בנושא
בכרם
חדשות
 
איסלנד / הקבצן הגידם
בביכורים מאז ג´ אייר ה´תשע"ז

החדר עשוי להיות מעט ריק. הבת שלי נכנסה וחיפשה מישהו. ידה הקטנה, אחוזה ביד מחוספסת וגדולה, אך כמה עדינות. אתמול הלכנו, החדר היה עשוי להיות מעט ריק. הצלילים עשויים להיות מעט מוכרים. זה הנסיון לשוב ולהיזכר. אבל זו אינה רק עייפות שמפעילה כוח ושכחה עלינו. זה אינו רק כוח הכבידה.

איסלנד היא ארץ יפה, זה ללא ספק. רוח ואגמים קפואים וחופש כמה שאי אפשר לדמיין. אולי אחרי הצבא, אולי בלילה. נלך לאיסלנד. הבת שלי תחפש אותי. ידה הקטנה, והיא שותקת. רק מעקמת את פניה ומביטה בשעמום החוצה. איסלנד אינה יפה לטעמה. היא עייפה וכבדה. נרדמת במושב האחורי. אבל מזכירה לי כל-כך הרבה ממה שאבא שלה שוכח. כל הזמן.

אחרי שנהיה באיסלנד, נלך בשבילים ריקים אך נחוש כי העולם כולו מתייחד איתנו. נגדל שיער, נחפש את עצמנו. המים האוקיינים קרים כל-כך. ורחבים ועמוקים ומתרסקים על הסלעים. המים האוקיינים יבלעו את גופותינו הקטנות. זה יכול להיות יפה באותה מידה שזה יאוש. הבת שלי תכנס לחדר ותחפש מישהו. רק איתה אני מצליח להרגיש עוד משהו. רק איתה אנחנו באיסלנד ואנחנו נעלמים מהעולם. מהמרחב המת. רק הבת שלי לא יודעת איך למות.

אבל אחרי שנהיה באיסלנד נחזור הבייתה. נישן ויהיו לנו מיטות כמו בבתי מלון, כמו בסרטים. לבנות ורכות ובלי שום קמט. נוכל לשקוע בשינה אמיתית מאוד. נשים לב כמה מוות היא חוויה פרטית. הבת שלי יודעת איך אני מת. היא יודעת איך למות איתי, אבל לשמור אותי מעט בחיים. אני חדר מהדהד. והיא עיניים ודלת נפתחת. נישן עמוק ונקום. ודאי הבית שלנו יהיה היכנשהו בהרים. לבד. האגם יהיה רגוע. למרות שאולי האוירה תהיה מעט מוכרת. יהיו שיאמרו: מוכרת מידי. האגם יאמר לנו שהוא לא מתרסק על הסלעים. הוא לא אוקייני והמים שלו לא קרים כמו קרח.

הבת שלי אינה רוצחת בשגגה. הבת שלי אינה יודעת כיצד ליפול. כיצד לעוף. היא עומדת על הרגליים. ומבטה קצת זעוף לפעמים. אין לה כוח לשטויות שלי, היא אומרת. אני לא מאשים אותה. גם אמרתי לה פעם שאנחנו גרים באיסלנד. כשהיא ישנה נסענו. ועברתי את הגבול בשקט. שלא להעיר אותה.

הבת שלי גם לא מכירה את אביי או רב יוסף. היא לא מכירה את סיפרט או את כריס מרטין. פעם נתתי לה פינק פלויד והיא לא אמרה כלום. האוזניות היו גדולות מידי. היא שמה את הידיים על האזניים. וצעקה. היא לא צעקה. רק אני דמיינתי שהיא צועקת. ומעירה את כולם. וכל האמוראים מתעוררים מהקברים שלהם בבבל. ומסתכלים עלי בזעם. אני לא בטוח באיזו שפה הם מדברים. אבל אף אחד לא יודע איך מבינים אותם. הם מסמנים עם האצבעות שלהם משהו. וכולם עוקבים בשקט אחרי התנועות. רק הבת שלי ממשיכה לצעוק ולסמן שזה לא נכון. זה אני יכול להבין מהר מאוד. אבל אני לא מבין למה היא צועקת בגלל פינק פלויד. זה בסך הכל מוזיקה של שנות השבעים. עם הרבה חלל חיצון, פטריות הזייה וצבעים מסונתזים. אז לא ידעו איך משקרים באמת.

איסלנד היא לא הבית שלי, היא צועקת עלי בסוף. אני מתעורר באמצע האגם. וכל השמיכות והמצעים הלבנים מתלכלכים ונספגים. אני חושב שהפעם זה כן כוח הכבידה. בשביל לא לטבוע היא נאחזת גם במיטה. ואנחנו שוקעים לאט לאט.

בהרבה ספרים וסרטים שוקעים בתוך המים ומגיעים לעולם נסתר. אני לא חושב שהגענו לעולם כזה. למרות שכבר לא היה משנה לי. ממילא האוירה כבר הייתה מוכרת. היינו יכולים להמשיך משם אל אמבר או ארץ-עוץ מבחינתי. אבל אנחנו רק הגענו אל הבוץ שבתחתית. והמים דחפו אותנו למעלה למעלה. אבל לא רצינו. אנחנו כבר התעייפנו מכל הנסיונות האלו. אין ברירה, אמרו המים. והבת שלי גררה אותי החוצה משתנק.

הבת שלי לא דיברה איתי כמה שבועות. גם לפני כן היא כמעט לא דיברה. אבל עכשיו היא לא עשתה את הפרצופים הרגילים שלה. רק הביטה לאופק בכעס. ואחרי זה הרכינה את הראש ביאוש. זה הדאיג אותי. תמיד חשבתי שהבת שלי לא יודעת למות. כבר הצטערתי ששיקרתי לה. אבל היא לא שאלה יותר שוב פעם. בדרך חזור היא נהגה.

אמרתי לה ליסוע לפלוג'ה בעיראק. הדאיג אותי שהיא לא הכירה את האמוראים. וגם חשבתי שאולי היא תדע מה הם אומרים. אבל לא האמנתי בזה יותר מידי. הרי פלוג'ה רחוקה מידי. חוץ מזה שאין שם מים אוקיינים. ואפילו לא אגם. הבת שלי ואני צמאים. פשוט איסלנד היא לא הבית שלנו. הייתי צריך להודות בזה מראש.

גם חשבתי שאולי אם היא תבוא היא תראה שהחדר באמת ריק. אין מה לחפש, אני אומר לה. תלכי. את יודעת, אני אומר לה כשהיא נשארת. בימים האחרונים נהיה ממש חם. אני לא בטוח שזה בגלל הדיסטופיה העולמית החדשה. יכול להיות שסתם התבגרת. אני מדבר והיא מהנהנת. והפנים שלה חיוורות כמו שקורה בגיל ההתבגרות. אבל אני כבר לא מודאג. אביא אותה לרבי אלעזר בן-פדת שישמור עליה. ויחד עם פדת היא תשחק כל היום. לפדת יש את כל הימים שבעולם. המים האוקיינים שלו לא מתרסקים. רק מרחפים למעלה.

אבל היא מעדיפה את פלוג'ה. וכבר הזרועות שלה גדלות. והאצבעות שלה נהיות כאלה דקות אבל ארוכות. כמו שקורה אצל בנות כשהן נהיות נערות. והיא מתחילה להתבגר מול העיניים שלי. ומתחילה לא להסתכל עלי ולהזעיף לי פנים. רק סתם כועסת. ולוחצת חזק מידי על הדוושות. ואני אומר לה: די, את לא רואה שאנחנו נוסעים בכבישים מסוכנים. אולי תסתובבי כבר ונחזור לטבריה. והידיים שלה לוחצות את ההגה חזק ממש. האצבעות לבנות. ואני רואה שיש לה דמעה. זה מוזר כי יש לה CIP. והיא לא יכולה לבכות. אבל כנראה ההתבגרות הזאת עושה כל מיני דברים.

והיא אומרת לי שאי אפשר לחזור לארץ. אתה רוצח בשגגה, שכחת? היא אומרת לי. וצוחקת תוך כדי הבכי. ואני, יורדים לי כמה משקולות לתוך הבטן. אני לא שואל אותה ממתי היא יודעת.

היא תמשיך לנסוע ואולי נגיע לפומבידתא של לפני כמה אלפי שנים. האמוראים יתעוררו אבל אילמים. הם רק יוכלו להצביע על השורה שלהם בתלמודים הכבדים. הם ינסו להדגיש את הדיו. בשביל להראות כמה הם רוצים לומר את זה. הבת שלי תגדל ותנשא לאחד מתלמידי האמוראים. אולי לבן של רבא בר חנן. יהיה להם בית קטן בארטיבנא. ואולי אפילו אביי יבוא לבקר. הנהרות העתיקים ימשיכו לזרום בזרם לא-אוקייני. והבת שלי לא תספר לבעלה על הבית הישן שלה באיסלנד.





© כל הזכויות ליצירה שמורות להקבצן הגידם
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ב אייר ה´תשע"ז  
כ"ז אייר ה´תשע"ז  
"זה יכול להיות יפה באותה מידה שזה ייאוש"
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד