בנושא
בכרם
חדשות
 
דברים שרואים מכאן / קפל"ש
בביכורים מאז כ"ד שבט ה´תשע"ז

"ויתרוצצו הבנים בקרבה"

 

אני
אוהב לדבר עם
עצמי. 

נשמע קצת אנוכי, לדבר עם עצמי, אבל חשוב לא להתבלבל – אנוכי אוהב להביע (את עצמי, או כל דבר אחר), לא 'לשוחח עם'. אני, לעומת זאת, אוהב לדבר עם עצמי.

אמנם באופן כללי אני מתעניין בממד האנושי שבמציאות, אבל באופן ספציפי אני מוצא בעצמי דמות מרתקת, במיוחד בגלל הצדדים השקטים שבעצמי. מהבחינה הזו אני ממש אחר, די אנוכי, ונהנה להיות כל הזמן 'במרכז העניינים'. אבל בכל זאת יש הבדל, כי בתוך מרכז העניינים – כמו שהסברתי – אני מתמקד ברגש ובאנשים, ואנוכי מעדיף יותר לוגיקה ומספרים.

ולפעמים זה לא מסתדר, כי לפעמים אני מבקש מעצמי לקום מהפינה המתבודדת ולנגן, הרי מוזיקה היא ממש חלק מהותי מעצמי (וגם אני אוהב איך שמוזיקה פורטת על נימי הנפש), אבל זה פשוט לא קורה. ברגעים כאלו אני מפסיק לדבר עם עצמי, ויושב בצד בכעס. אני מרגיש בודד ברגעים כאלו, כי אני מרגיש שאנוכי שׂכלי מדי בשביל להבין מה אני רוצה מעצמי, ולמה זה כל כך מפריע, ולכן אני נשאר בלי אף אחד לדבר איתו.

כשהעגלה הריקה והמלאה מתנגשות בי, המצב מסתבך עוד יותר. כשהן מתנגשות, כל החבר'ה מהעגלה הצפופה עוברים לעגלה הריקה. "באנו לקדש את החול," הם אומרים (ואני לא מבין מה הם רוצים, חול הוא ממש אחלה כמו שהוא). ופתאום אני צריך להתמודד בעגלה ריקה לשעבר גם עם הנפש היותר פנימית, עם השכל הפועל ועם חלק אלו־ה ממעל לעגלה שמטיל צל במעופו. אני אוהב את החבר'ה מהעגלה המלאה. באמת. אבל לפעמים כל כך מסובך להיות ביחד. לדוגמה, לפעמים החלק אלו־ה צווח ממעל שהוא דורש שקט כדי להתפלל מנחה, אבל השכל הפועל בניין ממשיך להרכיב קונסטרוקציות ברעשי נגרות מחרישי אוזניים.
לעתים עודף הרוחניות מאיים לשבור את העגלה הריקה. במצבים כאלו אני מביא את החבר'ה המקוריים, כדי שירדו מהעגלה אל השביל ויתמכו בה מלמטה. בתוך כל הבלאגן הזה אני מרגיש פה ושם קצת אנוכי ולא רוצה לחייך או לגלות אמפתיה, אבל אני לא ממש יכול לעשות את זה כשהנפש היותר פנימית מתחילה לרקוד לצלילי המוזיקה שבוקעת מעצמי.
כמה יפה וקלילה היא, הנפש, אני חושב.

אחרי כל יום שכזה, וכל יום הוא כזה, אני מוצא את עצמי זרוק ומותש באיזו פינה. אני מסלק מעצמי גרגירי אבק וחול (אני עדיין לא מצליח לעכל מה ההם עשו לחול), ומדבר עם עצמי על כוס קפה וסיגריה; מדבר עם עצמי גם על הא ועל דא; ולאט לאט מחזיר את עצמי לחיים.
ורגע לפני השינה, אני מביט לעצמי בעיניים החומות ולוחש "אתה יודע? אני אוהב את המימד האנושי שבמציאות. באמת. אבל אני הכי אוהב לדבר איתך."



אנוכי אני השכל הפועל נפש עצמי

© כל הזכויות ליצירה שמורות לקפל"ש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ג´ ניסן ה´תשע"ז  
מדהים.

לקח לי זמן להיכנס לזה- יש פער מרתק בין השפה הקלילה והאווירה לבין התוכן העמוק המורכב.
פשוט יפה
ו´ ניסן ה´תשע"ז  
עוד מישהו בעולם הזה שהוא שכלי ואוהב לדבר עם עצמו!! וזה גאוני שהצלחת להגיד את מה שתמיד חשבתי- שאני יתמקד ברגשות ואנשים ואנוכי בלוגיקה ומספרים.
וואו!
ח´ ניסן ה´תשע"ז  
מורכב שמוצג בצורה כ"כ בהירה. מקסים.
שמע, זה חומר למחשבה.
י"ג ניסן ה´תשע"ז  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד