בנושא
בכרם
חדשות
 
למה דומה הוולד / על גג בית המדרש
בביכורים מאז י"ג אלול ה´תשע"ו

"הי, אתה בא?"

שתיקה.

"אני מדבר אליך".

הסתובבתי במהירות לכיוון הקול. עמד שם אחד, נראה די לחוץ, ובידיו שעון גדול מתקתק.

"בא לאן?" שאלתי בבהלה. טוב לי כאן! זעקתי בראשי. אבל הפעם היתה שם דממה.

השליח גיחך. "הגיע זמנך לרדת, לא שמעת את השליח הקודם שבא? עכשיו זה הדד-ליין". האמת היא ששמעתי אותו - אחד גבוה עם פנים ארוכות שצפצף בתוך הראש שלי בפעמון גדול שכוונתו אחת. נאנחתי בחוסר אונים וקמתי מהספר שלמדתי בו. אם צריך, אני מוכן ללכת.

השליח נתן לי יד ועצם את עיניו. הסתכלתי סביב בבהלה, מעולם לא עשיתי זאת, והקול בראשי הורה: לעצום את העיניים, עכשיו.

היתה דממה. ועלטה. ופתאום הרגשתי שאני לבד, ושאפשר לפתוח את העיניים. גם עם עיניים פקוחות היו דממה ועלטה, אבל לפחות ראיתי; זה היה מוזר לראות דרך עיניים.

רוב ימיי עברו בעלטה ההיא, כשפתאום הגיע לי אורח מזוקן עם ספר. "הגיע הזמן להתחיל להתכונן", הוא אמר, ולמרות שלא ידעתי למה צריך להתכונן שמחתי. לאן שלא אלך, לפחות אצא מכאן.

את השיעור הראשון פתחנו בסקירה מוקדמת לאן אני הולך, מה המטרה שלי ומה אני צריך כדי לשרוד שם. בשיעור השני למדנו את הפשט של הדברים, בשיעור השלישי התחלנו את העומק. לקח לי זמן אבל בסוף התרגלתי ללמוד דברים גדולים במקום קטן וחנוק, בקושי היה מקום למלמד ולי.

כשנגמר השיעור האחרון כבר ידעתי הכל - מתרי"ג מצוות ועד הרובד הנסתר ביותר, והייתי מרוצה מקצב ההתקדמות שלי. עשיתי את זה בתשעה חודשים, ובגן שממנו באתי הסתובבו סיפורים על כמה שעשו את זה בעשרה. כמובן היו הזריזים שתקתקו הכל בחמישה-שישה חודשים, אבל שמועות אפלות סיפרו שהם סבלו הרבה אחר כך.

שמעתי קולות חזקים מבחוץ. תמיד שמעתי קולות, אבל הפעם זה היה שונה, הקולות צעקו וצרחו מקרוב מאד. פתאום נפתח פתח קטן, זעיר, ואור נכנס פנימה. מצמצתי בעיניים כמו משוגע אבל לא הצלחתי להתרגל אליו. תשעה חודשים בלי טיפת אור זה לא צחוק.

המלמד שלי נראה לחוץ. "בוא לכאן", הוא צעק לי מבעד לרעשים. ניסיתי להגיע אליו, אבל משהו דחף אותי החוצה. ("הוא יוצא, התינוק שלך יוצא!" נשמעה צווחה מבחוץ) המלמד מיהר אלי ותפס בראשי. ראשי. הוא לחש באוזני כמה דברים ואני הנהנתי, מבולבל. התקרבתי אליו כדי להיפרד, נראה היה שהסוף של אחד מאיתנו מגיע, כשלפתע הוא לחץ בחוזקה על פי ולא ראיתי דבר.

###

הכל התחיל לפני שמונים שנה ויום, בבית חולים לבן. נולדתי אל האור הבוהק ולאמא צורחת שנרגעה רק כשהתחלתי לבכות, והסיפור הזה סופר לי בכל לילה לפני השינה. כמוכם, גם אני איני זוכר דבר מהתקופה ההיא.


לא, לא יצא טוב. כנראה לא נולדתי להיות סופר. אבל מה יהיה על הילדים, על הנכדים? איך הם ידעו מי היה סבא שלהם? הרי כל חיי הסתרתי מהם את מה שעבר עלי בילדות... לפחות אני אלך לאכול משהו, אולי יהיה לי כוח.

הצילו, מה זה? מה קורה פה. מה קורה לי. העולם מסתחרר. העולם שחור. מה זה האור שם? ברכה. איפה את. בואי לעזור לי

הי, מי אתה? מלאך? אני מת?

לא, לא! עוד לא התפללתי מנחה. אתה יהודי, אתה צריך להבין אותי! עוד לא בירכתי ברכה אחרונה על הכריך... עוד לא כתבתי את תולדות ח--

###

"הי, תירגע, זה רק אני. זוכר אותי?"

הסתכלתי עליו בתדהמה. "אתה המלאך שלימד אותי את כל התורה!" קראתי. הוא צחק.

"למה אני כאן?"

"כבר שכחת?" הוא טפח על ראשי. הושטתי יד אל השקע מעל השפתיים; הוא לא היה שם. "זה גן העדן. מכאן באת. אני צריך להזכיר לך שוב הכל?"

"ומה יהיה על ברכת המזון שלי?"

הוא ענה שכאן אני לא צריך לברך. לא הזכרתי את תפילת מנחה.

"ומה יהיה על קורות חיי?"

"פספסת, חבוב. מה עשית כל החיים, תגיד לי?"

"האמת שהרבה. אפילו קפצתי באנג'י".

"ואיך היה?"

...

"לא זוכר", עניתי.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לעל גג בית המדרש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ז´ תשרי ה´תשע"ז  
הרעיון יוצא מן הכלל, המבנה מצוין, הפתיחה והסיום וכל התהליך פשוט מצוינים!
נהניתי מאוד. שני דברים עיקריים הפריעו לי: 1. הכתיבה. יכולה להיות טובה יותר, עם קצת תרגול וקריאה - זה לא מדאיג אותי. 2. הבאנג´י - זה היה יותר מדי קלישאתי.
אבל כשהמבנה אחלה אני נהנית, נהניתי מאוד. יופי של יצירה!
ז´ תשרי ה´תשע"ז  
הגבתי קודם בלי לדעת מי היוצר. קיוויתי שזאת את, ואמרתי לעצמי - נא, אין מצב, היא עד כדי כך טובה?
אז כן. יאללה לתרגל, את מצוינת!
כמעט נתתי לך המלצת העורכים. הבסיס שלך מעולה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד