בנושא
בכרם
חדשות
 
הסיפור של גאיה / הודיה_כ
בביכורים מאז כ"ב אב ה´תשע"ו

בס"ד


היא הביטה בטיפות האדומות שבצבצו מהחתך החדש שבירכה, הזרועה צלקות כמעט שקופות, נגבה את הדמעות בגב היד והתכרבלה במיטתה, מיואשת ועצובה.

"לפחות יש דברים יותר כואבים מהחיים האלה..." חשבה, בהתייחסה לחתך. "או שבעצם גם זה לא כואב מספיק ביחס לחיים. לזבל הזה שבהם... לכל האנשים הרעים שבדרך, להורים שלא מבינים. נמאס לי." עוד דמעות זלגו, והיא ניגבה אותן שוב ושוב עד שחדלו, ואז התכרבלה שוב בתנוחה עוברית.

 

אמא של גאיה, שירה, נכנסה לחדר בצעד שקט ואיטי, ראתה את החושך והקשיבה לשקט, ולרגע קינאה בגאיה, בתה האמצעית:  בגיל היפה הזה  שהיא נמצאת בו, גיל 16, העליז וחסר הדאגה, להבנתה. היא חייכה לעצמה, לקחה את הספר שרצתה, ויצאה מהחדר לסלון.

 

גאיה, שכלל לא ישנה, הייתה עסוקה בלעצור את הדמעות שרצו לחזור ולזלוג: שלא יראו, שלא ישמעו. שאיש לא יראה או ישמע. זה לא עניינו של איש. היא גדולה והיא צריכה להסתדר לבד, בלי עזרה מאף אחד, בטח שלא מהמבוגרים. למרות שגם בעזרה מאחים צעירים או מחברים לא היתה מעוניינת. היא הרגישה שכל העולם נגדה. איש לא אוהב אותה. העולם התהפך לו.

 

יום אחד נשבר לה. היא חשבה להתאבד, אבל לא היה לה אומץ לסיים ככה פתאום את החיים,  אז היא ליטפה בחשאי את סכין החיתוך שלה, ברכות מיוחדת, לסוד השמור לשניהם בלבד. היא החניקה את הרצון, והצטרפה, בחיוך מעושה, להכנות למסיבה, כאילו הכל טוב לה, כאילו לא רצתה למות כמה דקות לפני כן.

 

הכאב מוטט אותה מבפנים. היא חשה כאילו היא נאכלת עד תום, אבל כלפי חוץ לא הראתה כלום. כלפי חוץ נשארה הילדה השמחה תמיד. זו שאף פעם לא בוכה ואף פעם לא כועסת. זו שמעולם לא קרו לה דברים מרגיזים.

 

כך עברו להם מספר חודשים, כשגאיה מעמידה פני שמחה, ואיש אינו שם לב למה שמתחולל בליבה העגמומי. ואולי לאיש לא היה אכפת מתחושתה.

 

 

***

 

   גאיה יצאה מהכיתה, עברה את שער התיכון והגיעה לרחוב. שם ראתה פתאום בחור חמוד שחייך אליה. גאיה ניגשה אליו, מיוזמתה, ושאלה אותו אם אפשר לעזור; היא הרגישה שאולי, רק אולי, ממנו תבוא ישועתה.

"לא צריך עזרה, אבל אפשר את המספר שלך?" שאל אותה בחיוך. היא נתנה לו.

"איך קוראים לך?" שאל החמוד.

"גאיה,  ולך?"

"שי. נעים מאוד." הוא חייך והושיט לה יד. גאיה לחצה אותה, והרגישה שמשהו מוזר קורה לה. היא טיפ-טיפה פחות עצובה מקודם. אולי אפילו שמחה מעט.

 

***

 

בחנות הספרים, לשם הלכה אחרי הלימודים, מצאה אינספור ספרים שרצתה. אבל היא הייתה מוגבלת למאתיים שקלים בלבד, ולכן הסתובבה בין הספרים זמן רב, מתלבטת. לבסוף בחרה שני ספרים ויצאה. בחוץ היא פגשה חברה, ושוחחה איתה על המסיבות, על יום הולדתה ושאר דברים שנראו לה מיותרים, אבל היא לא העזה להגיד לאיש, כדי שלא יגלו שהיא לא הנערה השמחה שהיא מציגה. הן שוחחו כעשר דקות, והלכו, כל אחת לדרכה.

 

בבית פתחה גאיה את אחד הספרים, ושקעה בו עד שאימהּ ואביה חזרו הביתה. אז הניחה את הספר בצד, והלכה לשבת עם הוריה לאכול ארוחת ערב משותפת.

"כנראה מחר יאיר יבוא לביקור עם אריאל והילדים," אמר משה, אבא של גאיה. שירה, אמא של גאיה, חייכה ואמרה: "איזה יופי! כבר מלא זמן הם לא היו כאן. התגעגעתי לנכדים."

גאיה חייכה והנהנה בראשה לאישור שאכן, גם היא התגעגעה לאחייניה.

 

***

 

אחרי כמה ימים גאיה הגיעה הביתה מהלימודים –  בחיוך, כמובן – התיישבה על המיטה, והתחילה לחשוב על שי.

הוא יתקשר? לא יתקשר? כבר עברו כמה ימים. אולי הוא התחרט? אולי הצליח לראות כמה אני דפוקה מבעד לחזות השמחה שלי? לאט לאט החיוך נמחק לה מהפנים, והדמעות, חברותיה הטובות, תפסו את מקומו והחלו זולגות.

למה בכלל חשבתי שהוא יתקשר? הוא כמו כולם... למה שיהיה יוצא דופן? הוא בטח סתם דיבר וביקש. 

כל השמחה שהצליחה להיכנס לגאיה ללב הזדחלה לה החוצה משם. גאיה שלפה את סכין הגילוח המוסתר, וחרטה עוד פס על הירך. ארוך ועמוק מקודמיו. ככה היא. כשהיא מתלהבת ממישהו, או מישהי. כמו שקרה לה בכיתה ט', כשהתלהבה מאחת התלמידות החדשות בכיתה, וחשבה שתוכל להיות לה לחברה. ההתרסקות שבאה אחר כך הייתה חזקה, כשחברה טובה שהייתה לה עד אז נטשה אותה לטובת גליה, הבת החדשה. אחרי אותה התרסקות גאיה התחילה לחתוך את עצמה. היא אימצה סכין גילוח מסוים, הכשירה אותו לכך והייתה חותכת את עצמה. פעם בבטן, פעם ביד, פעם בירך, עד שגילתה שנוח לה יותר לחתוך בירכיים, והיא עזבה את שאר חלקי גופה במנוחה.

 

גאיה ניגבה את הדמעות, והחליטה לנסות, סוף סוף, להתאבד. היא שלפה את סכין הגילוח שלה וחתכה עמוק עמוק בשורש כף היד. הדם שטף אותה והיא נבהלה מהמעשה הקיצוני שעשתה, שממנו, חשבה, אין שום דרך חזרה.

היא נשכבה במיטתה ועצמה עיניים בעצב.

 

כשפקחה אותן שוב היא הייתה בחדר זר לחלוטין, כשלידה, על כיסא, ישנה שירה, אמא שלה. פתאום נכנסה לחדר אישה לבושה לבן, וגאיה הבינה שהניסיון לא הצליח, והיא בבית חולים.

"מה יקרה איתי?" שאלה את האחות.

"פסיכיאטר יבוא לראות אותך עוד מעט."
"פסיכיאטר?"

"כן. את פגעת בעצמך, ואת צריכה פסיכיאטר." ענתה האחות בקול פסקני, והוסיפה:"ועכשיו, אפשר לקחת לחץ דם בבקשה?" גאיה הושיטה יד. "להפשיל שרוול."

"בסדר, בסדר," רטנה גאיה והפשילה את שרוולה.

"נמוך," מלמלה האחות לעצמה, רשמה משהו בפתק המוצמד למיטתה של גאיה ויצאה.

 

"גאיוש! קמת!" התעוררה פתאום שירה. גאיה חייכה בחולשה ועצמה את עיניה.

"אמרו לנו שפסיכיאטר צריך להגיע לראות אותך, ושכדאי שגם אנחנו, ההורים, נהיה נוכחים. למה עשית את זה לעצמך? ילדה כל כך שמחה..." נאנחה אמה של גאיה.

גאיה חייכה חיוך קלוש ופקחה את עיניה.

"את לא ראית את שאר הגוף שלי..."

"מה יש לו?" לא הבינה האם.

"גלדים, צלקות, חתכים."

"למה?" שירה הייתה על סף בכי. "מה היה לך כל-כך רע בחיים?"

"עזבי," לחשה לה גאיה, ועצמה שוב את עיניה.

 

כשפקחה אותן שוב ראתה את אביה יושב ומבט בה במבט עצוב.

אמא בטח סיפרה לו על כל החתכים, חשבה לעצמה.

"היי, אבא."

"גאיה'לה, מה שלומך?"

"בסדר, יחסית."

אבא שלה חייך חיוך נטול שמחה, והושיט יד לאחוז בידה הבריאה.

גאיה אחזה בידו ויבבה חרש.

"גאיוש, גאיוש, הכל בסדר עכשיו," ניסה להרגיע אותה בלחש. גאיה לא נרגעה, והוסיפה לבכות את אותן הדמעות שכלאה בתוכה במשך שנים, והורשו להתפרץ סוף סוף החוצה. היא הרגישה שסוף העולם הגיע, ולא שהכל בסדר כמו שאמר לה אביה. אחרי מספר דקות נרגעה מעט, והסבה מבטה, כדי לא להיתקל במבטו הכואב של אביה ובעיניו הדומעות.

"אבא, מי מצא אותי?"

"אמא. היא נכנסה לחדר לקחת ספר וראתה אותך מדממת כולך. היא צרחה, ואז באתי אני. הבנו, בערך, את מה שקרה, וישר הזמנו לך אמבולנס."

"או.קיי," מלמלה גאיה.

"איך הפחדת אותנו," נאנח אביה.

גאיה חייכה במבוכה. "מצטערת."

פתאום נכנס רופא לחדר. "שמעתי שהחולה שלנו התעוררה."

"כן," ענו לו גאיה ואביה ביחד.

"אז מה שלומך?"

קצת חלשה, אבל חוץ מזה בסדר."

"צפוי שתהיי חלשה. איבדת הרבה דם. יש לך מזל שההורים שלך הגיעו בזמן."

"לא בטוחה שמזל," לחשה גאיה לעצמה.

"טוב, על זה תדברי עם הפסיכיאטר..." ענה לה הרופא, ויצא.

 

אחרי כעשר דקות הגיע הפסיכיאטר.
"מה גרם לך לחתוך את עצמך?"

"רציתי למות."
"למה?"
"רע לי, החיים האלה."

"את מוכרת למערכת כבר על ניסיונות קודמים, הפרעות נפשיות, כאלה?"

"אני לא חולת נפש!"
"את עברת ניסיון אובדני, מה שאומר שאולי כדאי שתשקלי ללכת לאבחון אצל פסיכיאטר."

"גאיה'לי, תקשיבי לו," התערב משה, אביה.

"למה לי?" ענתה גאיה. "אני לא חולת נפש!"

"את לא. אבל אולי משהו מציק לך," ענה משה.

"גאיה," אמר הפסיכיאטר, "אני יכול לתת לך כדור שתיקחי כל פעם שאת מרגישה שאת עומדת לפגוע בעצמך. אבל אסור להגזים איתו."

"איזה כדור?" התעניינה גאיה.

"קלונקס."

"לא מכירה. מה הוא עושה?"

"מרגיע."

"בסדר, אני מוכנה לנסות."

"יופי! מצוין. אני אתן לך מכתב לרופא משפחה."

"ועכשיו כמה שאלות לאבא," אמר הפסיכיאטר, ומשה הנהן. "איך היא בבית?"

"בבית היא תמיד מחייכת ושמחה."

"ואתה יודע אולי איך היא עם חברים?"
"נראה לי שגם איתם היא מרוצה בדרך כלל."

"טוב, תודה."

גאיה חייכה, ואביה לחץ לה את היד בעידוד. כשהפסיכיאטר יצא גאיה שאלה:
"אבא, יכול להיות שאני בדיכאון?"

משה ענה: "יתכן, אבל את זה רק פסיכיאטר יכול להחליט."

"ואתה חושב שאני צריכה אחד כזה," קבעה.

"האמת?" ענה לה משה, "נראה לי שכן."

"ואם אני לא אסכים?"

"אני לא אסחב אותך בכוח, אבל לך זה יהיה חבל, כי את זו שתמשיכי לסבול."

"טוב, יש סיכוי שאסכים," ענתה גאיה, משכה בכתפיה, עצמה עיניים ונרדמה.

 

בזמן שגאיה ישנה שירה הגיעה, ושוחחה עם משה.

"נו, הפסיכיאטר הגיע?"

"כן. הוא נתן לה מכתב לרופא המשפחה, והמליץ ללכת אחרי השחרור לפסיכיאטר. גאיושקה אמרה שאולי היא תסכים."

"וזהו?"

"אה, הוא נתן גם כדור להרגעה, למקרה שתחוש שוב את אותן התחושות שהובילו למה שעשתה." משה השתתק, ושירה בהתה בבתה הישנה ודוק של עצבות על פניה.

"אוי," נאנחה שירה, "מה יהיה עם הילדה הזאת? ממה היא סובלת עד כדי כך שהיא הגיעה לניסיון אובדנות?"

"יכול להיות שהיא בדיכאון, ופשוט לא ראינו את זה," ענה משה.

"יכול להיות," נאנחה שוב שירה. "אבל נניח שכן, מה עושים עם זה הלאה?"

"הולכים  לפסיכיאטר, לפסיכולוג,  בודקים ומטפלים," ענה משה במבט מהורהר.

"הבת שלי לפסיכיאטר? היא הייתה מאושרת כל-כך..."

"אולי היא התחזתה למאושרת, ובפנים היה לה רע?"

"כנראה."

 

***

 

 גאיה חזרה הביתה. כשישבה מול הטלוויזיה ניגשו אליה משה ושירה.

"גאיה," פתחה שירה, "צריך לדבר על ביקור אצל פסיכיאטר."

"אוף," רטנה גאיה.

"שום אוף," אמר משה. "אנחנו חייבים לטפל בך, מתוקה. אנחנו מפחדים עלייך. שלא תנסי שוב להתאבד."

"בסדר," ענתה להם, "תקבעו תור ואני אלך."

"אנחנו באים איתך."

"אנחנו?" העוותה גאיה את פניה. "אני כבר גדולה."

"נכון, אבל את צריכה עזרה, ועדיף שנבוא איתך."

"בסדר..." נאנחה גאיה, ובכך סיכמה את הדיון.

 

***

 

כשהגיעו לפסיכיאטר גאיה ביקשה להיכנס לבדה. היא הרגישה מספיק גדולה לעשות זאת, ומשה ושירה דנו ביניהם והחליטו להרשות לה.

 

"שלום," אמר הפסיכיאטר, והסתכל עליה.

"שלום," ענתה גאיה במבוכה.

"אני מבין שבאת אלי אחרי ניסיון אובדני?" שאל-קבע הפסיכיאטר, וגאיה הנהנה בראשה בשקט, בתזוזה כמעט בלתי נראית.

"את רוצה אולי לספר לי מה הוביל אותך לזה?"

"אני לא יודעת להגיד. תמיד רע לי, ועצוב. בחוץ לא רואים כלום, כי פחדתי שידעו, אבל מפנים הרגשתי על הפנים," ענתה לו גאיה בראש מורכן.

"אין עבר של פגיעה עצמית?"
"דווקא יש," ענתה גאיה בשקט. "חתכים שטחיים בעיקר."

"או.קיי. ואיך את מבלה את שעות הפנאי שלך?"

"מפטפטת עם חברים ויוצאת לבלות."

הם ישבו באבחון עוד שעה ארוכה, שבסופה קבע הפסיכיאטר שגאיה בדיכאון, ורשם לה פרוזק.

"תתחילי בעשרה מיליגרם, וכל שבוע תעלי, עד שתגיעי לחמישים."

"בסדר," פלטה גאיה, ויצאה אל הוריה הממתינים.

"נו, מה הוא אמר?"

"דיכאון. קיבלתי פרוזק."

משה התבונן בשירה שהתבוננה בגאיה, ושניהם פלטו אנחה עמוקה, מעומק הלב.

 

 



סיפור קצר

© כל הזכויות ליצירה שמורות להודיה_כ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז אלול ה´תשע"ו  
לא יודע איך מגיבים על דבר כזה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד