בנושא
בכרם
חדשות
 
משלוח מנות ל-308 / גמד ענק 12
בביכורים מאז י"א אדר ה´תשע"ז

 

לפעמים, אבק זה כן

 

עידו יצא עם נעמה ארבע פעמים לפני שהיא חתכה.

זה לא היה שוק גדול בשבילו. שיחת הטלפון שאחרי הפגישה הרביעית הייתה קצרה, גזורה מתוך קלישאה: נראה שזה לא הכי מתאים, וכן, האמת שגם אני הרגשתי, בהצלחה, בהצלחה, אז ביי, ביי.

לכן הוא היה מופתע מאד כשהתעורר למחרת בבוקר ומצא את עצמו בחדר שלה, בדירת סטודנטיות בקטמונים.

על המדף העליון בארון, אם לדייק.

הוא הניח שהוא לא נמצא כאן יותר מדי זמן – הוא זוכר במפורש שרק אתמול בערב, בזמן שדיבר בטלפון עם נעמה, חשב על משהו שיעשה מחר, אבל כעת לא הצליח להיזכר מה. הוא הרגיש נימול בכל הגוף, כאילו הוא יושב באותה תנוחה כבר שעות רבות. הוא רצה לצבוט את עצמו ברגל, ונוכח שהוא תיקייה.

זווית הראייה שלו לא הייתה רחבה במיוחד. הוא יכול לראות מכאן מיטת סוכנות צרה, ומעליה מראה ולוכד חלומות עשוי ביד. החדר נמשך עוד לצד ימין של הארון, ועידו ניסה לשנות תנוחה כדי לראות עוד. חסר תוחלת: הוא לא יכול לשנות תנוחה. אבל היה עד למאמציו: עידו חש תנועה בסמוך לו, וקול אמר, "אהלן אחי. אין מה להתאמץ, לא קורה כאן שום דבר מעניין בבוקר."

"מה זה? מי דיבר?"

"פה, צד שמאל שלך. דוד, נעים מאד."

דוד היה קלסר דק בצבע ירוק זית. לעידו הוקל מעט כשגילה שהוא לא לבד בסיפור הזה.

"מאיפה אתה, דוד?"

"אני בצבא. סמל צוות בעורב נח"ל."

"אבל מאיפה אתה?"

דוד נבוך. "סליחה," הוא אמר. "משום מה תמיד זה המשפט הראשון שקופץ לי לראש. אני מראש העין. ואתה?"

"אני מגבעת שמואל. אני שיעור ו' בגוש, לא לגמרי סגור על עצמי. למה אמרתי את זה עכשיו?" כעת היה תורו להיות נבוך. דוד מנסה לשנות נושא באלגנטיות.

"אז כמה זמן יצאת עם נעמה?"

"מה?!!" אם היה עדיין בצורתו האנושית, עידו היה נחנק ונתקף שיעול. דוד, רחום וסבלני, מגלה לו את האמת המרה.

"אחי, אין לך מה להסתיר. כולנו פה יצאנו עם נעמה."

"כולנו? יש פה עוד חבר'ה?"

"נו, בטח, תראה במראה."

עידו מתבונן, בריכוז הפעם, במראה שעל הקיר ממול. שני המדפים העליונים של הארון משתקפים בה, עמוסים קלסרים, תיקיות ומחברות בצבעים שונים, וביניהם תחובות פה ושם פיסות נייר בודדות. הוא נזכר שלא ענה לשאלה של דוד, ואומר, "ארבע פגישות. זה משנה?"

"ושיחות טלפון, הודעות, דברים כאלה?"

"היו כמה שיחות טלפון..."

דוד נאנח. "המצב שלך לא מדהים, אבל יכול להיות גרוע יותר."

"למה אתה מתכוון?" תובע עידו; חשד נורא מתחיל לעלות בו.

"אני פה כבר די הרבה זמן – יצאתי עם נעמה חודש לפני בערך שנתיים. יצא לי לדבר הרבה עם החבר'ה – עוד לא היו כאן הרבה אנשים כשהגעתי – וכמעט אף אחד לא יודע על עצמו הרבה, חוץ מיעקב. אבל הוא סנוב גדול, קצת בגלל זה."

"מי זה יעקב?"

"זה הקלסר העבה, במדף מתחתינו. יצא עם נעמה ארבעה חודשים, ואז חתך. הוא בטוח שהוא מלך העולם. בכל אופן, הגעתי לאיזושהי מסקנה. מה אכלת אתמול לארוחת בוקר?" הוא משנה כיוון במפתיע. עידו מתאמץ להיזכר.

"אין לי מושג," הוא נאלץ להודות לבסוף.

"ברור שלא. ואני אגיד לך גם למה: אתה לא באמת נמצא כאן – רק חלק מאד מסוים באישיות שלך: החלק שנעמה הכירה. מה שנמצא פה על המדף – התיקייה שלך – הוא הדמות שלך בעיני נעמה. כנראה סיפרת על עצמך די הרבה, אם קיבלת תיקייה מארבע פגישות. לרוב האנשים שמגיעים בשלב הזה יש ניילונית... הם נגמרים מהר מאד."

עידו הבין, בלי שדוד הסביר לו, מה פירוש 'נגמרים': במקום הזה אין עתיד. יש רק עבר, והוא מוגבל מאד, בלתי ניתן לשינוי, ורשום בתיקייה או בקלסר, בכתב ידה הדק של נעמה. העניין היחיד שקיים כאן הוא בשיחות – הדלות עד להדהים – עם הבחורים האחרים. בערב נעמה, איילת ואיריס היו מגיעות לדירה, וקולות עמומים של דיבורים וצחוק היו נישאים לחדר עד שנעמה הייתה נכנסת, מבלה זמן מה בחלק שמחוץ לטווח הראייה, ואז מכבה את האור והולכת לישון.

 

שעות היום ארוכות וריקות, ותיקיות אינן זקוקות לשינה; בתוך שבועות מעטים ידע עידו הכל על דוד, על יעקב ועל עוד עשרים ואחד בחורים שאכלסו את הקלסרים והתיקיות שבארון. הוא ידע בעל פה אפילו את הפרטים הקרים של דפי הנייר התחובים ביניהם, שהיו, מסתבר, הצעות שנעמה דחתה. מצדו השני של עידו היה נייר כזה, עליו שרבטה נעמה, אדם, מכינה מעורבת, היה בגולני, עכשיו עושה מועדפת בערבה, מתעניין במוזיקה, טיפה מוזר, דיברתי עם נילי עליו נשמע לי יצור.

ניתן היה עדיין למצוא עניין בכל פעם שהגיע בחור חדש; דוד ידע לספר גם על תקופות רעות, תקופות יובש – חודשים ארוכים בהם לא נכנס למדף אף קלסר, ואפילו לא פיסת נייר לרפואה. כעת הקצב היה גבוה – כמעט ולא עבר שבוע בלי שהגיע מישהו (עידו שמח מאד לפגוש את ישראל, שלמד איתו במדרשיה). אבל לאחר שהחליף עם ישראל את המעט שידעו לספר זה לזה על מה שעבר עליהם מאז התראו לאחרונה, נוכח שלא נותר עוד דבר ללומדו.

"אתה זוכר מתי הגעת לפה?" שאל את ישראל כעבור כמה ימים של שקט. ישראל מחשב בקול. "נפרדתי מנעמה ביום רביעי שעבר, זאת אומרת, לפני תשעה ימים... למה?"

"זה די הרבה זמן," עידו עונה. "במצב נורמלי מישהו כבר היה אמור להגיע."

דוד מתעורר ואומר, "זו תקופת יובש. זה יכול להימשך שבוע, שבועיים, אפילו כמה חודשים, אבל זה נגמר בסוף. אני זוכר כמה כאלה."

"ואיך זה?"

דוד מפהק. "משעמם. אבל," הוא מוסיף בנימה מעודדת, "לפעמים, דווקא בתקופות האלה, נעמה מגיעה לארון, מוציאה קלסר ומדפדפת בו. נכון נועם?"

"איזה נועם? השלישי משמאל בעליון או קיצוני ימני בשני?"

"השלישי משמאל בעליון."

"מה איתו?"

"פעם הוא היה נייר. ובאחת מתקופות היובש נעמה הוציאה אותו, והוא חזר בתור תיקייה די מלאה."

אבל בינתיים נבואותיו של דוד התבדו: נעמה לא ניגשה לארון, ולא שלפה משם שום דף נייר. השבועות התארכו לחודשים, והיא אפילו לא שלפה את הקלסר של יעקב וקראה בו, כפי שנהגה לעשות מדי פעם.

עידו החל לשנן בעל פה את מספרי הטלפון של כולם. זה לקח ארבעה ימים. אחר כך הוא עבר לבצע פעולות מתמטיות בערכי הגימטריה של שמות המשפחה. עוד שבועיים עברו.

ערב אחד נפתחה דלת החדר. נעמה נכנסה, ואתה נכנס בחור חייכן, עם עיניים טובות מאחורי משקפיים חסרות מסגרת. להפתעתו של עידו, הבחור פונה ישירות אליהם. "הי חברים," הוא אומר, "אני צחי. ואתם באים איתי."

נעמה מוציאה מהיכן שהוא ציפית, ופותחת את פיה לרווחה בזמן שצחי גורף לתוכה תיקיות, קלסרים ודפי נייר בלא אבחנה – בשאט נפש מיוחדת הוא משליך פנימה את יעקב – ולבסוף מחכך כף יד בחברתה, להסיר מהן את האבק, ומוריד את הציפית לפח מחזור הניירות ברחוב למטה.

חושך מיטיב אופף את עידו, והוא אינו יודע עוד דבר.



דייטים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לגמד ענק 12
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ב אדר ה´תשע"ז  
אלוף.
שמע זה אחד הטובים..ממש התגעגעתי לקרוא פרוזה כזאת טובה כאן באתר.....מזמן לא יצא לי.
הרעיון פשוט מקורי להפליא ועשוי באופן מושלם. שאפו!
ובאופן כללי אני חולה על הסיפורים שלך

308 זכתה!!
איזה כיף
י"ב אדר ה´תשע"ז  
תודה רבה, כייף לקרוא
י"ב אדר ה´תשע"ז  
איזה משמח!!!
באמת כיף לי :)
אין לי עוד מילים, רק מלא מלא סמיילים!
כיף כיף כיף :)
תודה רבה רבה!
פורים שמח!
י"ז אדר ה´תשע"ז  
הסתובבתי בכרם והיצירה הזו קראה לי
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד