בנושא
בכרם
חדשות
 
שלישי / Bea
בביכורים מאז כ"ד טבת ה´תשע"ז

הוא היה מתחיל להתעקם בדרך כלל איפשהו באזור גלילות. הגו מתקשח, פיקת הגרון מודגשת והאצבעות נפרמות משלי בזו אחר זו. אבל רק בירידה מאיילון הוא היה פולט בשאט נפש: מסריח כאן. משעין רגל אחת על הדלת בצד שלו ומשחק עם הכפתור, כאילו תכף הוא עומד לפתוח את הנעילה האוטומטית ולברוח לי ממש כאן, באמצע כביש החוף. בזיכרון שלי הכביש מואר חזק מדי ואני נוהגת. כמובן, זה היה בזמן השלילה שלו, השלישית נדמה לי, ואנחנו מאושרים ומלנכוליים כמו שרק שני סטודנטים בדייהטסו 03' מקרטעת יכולים להיות.

הוא תיעב את כל המחלפים במידה שווה. פעם ירדתי ברוקח, פעם בהלכה. על השלום דילגתי כי אני לא באמת מטומטמת, אבל אפילו את לה-גווארדיה ניסיתי פעם. זה לא באמת שינה: בכל פעם שהייתי מאותתת לכיוון היציאה לתל אביב הוא היה מטלטל את הצוואר שלו לאחור על משענת הכסא, עוצם עיניים, נושף עשן ולוחש לי: מסריח כאן, רוני. את לא מריחה את זה? ואני הייתי שואלת, כמו בטקס קבוע: מריחה מה.

את לא מריחה את הבדידות?

אני בתגובה הייתי רוכנת אליו, יד אחת על ההגה, וביד השנייה שולפת את הסיגריה מבין שפתיו, מטילה אותה דרך החלון ואומרת לו, זה רק הווינסטון שלך, בייב. זה רק הווינסטון. זה הכול.

 

עמיר נולד בטעות. ילדים כמוהו אף פעם לא יורדים לעולם בכוונה. אמא של עמיר, עוד מהתיכון רצתה שני ילדים ולברדור מעורב. אבא של עמיר לכתחילה אולי רצה עוד אחד, אבל אחרי הסיפור עם הסטודנטית שנה גימל לשיווק וסווטשירט ה'אמריקן איגל' הורוד שנשאר במושב האחורי של הטויוטה לא באמת היה לו סיי בבית. ובכל זאת ההורים שלו הביאו אותו. שלישי. את יודעת, רוני, הוא ליטף את הזרוע שלי הלוך ושוב כל הדרך חזור למוצא, מעביר בי להבים בלתי מוכרים של כמיהה וחוסר:  את יודעת על מה אני מדבר, רוני. זה היה אחד מהלילות המחורבנים האלה של נובמבר שכל כך קר שנדמה לך שאם לא תרגיש את חום הגוף של אדם אחר תכף ומיד, מחר מישהו ימצא את הגופה שלך מתחת לפוך מוקדם בבוקר. הפה שלי יבש ברגע, משכתי את ידי מידו ואמרתי לו: נו באמת, עמיר, איזה שטויות אתה מדבר, נובמבר בישראל זה בריזה בערבים. וחוץ מזה, ממתי אתה קם בחורף מוקדם בבוקר?

בכל אופן, בלילה ההוא הבדידות עלתה את כל הדרך אל הקסטל והתדפקה על דלת הבית. אמא של עמיר גיששה יד מהוססת לצד השני של המיטה ובחוץ ירד מבול כאילו נשפכות חביות מן השמיים.

 

אני נפלתי לעמיר לגמרי בטעות. אותו, לעומת זאת, קיבלתי בדיוק כפי שהוא, כמו וידוא הריגה: שלא אוכל להגיד אחר כך שרימו אותי. שאילו הייתי יודעת מראש שכך יהיה לעולם לא הייתי עולה על הרולינג קוסטר הזו. לא חתמתי על זה מראש, נספח ב׳.

בפעם הראשונה שראיתי אותו, עמיר עמד בש.ג., גבוה ומלא כוח, אם כי לא יפה במובן המקובל של המילה. הוא החזיק בקבוק זכוכית שבור בשמאלו ונשבע שאם לא יתנו לו לצאת שבת הוא חותך לעצמו את הצוואר.

עמיר קיבל אותי בזכות טעות אנוש של אחד שכל יישובי פרוזדור ירושלים זהים בעיניו. מי שנוסע על כביש מספר אחד לא באמת מבדיל בין האליטיסטים של מבשרת לדפוקים של הקסטל. החייל הצעיר וההיסטרי שאיתרע מזלו לשמור כש"המטורף הזה עם העיניים הכחולות בא לי משום מקום, 'שבע לך, לא עשיתי לו כלום. הוא ביקש יפה להרים את המחסום ואני שאלתי איפה הפאס, ואז המניאק הזה – נשבע לך באמא'שלי, לא עשיתי לו כלום – החולה רוח הזה שובר לי בקבוק וודקה על הקיר ואומר לי, תרים עכשיו את המחסום."

 

הש.ג. קרא למישהו, שזכר במעומעם שאני גרה בדרך לירושלים וגם עמיר, אז בטח התקלחנו ביחד כשהיינו קטנים תחת הממטרות במדשאה המרכזית של היישוב או משהו סוטה בסגנון, אפילו שבקסטל אין בכלל מדשאות, רק בגן הלאומי שמסונף למבשרת. ניסיתי להסביר לו את כל זה בדרך הקופצנית, אבל הוא לא הקשיב, ורק מלמל בהיסטריה שהוא ידע שהוא היה צריך להתגייס למודיעין. בסוף ההאמר עצר בחריקה. ירדתי בקפיצה, והנשק כרגיל נחבט לי בישבן. כולם עמדו מסביב, במעגל שקוטרו הדמיוני לא עלה על שישה מטרים ובמרכזו עמד עמיר, ובהו בי במבט של "תעשי משהו."

 

הוא עצמו הסתכל עלי בשוויון נפש. "אז את איזו פסיכיאטרית מחורבנת, או סתם פרצוף יפה שאמור לבלבל אותי?״

בלעתי את הרוק ולרגע קצר אחד שתקתי. העיניים שלו הביטו בי בזרות שהקפיאה לי את הדם בוורידים.

״לא,״ שמעתי קול שליו בוקע מפי. זה בכלל לא היה הקול שלי. "אני לא גדלתי במבשרת.״ המבט שלו ניצת לפתע. הבליח שם משהו. היה שם שביב, דקיק אומנם, אבל חי. אש זרה גם היא אש. ופתאום הייתה תקווה.

"מבין, עמיר," הטעמתי כל הברה בשם שלו, וגוון הקול שלי נצבע אט אט באדישות, "אצלנו בקסטל אין לאנשים מספיק כסף בשביל להרשות לעצמם בעיות פסיכיאטריות. אתה יודע, זה עסק די יקר להיות מטורף: סשן אבחון מקצועי, סדרת טיפולים, כדורים, תופעות לוואי לכדורים. ובכלל, מי שרוצה לחתוך לעצמו את העורק הראשי עם בקבוק וודקה צריך קודם כל להרוויח כסף, או לסחוב כסף, ואז ללכת לקנות בקבוק וודקה. כמובן שאפשר גם להעלים את הוודקה מראש מהמכולת של מורדוך, זה מקצר תהליכים. אבל גם אחרי שעברת שבעה מדורי גיהנום ועל עשרת הדיברות ויש לך ביד סוף כל סוף בקבוק אבסולוט, אני מניחה שזה פשוט תחושה של בזבוז משווע לשבור אותו. כך שאתה מעדיף לשתות עד הסוף."

"מה את מנסה לומר?" הוא נהם.

חיפשתי את הטון המדויק, קר הרוח "שלהתאבד זו כולה פריבילגיה של ילדים מלוקקים ממבשרת. אז אני מבקשת ממך לעשות טובה לעצמך ולהוריד את הדבר הזה."

 

הש.ג. כמעט השתין בתחתונים לידי. מישהו מלמל מאחוריי ש"זה לא רעיון טוב להתגרות בו, הוא דפוק." אבל אני, אני ראיתי את הקרח בעיניים ונפלה עלי שלווה גדולה. ידעתי בדיוק מה עליי לעשות. פתאום ידעתי בבירור, כמו הארה שמימית, מכת ברק, בדיוק איך לדבר אליו.

 

"תקשיב לי טוב טוב." הבטתי בו בשעמום מעושה, ללא שמץ רחמים. האישונים שלו התמקדו בי, תרים אחר הבהלה בפניי. טיפת זיעה. רעד קל בזויות הפה. סימן שיסגיר. שיכריע. "רוב הסיכויים שרק תצליח לקרוע לעצמך איזה עורק לא חשוב במיוחד ונפנה אותך למיון הקרוב. תוך עשרה ימים אתה משוחרר מבית חולים ומהצבא על סעיף נפשי עם פרופיל 21 שימחק לך את כל החיים האזרחיים מהיום עד מותך העלוב, או שלחילופין תבלה חודש במחבוש, אם בחלונות הגבוהים יחוסו עליך ויחליטו שאתה כן כשיר לקחת אחריות על הטמטום האינסופי שלך."

 

היד שלו רעדה קלות. בינגו. ליקקתי שפתיים יבשות ולא הרפיתי.

 

"כמובן שבמקרה הפחות טוב אתה תצליח אולי לפגוע בחוט עמוד השדרה, ויהיה לך חיוך עקום של מנצחים כשלרגע תחשוב שניצחת את כולנו, ותדמיין לך לוויה מרשימה עם המון נשים יפות בשמלות שחורות ורגליים בלתי נגמרות שיבכו עליך. אז זהו, שבעצם אתה כנראה תישאר משותק לכל החיים. מזיל ריר, זגוג מבט, ויחליפו לך טיטולים בבית לוינשטיין עד שמישהו ישכנע את ההורים שלך לחלק את האיברים שלך, או שאלוהים יחליט לגאול אותך בגיל 70 מהסבל הזה ותוכל סוף סוף למות בשלווה."

 

היה אפשר לחתוך את השקט בסכין. כולם בהו בי בזעזוע כאילו אני הנגועה. כאילו אני אוחזת בשמאלי בקבוק וודקה שבור ולא הוא.

 

הוא נאנח, שמט את ידו לצד גופו, ואז, בשבריר שניה, יישר אותה בשנית והטיח את הבקבוק בכוח עצום בנקודה דמיונית על הקיר לידי. אולי עשרה סנטימטרים היו ביני לבין הסטולי שהתנפץ על הקיר. גשם של זכוכיות ירד עלי ושרט לי את הזרוע. לא זזתי. הוא התקרב אלי ללא פחד, לפת את ידי ואמר, "בואי הנה, רוני". לא שאלתי אפילו מהיכן ידע איך קוראים לי. פשוט הלכתי איתו בלי לומר מילה.

 

 



מבשרת צבא

© כל הזכויות ליצירה שמורות לBea
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
א´ שבט ה´תשע"ז  
צריך לחשוב על הסיפור הזה...
בכל אופן, תודה. את מתארת מדהים
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד