בנושא
בכרם
חדשות
 
שקט של כוכב נופל / שוב יאיר
בביכורים מאז י"ח אב ה´תשע"ו

אתמול בערב מעוז שאל מי בא לשבת איתו ב-Yellow. כשראיתי שאף אחד לא ענה, אמרתי בהיסוס, "וואללה, יש מצב. מתי חשבת? ככה, אחרי ערבית או משהו?"

הוא הסתובב לעברי, וראיתי איך ההתלהבות עוזבת במהירות את עיניו. "לא יודע, נראה. בזרימה כזה," ענה, ואני שמעתי: עזוב, איתך כבר לא בא לי. אפילו לא ניסיתי לבדוק איתו אחרי ערבית אם עוד מתחשק לו.

 

משב רוח חלש קירר מעט את ההר, השזוף מהשעות החמות של היום. אני מתהלך לאט בין העשבים, מתבונן בגבעולים שמישהו דרך עליהם פעם, ועד עכשיו הם לא מצליחים שוב להזדקף.
כשהתפללנו מנחה היום, התחלתי ׳אשרי׳, אבל פתאום נתקעתי ב-״טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו״. לא הצלחתי להמשיך. איך אני יכול לומר את זה? 
כמה דקות של התלבטות. הציבור כבר בעמידה. בסוף האורתודוקס שבי ניצח, וכפה את עצמו לומר את המילים ולהמשיך. אבל בפנים הרגשתי כל כך צבוע, כל כך שקרן.
אז יצאתי לוואדי.

 

בזמן האחרון אסף ונריה מסתודדים ביניהם המון. מחליפים סודות בשקט. מצחקקים. יוצאים לסיבוב בערב ומדברים שעות.
בעצם אני ואסף היינו חברים די טובים פעם. עד לא מזמן. ופתאום נראה שהפסקתי לעניין אותו, והוא התחבר לנריה. ופתאום הם חברים כל כך טובים, ואני נשאר כל כך בחוץ. כמה הייתי רוצה שמישהו יציע גם לי לצאת לסיבוב בערב, מישהו שיספר לי את הדברים הכי כמוסים ואמתיים של החיים, ושאני אספר לו.

 

לפעמים אתה נזכר פתאום בילד. קטן ותמים ושביר, אבל איזה אור יש לו בעיניים.
ילד שהאמין שהוא חזק וחכם ומוצלח, שהוא יכול. שהוא יהיה גדול כשהוא יהיה גדול.
 
ולרגע הגב מזדקף מעט, ואיזו חמימות נעימה יורדת מהעורף לכתפיים, ומשהו מהצעירות המתחדשת מתעורר ושב לפעום
.
עד שעובר מישהו, שבאדישותו פשוט עובר דרכך כמו דרך אוויר, ואתה שב וכבה ונמוג
.

 

שביל העפר משמיע קולות לטיפה רכים כשאני פוסע בו. כשאני עובר תחת ענף עץ גבוה מתרוממת ממנו בחבטות כנפיים להקת ציפורים, שמתרחקת ובורחת ממני עד שנעלמת באופק. אני מפסיק ללכת. אין נפש חיה באזור, אפילו לא נמלים או חיפושיות. שקט כבד מכסה את הוואדי. אפשר כמעט למשש את הדממה. אולי כך זה הרגיש רגע לפני שנברא העולם, אני מהרהר. או אולי כך יהיה רגע אחרי שיתכלה ויתפוגג כולו, כמו עשן של נר כבוי.

 

באחד הערבים ישבנו כל החבר׳ה במועדון. היו חטיפים ובירות, מוזיקה רועשת והרבה צחוקים. ואני יושב ביניהם, מנסה להשתלב, לצחוק עם כולם, להיכנס למעגל. מדי פעם מנסה גם אני להשחיל איזו אמירה חכמה או סיפור משעשע. הם מחייכים בנימוס, ומיד מישהו נזכר בקטע גדול שהיה בשיעור היסטוריה, כדי שלא ישתרר שקט מביך. פתאום, בתוך כל האנשים והרעש, אני מרגיש איך השקט הזה מתגנב לו, חודר לאט פנימה, עוטף לי את הלב ומקפיא אותו.
ואיך גם פה אני לבד.
"יאללה, נראה לי אני פורש לישון," אני ממלמל, חצי לעצמי. הנחמדים ביניהם זורקים חיוך, או מהמהמים לכיווני ״לילה טוב, אחי״, וחוזרים לשיחה. רגע לפני שאני יוצא מהדלת אני שולח מבט אחרון אחורה, ומרגיש איזו התכווצות בפנים כשהשיחה והצחוקים ממשיכים כרגיל, בלי שום חסרון מזה שהלכתי. 
איזה אפס אני.

 

השמש כבר עושה דרכה למפגש החגיגי שלה עם ההרים, וצללי ערב בולעים שטחים על קרקע הוואדי. אני מתבונן בשמיים. תכולים, עמוקים כל כך, הולכים יחד איתי. 
אני שותק. גם הם.
אחרי דקות ארוכות אני שוב מתבונן בהם, באופק, במקום בו הם מתחברים עם ההרים ונעשים לאחד.
בשישית הרב יונתן העביר חבורה על תורה של רבי נחמן, שאומר שאדם יכול לצעוק בפנים בלי להשמיע אף צליל בחוץ.
אני ממלא ראותי באוויר הקריר. 
למה דווקא אני? אני צועק אליהם בדממה, בלב. יש כל כך הרבה אהבה וחברויות וקרבה בעולם. אז למה, לעזאזל, אני אף פעם לא חלק מזה?! מה דפוק בי?!
הס. ההרים דוממים, מרכינים ראש, נבוכים. מתעסקים בפלאפון, או סתם מעמידים פנים שלא שמעו אותי.
למה אין אף אדם בעולם שמשתוקק להיות קרוב אלי כמו שאני משתוקק להיות קרוב לבועז, או לכ״ץ, או לאסף או לטל? אני כבר לוחש בלב. ולמה בכלל קיימת אהבה שאינה הדדית? רק כאב היא מוסיפה בעולם.
האינסוף הכחול שותק בהבנה.

 

ביום שני ישבתי בבית המדרש וניסיתי ללמוד, כשלפתע שוב נפל עלי הלבד הזה. אז סגרתי את הספר, והלכתי לשפוך קצת את הלב בפני היחידה שמבינה אותי. זו שמקבלת אותי אליה תמיד, כמו שאני באמת.
ישבתי מעל הוואדי ופרטתי על הגיטרה, נותן לכאב לנזול ממני אל המיתרים, במין מנגינה מוזרה, עצובה וחסרה. מנגינה שאין לה סוף, שחוזרת על עצמה שוב ושוב ונדמה שאינה נגמרת לעולם. אין לי מושג כמה זמן ניגנתי שם, נותן לעצמי להישאב למערבולת הצלילים, אבל מתישהו סובבתי את הראש אחורה וקלטתי שהאישה המבוגרת, שמתגוררת לבדה בבית מעל הוואדי, עומדת בחצרה ומסתכלת עלי מנגן. נבוך, הפסקתי לפתע את הנגינה, והיא הסתובבה במהירות ונכנסה לביתה.
אבל אפילו שהייתה קצת רחוקה, אני מוכן להישבע שראיתי לרגע דמעות בעיניה.



אתה פוגש בחיים אנשים שמשהו מהם יישאר בך גם הרבה אחרי שתיפרדו. לפעמים כי הם מרשימים ומוצלחים, לפעמים דווקא כי הם מוזרים ומיוחדים.
כמה כאב יש בידיעה שלא תהיה חלק מהזיכרונות שימלאו בעוד שנים את הלבבות בנוסטלגיה ובגעגוע. שבכלל לא תהיה מאלה שייזכרו
.

 

עכשיו אני שוכב על הכביש. מעלי השמים כבר שחורים, זרועים בכוכבים. מרחוק נשמעת נסיעה של כלי רכב כלשהו. מי יודע, חולפת מחשבה, אולי הוא בדרך לכביש הזה.
אני מחפש בשמים במשך כמה שניות עד שאני מוצא אותו. כוכב אחד רחוק מהאחרים, ואורו מעומעם, מתאמץ בכל כוחו להישאר דולק עוד קצת.
צלילי המנוע מתרחקים עד שהם דועכים סופית. כנראה גם הלילה לא יעבור פה רכב.

 

 



בדידות חברים שקט

© כל הזכויות ליצירה שמורות לשוב יאיר
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
א´ אלול ה´תשע"ו  
[תרד]
א´ אלול ה´תשע"ו  
עצוב. יש פה משפטים יפים נורא.
ואמת גם כן. איך שלפעמים, ברגעים נמוכים, או בזיכרון שלהם, לרגע אתה קורא את הסיפור של עצמך מרחוק, מבחוץ, וכל כך היית רוצה להושיט יד אל הילד שהיית. פתאום עולה בך חמלה מחרידה כלפיו.
כאילו, איך יכול להיות שככה.
גם את הפסקה השניה שהיתה באיטליקס אהבתי מאוד. רציתי לקרוא עליהן יותר. על שתיהן.
(מרגיש לי שהסיפור נשאר קצת בפינה שלו. כאילו, יותר כמו החלק בסיפור שמצטט מהיומן של הגיבור הבודד, מאשר סיפור עליו.)
עדיין, מקסים, ועצוב.
וגרם לי להתחיל לזמזם שיר, אז בכלל.
תודה
ד´ אלול ה´תשע"ו  
יצירה ראשונה שאני מפרסם פה. שמח שאהבת.
י"ב אלול ה´תשע"ו  
כואב נורא.
ואין נוסחת קסם...
י"ב אלול ה´תשע"ו  
עצוב... יש לי לחלוחית בעין.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד