בנושא
בכרם
חדשות
 
על סף תהום - פרק 10 / א ב י ח י
בביכורים מאז כ"ב ניסן ה´תשע"ז

"הנה, הגענו לרחוב רַיידֶרוּוד," הודיע בנימין שוורץ. הוא עצר את הרכב והמנוע דמם.

חווה התעטפה בשתיקתה, חושבת על כל מה ששמעה בדקות האחרונות, מנסה לעכל.

"די, אֶווה..." ביקש בנימין בשנית, "בבקשה אל תעשי את זה קשה."

חווה עצמה את עיניה.

"אֶווה, זה ממילא לא הזמן כעת לחשוב על זה," המשיך בנימין, "מה שחשוב עכשיו זה למצוא את חיים. אני מבטיח שאחר כך נדבר על זה."

"לעולם אל תגיד לי יותר את המילים 'אני מבטיח'," קטעה חווה בחדות, "אבל אתה צודק. כרגע זה באמת לא הזמן לחשוב על זה."

היא הציצה אל מחוץ לחלון וסרקה במבטה את הרחוב החשוך והשומם.

"בנג'מין... אתה בטוח שכדאי לסמוך על האיש המוזר ההוא שאמר שחיים נמצא כאן?" שאלה חווה לאחר התלבטות קלה.

"בטח... למה לא? איזה אינטרס יש לו לשקר לנו?" ענה בנימין ויצא מן הרכב. "טוב, אז את באה, או מה?"

"אני לא יודעת... זה לא נראה כאילו יש כאן מישהו ברחוב... אף פעם לא הייתי כאן לפני כן... אם חיים היה פה, אני בטוחה שהיינו רואים..."

"ואת לא מתכוונת לצאת ולבדוק את זה?" ניסה בנימין, "נו... קדימה..."

הוא סובב את ראשו ועבר במבטו על הרחוב. לא נראתה בו כל נפש חיה. עד שהוא נתקל בה במבטו.

" אֶווה, יש שם מישהו," הוא לחש.

חווה יצאה מן הרכב תוך כמה שניות, סגרה אחריה את הדלת והתייצבה מיד לצידו של בעלה. ואז היא הבחינה בזה.

שם, ליד הטלפון הציבורי המיושן, מוסתר לחלוטין בצל הכבד, עמד מישהו. והוא הסתכל ישר אליהם, ולא זז.

"חיים?... זה אתה?" העז בנימין לקרוא.

הדמות לא הגיבה.

"אני חושבת שהוא קצת יותר גבוה מחיים," שיערה חווה, "הוא מבוגר."

"נתקרב," קבע בנימין, והוא וחווה צעדו באיטיות לעבר הדמות, שלאט לאט התגלתה לעיניהם.

זו הייתה אישה בעלת שיער אדמדם. הם נעמדו מולה, ועיניה נצצו בטירוף מסתורי.

"סליחה?" פתח בנימין. הוא העמיד מולה את תמונתו של חיים. "אולי במקרה הבחנת בילד הזה בסביבה?"

האישה צמצמה את עיניה אל מול התצלום. היא הושיטה את ידה ולקחה אותו רכות.

"בבקשה, נסי להיזכר," התחננה חווה, "זה מאוד חשוב."

האישה הישירה אליה מבט ולחווה נדמה היה שמופיע צל של חיוך על פניה.

היא הנהנה באיטיות, חיוכה מתרחב מרגע לרגע.

"תודה לאל," נאנחה חווה בהוקרת תודה, "את יודעת איפה הוא נמצא?"

 

ומאותו רגע הכל התרחש מהר כל כך.

 

« « «

 

"חווה, תברחי..." נאנק בנימין בכאב, "תצילי את עצמך..."

"זה מאוחר מדי," לחשה חווה הרועדת, "אין לאן לברוח."

בנימין צנח על הרצפה, לופת את חזהו בסבל.

"בנג'מין... אני רק רוצה שתדע... שסלחתי לך... על הכל..." חווה בלעה את רוקה והמשיכה, "זה חשוב לי שתדע את זה..."

"חווה, נסי לברוח, בבקשה... מי יישאר לדאוג לחיים?..." בנימין פלט שיעול חלש ומרוסק.

חווה רק נענעה בראשה בייאוש וטמנה את ראשה באדמה לצידו.

"שמע ישראל..." לחשה.

 

« « «

כמה שעות לפני כן

חיים הצליח להתחמק משומר האחוזה ההמום. הוא חלף על פני הרחוב הרטוב, עובר בדרכו איש צנום מאוד שעמד ליד הטלפון הציבורי עם מטריה עקומה. הוא רץ החוצה, אל החופש.

הוא סירב להסתכל לאחור, אל המקום שהיה ביתו עד עכשיו, וידע שלא ירצה לחזור לכאן לעולם.

לאחר שעבר מרחק-מה הוא נעצר מתנשף, וצנח על הקרקע. אחיזתו במזוודה התהדקה. אז זה כל מה שיש לו כעת... ייתכן שאולי היה פזיז מדי? היכן יישן הלילה?

הוא שוטט קצת בעיר ותכנן לישון על ספסל, אך לרוע מזלו דווקא אותו לילה היה גשום מכרגיל, והוא מצא מקום בין כל חסרי הבית המסכנים שהתכווצו מקור תחת גג רעוע, מתכסים בעיתונים.

ההורים שלו בטח לא היו שורדים לילה אחד במצב שהוא נמצא עכשיו.

 

« « «

 

כשניעור משנתו בבוקר כשהוא רטוב ורועד מקור, הוא לא האמין שריחם לרגע על חסרי הבית ה'מסכנים', כיוון שהתעורר לבדו ללא המזוודה שלו.

הוא קבר את ראשו בין ידיו ונאנח. אין לו ברירה.

בייאושו החליט לבטל את כל התוכנית מיד, וחזר כפוף ראש ומדוכא אל בית הוריו, מלא ברחמים עצמיים. הוא הילך באיטיות בשביל המפואר בכניסה לביתו. גשם קריר של שחר החל לרדת, מטפטף עליו ומרטיב את ראשו המושפל. מעניין אם העובדה שלא לן הלילה בבית בכלל הפריעה להוריו, 'אם בכלל שמו לב,' הרהר במרירות בשעה שפתח את דלת העץ המפוארת ונכנס פנימה.

הבית היה חשוך ואפוף אווירת-נכאים.

"אמא?..." קרא חיים אל תוך חלל הבית. הוא פסע פנימה, לא מבין מה קורה.

דרֵייק, ראש המשרתים, ניגש אליו בעיניים אדומות ונפוחות מדמעות.

"חיים... ילדי... קרה אסון נורא..."

חיים התרחק צעד אחד אחורה, מסרב להקשיב. היכן אמא שלו?

"חיים, תשמע... אתמול אבא שלך מיהר לכאן, אמא שלך והוא מיהרו לצאת לחפש אותך באמצע הלילה... אני לא הבנתי את כל הפרטים, אבל... הם אינם..."

רעד חלף בחיים. הוא ציפה להתעורר כבר מהחלום הנורא הזה, הכי גרוע שחלם בימי חייו.

"הכל מעורפל בנוגע לפרטי המוות..." המשיך ראש המשרתים, "אבל גופותיהם נמצאו מוטלות ליד הרכב, נמצא קליע אקדח בלבו של אביך, וקליע נוסף בגבה של אמך... זה היה רצח מתוכנן היטב, וסיבותיו עדיין לא ברורות. אני כל כך מצטער, חיים..."

הוא ניסה להתקרב לחיים כדי להניח יד על כתפו, אבל חיים התרחק עוד אחורנית, חסר הבעה בפניו, הדמעות מנצנצות בעיניו.

"חיים... אני יודע שקשה לך להבין את זה עכשיו, אבל אנחנו נמצא דרך להתגבר על זה," לחש דרייק.

"אל-תתקרב-אליי!!!" פלט חיים צעקה גברית מאיימת.

דרייק הניח את כף ידו על פיו בכאב. "אני מצטער..."

"תשתוק! אל תצטער! אני רוצה את אמא! איפה היא?!" צווח חיים. הוא הסתובב ורץ אל מחוץ לבית.

הוא נפל על שביל הכניסה ולא טרח לקום, נשכב בחוסר אונים והחל לבכות. מולו הונח עיתון הבוקר המגולגל לפני כמה דקות. ביד רועדת הוא פרס אותו בעמוד הראשי, נותן לטיפות הגשם לטפטף עליו ונותן לכותרת השחורה למלא אותו מכאוב:

"רצח בבולטימור: בנימין וחווה שוורץ, הידועים כזוג העשיר ביותר בעיר, נמצאו לפנות בוקר ליד רכבם, ללא רוח חיים."

הוא השפיל את עיניו לתחתית העמוד והבחין בכותרת קטנה יותר, שאלמלא הידיעה הטרייה על מות הוריו בוודאי הייתה הידיעה המרכזית בעיתון:

"שני נערים רעולי פנים פרצו אמש לחנות כלי בית ושדדו את כל הקופה."

 

« « «

 

ריצ'ארד פקח את עיניו ופיהק. הוא התמתח על מיטתו והתיישב, חושב על אתמול בלילה ועל מה שלא הספיק לומר לאביו. הוא רצה לומר לו שהוא בעצם נער טוב לב מטבעו, ואתמול סתם נגרר אחרי היצר שלו. העובדה שאותה חנות הייתה קטנה וצדדית וללא השגחה רבה, היא זו שגרמה לו לבצע את השוד, הפשוט מדי לטעמו.

הוא רצה לספר לאביו שבעצמו לא היה שלם עם השוד כבר מלכתחילה... כן, אביו חייב לדעת זאת. הוא ידאג לשתף אותו במידע הזה מיד.

ריצ'ארד הסתכל על אחותו הקטנה, שנִמנמה בשלווה. "דֶבִּי..." הוא לחש.

דֶבּרַה פקחה את עיניה בישנוניות. "בוקר טוב," אמרה, "איפה אבא?"

"כנראה שעדיין לא התעורר."

"ריצ', השעה תשע," מלמלה דֶבּרַה בתימהון, "לא מתאים לאבא לא לבוא להעיר אותנו."

"הוא עבד אתמול עד מאוחר, הוא בטח ממש עייף," הציע ריצ'ארד וקם על רגליו. "למזוג לך כוס חלב?"

"אני הולכת לראות מה קורה עם אבא," התעקשה דֶבּרַה ויצאה מן החדר.

ריצ'ארד משך בכתפיו, יצא אל הסלון ושלף את עיתון הבוקר שהיה תחוב בחריץ הדלת.

"ריצ', אבא לא בחדר שלו!" צעקה דֶבּרַה מקצה הבית וחשש קל התגנב לקולה.

"אני לא אתפלא אם הוא נרדם על השולחן בחדר העבודה שלו, נסי שם!" השיב ריצ'ארד כבדרך אגב בשעה שניסה להתרכז בקריאת הכותרת הגדולה.

"רצח בבולטימור", זעקה תחילת הכותרת אל מול עיניו. הוא קרא את הכותרת עד סופה, וצנח בהלם אל הספה הקרובה. 'אלה ההורים של חיים...'

 

הצרחה המבועתת של דֶבּרַה שהדהדה ברחבי הבית גרמה לו להתרומם בשנייה, והוא פתח בריצה לכיוון חדר העבודה של אביו, עדיין מחזיק בעיתון בידו. הוא פרץ פנימה.

אביו נשען ברפיון על כיסאו ובהה בו. לידו דֶבּרַה רעדה בהיסטריות.

"בוקר טוב, אבא," הפטיר ריצ'ארד ופנה לאחותו, "מה קרה, דֶבּי?"

"ני...ניסיתי להעיר אותו..." יבבה דברה, "הוא לא זז ולא מגיב!"

"להעיר אותו?!" תמה ריצ'ארד, "דֶבּי, את לא רואה שהוא ער? העיניים שלו פקוחות..."

"אבא!" טלטלה אותו דֶבּרַה לשווא.

רק אז הבחין ריצ'ארד במבט הריקני בעיני אביו.

דֶבּרַה צרחה שוב, והעיתון נשמט מידו של ריצ'ארד.



דרמה מסתורין מתח סיפור בהמשכים על סף תהום

© כל הזכויות ליצירה שמורות לא ב י ח י
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ב אייר ה´תשע"ז  
או שחזרת לכתוב אותו רק עכשיו?
כ"ט אייר ה´תשע"ז  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד