בנושא
בכרם
חדשות
 
בית ספר לסבתות / אמי 1
בביכורים מאז י"ז טבת ה´תשע"ז

(גרסה חדשה לסיפור שפרסמתי כאן לפני כשש שנים)

 החדר לא מצא חן בעיני מהרגע הראשון. מהרצפה המבהיקה מדי, דרך החיוך הרחב מדי של הילדים בתצלומים על מדפי הספרים, ועד אותיות הזהב בשלט המצוחצח מדי במרכז השולחן: ד"ר חיים רבינוביץ', גראנדפולוג בכיר.
 "אני לא מבין מה אנחנו עושים פה", לחשתי לשירה, "עשרים ושש שנים לא היינו זקוקים לייעוץ אפילו פעם אחת".
 "אתה יודע שאני מסכימה איתך", רטנה שירה בתגובה. "אבל כולם אומרים שהוא יועץ שאין שני לו, מחולל פלאים וכל זה. מה אכפת לך, פגישה ראשונה חינם, אם נחליט שזה לא מתאים סתם שרפנו חצי שע -".
 "נעים לי מאוד", נכנס בסערה לחדר מי שלא יכול היה להיות אחר מלבד חיים רבינוביץ' המפורסם; טון הדיבור שלו ושערו הלבן שלו התאימו במדויק לאווירת הקליניקה הקלישאתית ששררה במקום. "כמה נחמד שבאתם. סבא וסבתא טריים?"
המהמנו משהו בתגובה.
 ד"ר רבינוביץ' בדק בדפים שעל שולחנו. "אני מבין שאתם מר וגברת אוריאל, גרים בירושלים, נכד/נכדה ראשונים לפני כמה חודשים...?"
"אתה יכול לקרוא לנו פשוט יאיר ושירה", אישרה אשתי.
רבינוביץ' הרים את עיניו בהפתעה. "וכבר מצאתם חלופות לשמות האלה?"
"אני... סליחה?" התבלבלה שירה.
"את הרי מבינה שאתם לא יכולים לשמש כסבא וסבתא עם שמות כאלו, נכון?"
"מה זאת אומרת? - אנחנו -"
"אלה השמות שלנו", אמרתי. "יש עם זה בעיה?"
 "לא הייתי קורא לזה בעיה", חייך הדוקטור בהבנה, והטון הנעים חזר לקולו. "אבל אתם מסכימים איתי שזה מגוחך, סבא וסבתא עם שמות כאלה. 'סבא יאיר, ממש התגעגעתי', 'סבתא שירה, תודה על הסוכריה' - נשמע לכם הגיוני? אני מציע שתשנו למשהו מכובד יותר, הולם יותר את בני הדור השלישי - מנחם וחיה, נניח, או אולי אליעזר ואלישבע?"
"שום אליעזר", גערתי בו, "אנחנו שירה ויאיר וזהו".
 "חבל שאתם מתחילים ככה", ניסה רבינוביץ' לפייס, "אני רק רוצה לעזור. אחרי הכל יש לנו תכנית מקצועית מאוד להנחיית סבים וסבתות, כי כה רבים בימינו לא יודעים להתמודד עם שינוי הסטטוס המשמעותי הזה".
 "נשמע מעניין מאוד", שירה שיתפה פעולה, "אתה יכול להסביר קצת יותר על התכנית הזו שלכם?"
 "כמו הרבה יכולות טבעיות שאיבדנו בעידן המודרני", התחיל רבינוביץ' בנאום שנשמע כאילו שינן על-פה, "הדור הזה מאבד מיומנות שפעם היתה כה טבעית לאדם: התפקוד כסב, שמחקרים מוכיחים שהוא דמות משמעותית מאוד לילד. במכון שלנו אנו מנסים לסייע לאנשים שלא בדיוק יודעים איך למלא את התפקיד החדש הזה. חשוב להדגיש שאין כל סיבה להתבייש בכך, אתם בהחלט בחברה טובה.
 למשל, סבא" - הוא פנה אלי, ואני הרגשתי פתאום מבוגר בעשר שנים. "כשראית את הנכד שלך בפעם הראשונה, למי הוא נראה לך דומה?"
 חשבתי לרגע. "האמת שהוא היה די דומה לתינוק שלידו בתינוקיה. ומאוד מזכיר גם את זה שבמיטה ליד".
ההבעה של רבינוביץ' רמזה שהתשובה היתה צריכה להיות שונה.
"האמת", ניסתה שירה לעזור, "שלי הוא די הזכיר את אי-טי מהסרט, אם אתה מכיר..."
 רבינוביץ' החזיק את ראשו בין ידיו. "לא, לא. הנכד שלכם בהחלט לא אמור להיות דומה בעיניכם לחייזר, קל וחומר שלא לילדים אחרים. אתם אמורים להתווכח אם הוא יותר דומה לָךְ או לְךָ, לנסות לזהות ממי הוא ירש את האף וממי את הפה..."
 "אבל הוא בבירור לא היה דומה לנו; אנחנו לא אדומים ומקומטים", טענתי, באי-נוחות קלה מעצם הויכוח עם אדם שבבירור מבין בתחום הרבה יותר ממני.
 "אני ממש חייב לציין שטוב שהגעתם לכאן בזמן", פסק הדוקטור. "יש לכם הרבה מאוד לאן להתקדם. אבל אל דאגה, אצלנו תוכלו למצוא מלבד ייעוץ פרטני גם הדרכות בכל תחום: החל במוזיקה המומלצת להשמעה בבית, דרך הטון הנכון לומר לילד כמה הוא רזה לאחרונה, וכלה בדרך המדויקת להחזיק את כוס התה".
"אנחנו לא שותים תה. זה בסדר?" ביררה שירה.
"אז קפה, לא משנה. מה שרציתי לומר הוא...."
"האמת שגם קפה לא".
 פניו של רבינוביץ' נפלו שוב, ואני מיהרתי לפייס: "אם זה חשוב לשתות ליד הנכד זו לא בעיה. שירה מאוד אוהבת שוקו, ואני מחבב מיץ, ככה ש... אתה צריך מים?"
 "לא צריך שום דבר", גנח הדוקטור, והצבע התחיל לחזור לאט ללחייו. "סבתא ששותה שוקו? שמעתם פעם על דבר כזה?"
שתקנו במבוכה.
 "אולי פשוט נמשיך, ותנסו לא לקטוע אותי כל הזמן?" הציע רבינוביץ'. "ואני מציע לכם להקשיב היטב, כי אני מתרשם שאם תרצו למלא את המודל הנכון של בני הדור השלישי יש לכם הרבה עבודה.
 חשוב לי לומר שחלק מהדברים אצלנו הם בגדר המלצות בלבד. למשל, בהרבה בתים מקובל שסבא נרדם על הספה - אצלכם הדתיים זה נהוג באמצע סעודת שבת, נניח באמצע 'מנוחה ושמחה'. אגב", הוא פנה לשירה, "איך השם 'מנוחה' נשמע לך?"
"רע מאוד".
 "רק בדקתי. בכל אופן, להירדם זה לא קריטי. לעומת זאת, חשוב לדעת מה שואלים נכד בגיל בית ספר כשפוגשים אותו בחנוכה - " הוא סימן לי להשלים.
חשבתי בזריזות. "איך הוא בכדורגל?"
רבינוביץ' הזעיף פנים.
"מי החברים הכי טובים שלו?" הציעה שירה.
 "לא, לא, לא". מחה רבינוביץ', ואחרי מחשבה הוסיף עוד "לא" אחד, תקיף מעט יותר. "אתם שואלים אותו איך הוא בשיעורים. מה הציונים שלו. איזה שיעור הוא הכי אוהב".
שתקנו במבוכה, בזמן שהדוקטור עיין בניירות שעל שולחנו.
 "כן, עוד כמה נקודות. משקפיים כמובן חובה. אפילו רק לקריאה, חשוב שהנכד ידע שיש לכם".
 כיון ששנינו ממושקפים כבר מהיסודי, לא ראיתי טעם להתווכח ולהזכיר שלסבא שלי לא היו משקפיים. הוא יועץ מוסמך, הזכרתי לעצמי, למה אתה חושב שסבא שלך מבין יותר ממנו?
 "כשאתם מגיעים לבקר", המשיך בינתיים היועץ המוסמך במלוא המרץ, "אתם כמובן קודם כל מתיישבים על הספה, פולטים אנחה מעומק הלב ואומרים כמה מילים על כמה קשה היתה הדרך".
"היא לא אמורה להיות קשה", הערתי בחשש. "יש לי מאזדה שבע מהעבודה".
 רבינוביץ' הזעיף פנים. "מאז ומעולם סבים וסבתות התלוננו כמה קשה היתה הדרך", הוא נזף בי.
"יכול להיות שלא היתה להם מאזדה שבע מהעבודה?" הצעתי.
"האמת שזו נקודה חשובה", העיר רבינוביץ'. "אני מבין שאתם עובדים ועוד לא בפנסיה...?"
 "ברוך השם, יש לנו הרבה שנים עד הפנסיה", בלעתי חיוך. "אני מרצה ושירה עובדת במעבדה לביולוגיה".
"סבתא ביולוגית, לאן זה עוד יוכל להדרדר..." מלמל לעצמו הדוקטור.
 "סליחה?" נעלבה שירה. "מה רע בביולוגיה? הגברת הראשונה של ישראל היא ביולוגית, וכולנו יודעים איזו תדמית סבא נחמד יש לנשיא המדינה".
רבינוביץ' הישיר את מבטו אליה. "אבל לה, בניגוד אלייך, גברת, קוראים 'נחמה'!"
שירה נאלמה.
 המומחה הציץ בשעונו. "זמננו קצר", ציין ללא אכזבה, "תעברו אצל המזכירה ביציאה, אני ממליץ שתרשמו לקורס המורחב. שאלה אחרונה - יש לכם אולי תמונה של הרך הנולד להראות לי?"
"בהחלט, אני אחפש בגלריה של הפלאפון", הוצאתי מהכיס את הנייד.
 "לחפש בגלריה!", רטן לעצמו הדוקטור. "כבר התרגלתי שהסבים היום לא הולכים עם תמונה של הנכד בארנק, ואפילו השלמתי עם העובדה שהנכדים של היום לא יזכו לחוויית ההסבר לסבתא הטכנופובית אודות תפעול המחשב, אבל לכל הפחות היית מצפה שהתמונה תהיה הרקע או בשומר המסך, או טוב יותר - גם ו..."
"מצאתי", קטעתי את הנאום הנרגן, והעברתי אליו את המכשיר.
 הדוקטור הסתכל בתמונות בעניין, ואני התמלאתי גאווה. "ממש חמודה", העיר, והושיט אלי את הפלאפון.
"סליחה?" הזדקפתי בכסאי, בלי לקחת את המכשיר מידו המושטת.
רבינוביץ' הרים את מבטו, מופתע בבירור מהטון התוקפני.
"לא חמודה, ממש לא", סיננה שירה. "חמוד. זה בן. אין לך עיניים, אתה לא רואה שזה בן?"
 "אז יש תקווה", העיר רבינוביץ' בעייפות מהולה בסיפוק, "אם לפחות את האינסטינקט הבסיסי הזה יש לכם".



הומור

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאמי 1
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז טבת ה´תשע"ז  
כבר כשראיתי את הכותרת היה נשמע מוכר. נהנתי לקרוא שוב (מודה שלא בצעתי השוואת גרסאות).
י"ז אדר ה´תשע"ז  
שועשעתי.
ב´ אייר ה´תשע"ז  
אהבתי ממש, יפה מאוד...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד