בנושא
בכרם
חדשות
 
על כוויות קור ושירי ילדים / ילדה על החוף
בביכורים מאז כ"ז אב ה´תשע"ו

פיל פילון אפו ארוך

לא ידע כיצד לדרוך

 

שקד מתחילה ללכת, מהדסת על רגליה הקטנות. שני צעדים בידיים פרושות אלי, חיוך רחב, צהלת שמחה, נפילה. זה הריטואל הקבוע בשבוע האחרון. שקד קמה ונופלת, ואני עומדת נפעמת מכח החיות הזה, ליפול ולקום וליפול ולקום ולבכות ולקבל חיבוק ולהמשיך לצהול וליפול. היא יודעת ליפול, הילדה שלי. איכשהו היא תמיד נוחתת על הישבן ומונעת התרסקות ברגע האחרון. מעין אינסטינקט שרידה שמכמיר את ליבי בנצרכות שלו.

 

רק אתמול נולד הפיל

וללכת לא רגיל

 

איתמר תמיד טען שהעולם הזה לא מובנה לבני אדם. תמיד, עוד לפני שהתפרץ לו הדיכאון וכל העניינים התחילו, היו לו תאוריות מפורטות על זה שהעולם קשוח וקר מדי, ואנחנו קטנים ופגיעים מידי. שינשור לנו האף אם נצא אל הכפור. טען שצריך לצאת מהבית עם שכפ"צ. היו לנו כל מיני בדיחות על זה. היתה תקופה שהוא קרא לי שח, שאמנם זה גם קיצור של שחר אבל שנינו ידענו שהוא מתכוון לשכפ"צ. שנינו גם ידענו שכמו תינוק שמגשש צעדיו, איתמר באמת זקוק לי, עוטפת אותו, שומרת צעדיו כדי לשרוד. היתה תקופה שאיתמר לא יכול היה לראות הורים עם ילדים. כמה שהיתה יותר אהבה ושמחה בסיטואציה לבו היה נכמר יותר, עד שלפעמים היה לופת לי את היד וממלמל, קחי אותי מפה, שח, לא יכול לראות את הפגיעוּת הזאת, לא יכול. היא שורפת לי את העיניים. והיינו הולכים משם, ידי לפותה בידי אהוב ליבי המיוסר, קרועת עיניים מהרגישות ההרסנית הזאת.

אני דווקא אוהבת ילדים. ואוהבת גשם ופרפרים וזקנים ובדרך כלל שמחה לקום בבוקר ולנשום ולשתות קפה של בוקר במרפסת, ובערב לשים יהודית רביץ או רונה או אתי ולרקוד בסלון.

איתמר מסתכל בי: כמה את יפה, אהובה. כשאת רוקדת אני עוד מאמין בטוב לפעמים.

 

פיל פילון קוראת לו אמא

בוא אלי צעד קדימה

ופילוני לא יזכור 

אי פנים ואי אחור

 

שקד היא התגלמות החיים. יפה ושמחה כל כך, ילדת הפז שלי. מלאה צבע ואור. היא עכשיו בשלב שהחיים מורגשים בו במיוחד. כל יום יש מילים חדשות, הבנות חדשות, הרגליים היפות שלה מתייצבות, מתחזקות. אחר הצהרים עכשיו, ושקד משחקת עם קרני האור שנכנסות מהחלון. "אור! אור, אמא." נכון, ילדה אהובה שלי. אור. הלוואי ותמיד תראי רק אור.

אני כבר מזמן רציתי ילדים. ילדה קטנה רציתי. איתמר לא היה מוכן לשמוע על זה. לזכותו ייאמר שביום שהכרנו הוא כבר הודיע לי שלו לא יהיו ילדים. שהוא לא יביא חיים חדשים לכאוס הזה שמתרחש סביבנו, ולא משנה כמה רגשות אבהיים אגוצנטריים יהיו לו. אני לא לקחתי את האמירה הזו ברצינות באותו זמן. עוד לא הכרתי את העקשנות ואת דרישת האמת הלא מתפשרת הזו של איתמר. אני חושבת שגם חשבתי אז, בתמימותי, שהאהבה אלי תנצח את כל נפתולי הנפש שלו, ובתוכם גם את אי המוכנות הספציפי הזה.

לי ולשקד יש משחק. כלומר, לי יש משחק ושקד משתפת פעולה בחינניות בלי להבין. במשחק צריך לאהוב כל מיני דברים בעולם. אמא אוהבת דשא. שקד אוהבת 'קולד'. אמא אוהבת את שקד. שקד אוהבת 'חוצה'. שקד עוד קטנה מדי להבין את המשחק, אבל אני, בחרדה אובססיבית, חייבת לפתח אצלה אהבה לעולם. רוצה להשריש אצלה, שתזכור בעומק הנשמה שלה שיש אהבה ויופי, ושיכול להיות פה טוב.

לאבא שלה כרגע אין גם זיכרון עמום של זה. אין מחר ואין אור. רק מערבולת חשוכה שואבת למטה. אפילו את שקד הוא כבר לא רוצה לראות. כשניסיתי להביא אותה לביקור אצלו במחלקה, שושי האחות פתחה את הדלת, נישקה את שקד ואותי, ואמרה שאיתמר לא רוצה אורחים. אני עמדתי שם בראייה מטושטשת מדמעות שלא מקבלות דרור לצאת החוצה, ושקד היתה עסוקה בשרוכים הצבעוניים שיש לשושי בנעליים. יושבת בכריעה תינוקית, כמו הודית קטנה, כולה התפעלות מהצבעוניות הזו.

 

כך עמד פילוני פיל

אך ללכת לא התחיל

 

ד"ר קפלן חושב שזו דווקא מגמה חיובית, השקיעה הזו. הא חייב לאפשר לעצמו לשקוע עד הסוף. לשחרר את כל הדברים שהוא הוציא כל כך הרבה אנרגיה כדי להחזיק אותם. אחרי ההרפיה יבוא שיפור. ואנחנו שומרים עליו, הוא תמיד מוסיף. לא יקרה לו פה שום דבר.

שום דבר, אני חושבת במרירות, שום דבר מלבד איבוד צלם אנוש מיום ליום, מלבד איבוד ניצוצות חיים אחרונים. אני רוצה לנער אותו לפעמים. להזכיר לו שגם הוא אהב פעם לטייל, ושיש עכשיו מים בגבים של נחל אשלון והכל בחוץ ירוק ופורח וכמה הוא רצה לקחת את שקד למערה שלנו במכתש. לפעמים נמאס לי להבין אותו. תפסיק כבר עם המוות הזה. יש לך אישה ובת שאוהבות אותך עד טירוף ועבודה משמחת שאתה מצליח בה, שעוד שומרת לך מקום למרות שפרשת יום אחד ולא אמרת מתי תחזור. יכלו להיות לנו כאלה חיים מדהימים, איתמר. בית וגינה וילדים אהובים. וערבים עם מוסיקה וחברים על הדק. בחייך, שחרר כבר את הייאוש התהומי הזה שהורס לנו את החיים. פקח עיניים ותראה את שקד, את הפלא הקסום הזה, תראה את העיניים הצוחקות הכחולות שלה. איזה ייאוש יכול להחזיק מול זה, תגיד לי?

יכול, מסתבר.

 

לילה עכשיו. שקד ישנה. הרגל שלה משתלשלת בין הסורגים של הלול. באמת היה צריך כבר להעביר אותה למיטה, אבל מה שלא שייך לקטגוריית שרידה לא מקבל יחס עכשיו.

מהמחשב עוד מתנגנות שלושים דקות רצופות של לולי. בימים כתיקונם איתמר לא היה מאפשר לילדה שלו אפילו עשר דקות רצופות של הזבל הזה, ואת פיל פילון היה שר עם שקד על הרגליים שלו. אבל אני לבד עכשיו. איתמר, בחייך, שחרר. תבורך לולי, שנותנת לי קצת להירגע ולנשום.

אך הסוף היה מבהיל 
בא הביתה אבא פיל 
פיל פילון נבהל מאוד 
ומיד התחיל לצעוד 

אף פעם לא שמתי לב למילים של השיר הזה. קצה של ציניות איתמרית מבצבצת לי בלב, ואני מפנה מבטי לשקד ומנסה להתנקות –

בחלומי אנחנו שוב שלושתנו. יורד שלג, ואנחנו לבושים היטב, מתגלגלים בשלג ומעיפים את שקד מאחד לשני. האף שלה אדום ואיתמר צועק, אבל למה כל השלג הזה? ריבונו של עולם, קר לנו.

ושקד צוחקת, ואני אומרת, איתמר, תראה אותה.

והוא ממשיך: קר לי, קר לי.

ומתוך הסערה מופיע פיל גדול, ומשב רוח חמים מרים אותנו על גבו.

אנחנו מחובקים כל כך, ואיתמר ממשיך לבכות שקר ושהאף של שקד אדום ואיזה אידיוט הוא שהוא הוציא אותה לשלג.

דוקטור קפלן מופיע מאי שם, מנופף לי באצבעו.

ואני מעורבלת פתיתי שלג ושירי ילדים, חום הפיל מתחתי ושקד בזרועותיי וילד אחד גדול ואבוד

ואיזה בכי קורע אותי מתוך החמימות המבולבלת הזאת. 

קורא לי.

 

בבית נושבת רוח, והקולות הצליחו לקחת אותי סוף סוף מהחלום אל הבת שלי, שנושאת אלי את ידיה. העיניים שלה מלאות דמעות והאף שלה מלא ואני נחרדת כולי.

אני מאמצת אותה אל ליבי, והיא בוכה ואני בוכה.

 

ופיל פילון כבר ידע לדרוך, מסתבר. כך מספרת לי לולי.

 

 





© כל הזכויות ליצירה שמורות לילדה על החוף
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ב אלול ה´תשע"ו  
עצוב. ונוגע.
כ"ב אלול ה´תשע"ו  
עצוב ונוגע, כתיבה יפה וקולחת
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד