נַעַר עָצוּב 
שׁוֹטֵף פָּנִים 
מְנַסֶּה לִמְחֹק 
רִגְעֵי חֻלְשָׁה 
וְעַל פָּנָיו נִשְׁאֶרֶת 
אַדְמִימוּת נֵפוּחָהּ, 
צַלֶּקֶת טְרִיָּה, 
מִנֶּפֶשׁ שְׁבוּרָה. 

וְלִפְעָמִים, גַּם חַיָּלִים בּוֹכִים, 
מְנַגְּבִים דִמְעָה, 
בִּקְצֵה הַגַּבָּה, 
שׁוֹמְרִים עַל אֲרֶשֶׁת
גָבְרִית קְשׁוּחָה. 

וּכְשֶׁמִּישֶׁהוּ יְזַהֶה 
שַׁבְרִירִיוּת קְטַנָּה, 
וְיִשְׁאַל: "אָחִי, מָה קָרָה?" 
יֵעָנֶה בְּחִיּוּךְ, חָזָק וּבָטוּחַ: 
"הַכֹּל טוֹב, אָחוּיה". 
וּבַנֶּפֶשׁ פְּנִימָה, 
פִּסָּה נִשְׁבֶּרֶת, 
בְּלֶחִי סְמוּקה מַשְׁאִירָה 
צַלֶּקֶת מִלֵּב דּוֹמֵם. 

וְלִפְעָמִים, גַּם חַיָּלִים בּוֹכִים 
וְכַמָּה, אֱלֹקִים, 
כַּמָּה אֶפְשָׁר לְהַסְתִּיר?!