ולכן אסור לי לתת לך להמשיך מכאן."

"אורן!" חיים התאמץ לזעוק מעבר לכתפו של המאבטח, בתקווה שבנו ייעצר ויחזור.

"מה קרה לו?" ניסה לשדל אותו הפקיד הצעיר, "מה יש לאורן?"

חיים רק הניד בראשו המיוזע והתנשף בחוסר שליטה. הפקיד הטיפש הזה באמת לא מבין שאורן עומד לעלות על הטיסה הזאת עם התיק הזה?!

"תעצרו אותו," הצליח לבסוף ללחוש בתחינה, "תעצרו את אורן."

"בסדר, אני צריך שקודם כל תירגע ותספר לי מה בדיוק קרה. אני מבטיח לך שמיד אחר כך אני..."

"סור מדרכי!" התפרץ חיים ודחף אותו מעליו. הפקיד ההמום נהדף על הרצפה. חיים מצידו התרחק ממנו והמשיך במרדף. אסור לו לבזבז זמן, הוא מוכרח להספיק לעצור אותו...

הפקיד התרומם באנחה ושפשף את רגלו בכאב. הוא שמע צעקה עזה מלפניו ושיער שהדתי המבוגר כבר נעצר ביציאה מהאולם על ידי שאר המאבטחים. אבל עדיין, חשש קל קונן בלבו. הוא הדליק את מכשיר הקשר שלו, "היי קופמן, אתה שם?"

"חיובי."

"תעצור את הנער הדתי שעומד לעלות על המטוס שלך בעוד כמה דקות. הבחנתי בו לרגע קודם, הוא עבר על פני לפני כחצי דקה. יש לו חולצה כחולה והוא מחזיק משהו ביד, לא ראיתי מה בדיוק."

"הוא מסוכן?" חרק הקול הסטטי שבקע מהמכשיר.

"ייתכן. איש מבוגר, כנראה אבא שלו, רדף אחריו כשהוא היסטרי. תבצע עליו בדיקה גופנית ליתר ביטחון."

"קיבלתי," נשמע שוב הסאונד המקוטע.

הפקיד הרים את מבטו והבחין שבמרחק לא רב ממנו התאספו קהל צפוף של אנשים שהתקבצו במעגל והסתכלו על הרצפה. קול צעקות מבוהלות הגיע לאוזניו. הוא מיהר לשם וראה את הדתי המבוגר שרוע על הקרקע. דם זב מפניו. נראה היה שנפל ואיבד את הכרתו.

"הוא פשוט רץ והחליק..." הסביר לו אחד שהיה עֵד לנפילה.

הפקיד הנהן והוציא שוב את מכשיר הקשר. "עזרה ראשונה לאזור המסעדות. אדם מבוגר נפל על הרצפה ונפגע בראשו."

"מיד."

 

"אתה תהיה חייב לשפוך כל דבר שאני קונה לך?" התרגז אב על ילדו הבוכה שהחזיק בשתי ידיו שני בקבוקי קולה ריקים. "תשכח מזה, אין קולה שלישית!"

« « «

אורן עלה בכבש העלייה היישר אל תוך המטוס, שהיה מלא בנוסעים שישבו במקומותיהם, זועפים על העיכוב הרציני בשעת המראת הטיסה. הוא חיכה שאחד הדיילים ייגש לעזור לו למצוא את מקומו במטוס, וכשזה לא קרה התחיל לחפש אותו בעצמו. כעבור שנייה הרגיש יד חסונה מונחת על כתפו.

"אל תזוז, ילד," נהם קול גברי מאחוריו.

אורן הפנה את ראשו וראה אדם שמנמן וגבוה שמסתכל עליו בחשד.

"קיבלתי דיווח עליך. אני אצטרך לבדוק אותך עכשיו. ההצעה שלי אליך היא שתעמוד בשקט ולא תתנגד."

"מי אתה?"

"ברייאן קופמן."

"ברייאן?"

"אני אמריקאי במקור, אבל זה לא העניין. אני איש הביטחון של הטיסה הזאת. עליי מוטלת הדאגה לאבטחת המטוס הזה, שלא יוכל להמריא עד שלא אערוך עליך בדיקה. אז עמוד זקוף, תמתח את הזרועות לגובה הכתפיים ואל תחשוב אפילו לעשות בעיות."

אורן שתק ועשה כדבריו. הוא המשיך לא להוציא הגה מפיו בשעה שידיו של האיש גיששו על גופו בחיפוש אחר דבר-מה מסוכן.

"אוקיי, אתה נקי. אבל אני לא משחרר אותך לפני שתראה לי מה יש באוגדן הזה שאתה מחזיק."

"אלה רק דפים," התגונן אורן.

איש הביטחון נשם עמוקות והסביר רכות, "גרמת לפאניקה לא קטנה בטרמינל בגלל איש אחד שרדף אחריך שם. כרגע שמעתי שהוא אפילו נפל ונפצע בעקבות המרדף."

אורן החוויר. "הוא בסדר?"

"אני לא יודע. אבל אני בטוח שברגעים אלה הוא מקבל את הטיפול הדרוש. הנקודה היא, שנוצרה מהומה בשדה-התעופה בגלל כל מה שקרה. וכפי שאני רואה את הדברים, הסיבה היחידה שהאיש ההוא ניסה לתפוס אותך, היא התיקייה הזאת."

אחיזתו של אורן באוגדן השחור התהדקה.

 

"אדוני, למה אנחנו לא ממריאים?" נהם אחד הנוסעים לכיוונו של בראיין.

ברייאן נאנח ופנה לאורן, מנסה לנקוט בגישה שונה, "תראה, ילד. אם אתה באמת דובר-אמת ואלה רק דפים, מה הבעיה שאני פשוט אבדוק שזה נכון?"

יותר ויותר נוסעים סביבם החלו לרטון.

"זה לא זה," מלמל אורן בחוסר רצון, "זה מה שכתוב בהם."

"אוקיי, אין לי מושג מה כתוב בהם, אבל בטוח שזה לא יסכן את המטוס הזה. תבין, לא אכפת לי מה יש בדפים האלה!"

אורן הנחוש עדיין סירב לעזוב את האוגדן.

"תראה מה נעשה," התכופף האיש הגבוה לעברו, "אתה תחזיק את הדפים ותיתן לי את האוגדן ריק, כדי שאני אבדוק שאין בו עוד משהו חוץ מסתם דפים, בסדר?"

"מה כבר יכול להיות בו חוץ מדפים?" התריס אורן.

"אל תשאל אותי, אבל נוהלי הבטיחות נעשו קפדניים במיוחד לאחרונה. ועד לעלייה שלך למטוס רדפו אחריך, מה שרק מעלה יותר את החשד שאולי אתה מבריח משהו במסווה של אוגדן תמים."

" – זה מטופש," טען אורן.

"ספר לי על זה."

"אדוני – " פתח שוב אותו נוסע חסר-סבלנות.

אורן הוציא את הדפים בזהירות תוך שהוא מקפיד לכסות את הכתוב, ומסר את האוגדן לברייאן.

ברייאן פתח אותו והתעסק בו במשך חמש שניות, עד שהגיש אותו לאורן.

"הבנאדם שרדף אחריך כנראה היה ממש מעוניין בדפים האלה," סיכם, "בכל אופן זה לא עניין שלי. שתהיה לך טיסה נעימה, ילד."

"אדוני – " חזר הנוסע שלישית.

"תוך שתי דקות לכל היותר נימצא כבר באוויר!" ענה ברייאן בעצבנות וניגש לתא הטייס.

הוא תפס את מכשיר הקשר שלו ודיבר לתוכו, "הנער נבדק כרגע ונמצא נקי. אין שום סיכונים והטיסה כבר באיחור רציני. אנחנו ממריאים."

"חיובי."

 

אורן התיישב במקומו והתבונן בחוסר ריכוז בסרטון האנימציה שהוצג על המרקע לפניו, שבו הוסברו לנוסעים נוהלי חירום במקרה של נחיתת אונס או מקרי חירום. גלגלי המטוס התחילו לשקשק, והוא התרווח בכיסאו. סוף כל סוף, בפעם הראשונה בחייו, יוכל לפתוח את התיק שאותו הוא חולם לפתוח כבר חמש שנים. הוא התקשה להאמין שזה באמת עומד לקרות, כאן ועכשיו.

"ערב טוב לכל הנוסעים, מדבר אליכם קברניט הטיסה. ברוכים הבאים לטיסה אפס שתיים ארבע. בעוד כמה דקות נמריא לעבר פריז. מזג האוויר ותנאי הטיסה נוחים. בשם צוות הטיסה והדיילים אני רוצה לאחל לכם טיסה נעימה, ותודה שבחרתם בחברת התעופה הלאומית של ישראל..."

אורן כבר לא הקשיב לקולו הצונן של הקברניט שהושמע במערכת הכריזה.

כל תשומת לבו הייתה מופנית אך ורק לדפים שאחז בידיו הרועדות.

רק עכשיו הבין שכל מה שחשב לפני כן על המחקר שבתיק הזה, זה שום דבר לעומת מה שבאמת קרה שם.

 

ואבא שלו אפילו לא יודע על זה.

 



סיפור בהמשכים על סף תהום

© כל הזכויות ליצירה שמורות לא ב י ח י
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד